נורית. 

אין דרך לעצור סערה אחרי שהתחילה.

השמים מתקדרים כשאני יוצאת ממכון הטיפולים. אלי מהדס אחרי, מנער בתנועות מונוטוניות את הכדור שקיבל מנועה התרפיסטית.

מתלבטת בין מונית לאוטובוס, אלי חייב לחזור לבית הספר, ובמשרד מתחילה עוד מעט ישיבת צוות. אני אמורה לנהל אותה. איכשהו.

מגששת אחר מזומן, הארנק מנדב לי שטר אחד ורוד, ואחרי חיטוטים נמרצים הוא מקיא עוד שלושה שקלים. זהו.

אני נאנחת. ריבון כל העולמים רק חכה עוד קצת עם הגשם. ושלח לי כסף, אבא. אני מהרהרת בדומיה בשלושת השטרות הכחולים שעברו זה עתה לנועה. כמו בשבוע שעבר וכמו גם בשבוע הבא. לגדל ילד אוטיסט עולה כמו עשרה.

טיפות קטנות מתחילות לדקור את האוויר הקר. אלי, שכבר פקעה סבלנותו, מקפץ על שפת המדרכה. מתעלם מהצפירות, מהרוח, מהגשם.

'פלוס אחד לאוטיזם' אני מהרהרת במרירות, 'ירקדו גם בגשם שוטף בלי להוציא מילה'.

עוצרת מונית, אבקש מרבקי להלוות לי מזומן כשאגיע למשרד. לא מסוגלת להיסחב עם ילד אוטיסט בגשם כזה.

הסערה כבר משתוללת כשאנחנו בדרך לבית הספר, משם למשרד. ואין לי מושג אפילו עד כמה עצמתית היא תהיה.

רק כשאתי מתקשרת אני מתחילה להפנים.

"נורית?" הקול שלה שקט, מהוסס. "את זוכרת את ישיבת הצוות? אנחנו מחכות לך, כולנו."

אלי בועט בכיסא הנהג, רעם מחריד את השמים. פאאא-בום. "כן, אני בדרך, אתי" אני נאנחת, "שלחתי לכן אקסל מסודר בדרייב, תתחילו למלא אותו ואני אכנס עוד מעט, קיבלת את הקישור?" אני מהנהנת לנהג שמשלח בי מבטים נזעמים, תופסת את אלי בחזקה.

אתי מהמהמת, "אההמ נורית" הסבלנות שלי כמעט נגמרת, הידיים שלי כואבות ואלי מסרב להרגע. "נראה לי ששלחת לנו את הקישור הלא נכון" היא אומרת, אני שומעת ברקע את רבקי מהסה אותה, "תדברי איתה את" לוחשת אתי לרבקי, הראש שלי מתחיל לכאוב. מה שלחתי להן.

"נורית" תופסת רבקי את הקו, "שלחת לנו קישור מוזר" היא משתעלת, "תיקיה בדרייב עם המון טפסים ומסמכים" הלב שלי צולל באחת.

"איזו תיקיה, רבקי" הקול שלי יוצא צרוד, "מה כתוב עליה?"

"אלי- הסכמה לאימוץ" היא אומרת בשקט.

המונית דוהרת במורד בר אילן, אלי בוהה בכדור הזוהר, מנותק. רק הלב שלי קופא על המקום.

"אני בדרך, אתי- סליחה.. רבקי. תבקשי מכולן לא לפתוח את הקובץ, אני כבר מגיעה" אני אומרת בשקט. מנהלת משרד עם אפס כח.

אין דרך לעצור סערה אחרי שהתחילה. בעצם גם לא לפני כן.

אתי. 

סערה לא שואלת מתי לפרוץ.

"הצ'קים" מזכיר לי נתי לפני שאני יוצאת לעבודה. "תפקידי אותם בהלוך, בסדר?"

אני בולעת. גולה שחורה יושבת לי בגרון. "אתה זוכר שמחר העשירי?" אני מחזירה לו בשאלה, משפילה עיניים מול הכאב החשוף שעל פניו. "זוכר" הוא עונה לי. "ואין לי מה לעשות" הוא מוסיף בשקט. מיואש.

הלב שלי רועד. "נתי אם אנחנו לא מפקידים את כל ה-" "די!" הוא קוטע אותי בקול. "די, אתי, אני בעצמי לא עומד בזה. אין לי מה לעשות" הוא נושף, "מיציתי את כל הגמחים האפשריים. די. נגמר".

הגולה שבגרון כבר עולה לי לעיניים, אני עוצרת את הדמעות בכח. עוד מעט. עוד מעט.

"ומה יהיה מחר?" אני מתעקשת, הוא לא עונה.

כשאני יוצאת מהבית, הוא אומר אחרי, "אין לבנק באמת מה לעשות" אני שומעת את הפחד בקולו, "את הדירה הם כבר מישכנו. מכאן והלאה אני באמת מרים ידיים".

"יום טוב, נתי" אני מעדיפה לדבוק באופטימיות. "תצליחי" הוא מברך אותי חזרה.

וכל הדרך לעבודה, אני שואלת את עצמי. איך נראית אישה עניה.

מציצה בקירות הכהים של חנויות הבגדים, אישה צעירה, אוטוטו אמא. נעלים שחורות. חצאית וחולצה תואמות. יבורכו ההורים הטובים שלי. כמה הרעיפו עלי לפני החתונה.

איך נראית אישה עניה. אני מסרקת עם האצבעות את הפאה, מתעקשת לשאול את עצמי. גומאת את ירושלים ברגל, כי כסף לרב קו אין. איך נראית אישה שבעלה השקיע את כל כספם בחברה כושלת. איך נראית אישה שאין לה שקל.

אין לי תשובות.

רבקי. 

לפעמים סערה פורצת באביב.

אתי בוהה בי בעיניים גדולות. נורית נשמעת מכווצת לגמרי, הלב שלי יוצא אליה.

"בואו נגמור עם הפרויקט של אביב" אני אומרת לה, מכוונת גם לשאר העובדות. הן מפסיקות להתלחשש, מביטות בי בתמיהה. "אבל אנחנו אמורות להתחיל ישיבת צוות" אומרת מיכל, "עוד שעה כבר הפסקת צהריים, כבר עבדנו מספיק היום" היא מפהקת.

אני מביטה בהן בעיניים גדולות. הנזק כבר נעשה, זה וודאי. נורית לא מדמיינת מה מצפה לה כשתבוא למשרד.

"טופס הסכמה למסירה לאימוץ" לואטת שבי בשקט, "אתן קולטות איזה פצצה מתקתקת נורית שלחה לנו?"

אף אחת לא עונה לה. אתי מהבהבת אלי בעיניים מלאות כאב. מיכל נושמת עמוק. אני מחליטה בכל זאת להתעקש.

"בואו נתיישב ליד העמדות שלנו", אני מפצירה בהן, "כשנורית תיכנס היא תראה אותנו שקועות בעבודה", אני יוצאת מחדר הישיבות, "אני הכי קטנה כאן, כולה בחורה צוציקית בת עשרים ושתיים" אני מחייכת, "אבל בבקשה, בואו ננסה להקל קצת על נורית". יוצא לי קצת עילג, אבל הבנות מתקדמות לכיוון העמדות שלהן.

אני פותחת את הפרויקט. מדליקה מוזיקה שקטה. מעולם לא עלו במשרד שלנו נושאים כאובים כאלו. לא הייתי מעלה על קצה דעתי שנורית סוחבת תיק כבד כל כך. הבוסית התמירה והנמרצת, מתקתקת כל בוקר בנעלי עקב נמוכות ודורשת מכולן לעבוד עם חיוך ואנרגיה. נורית.

גם עלי לא רואים כלום. אני מהרהרת. בחורה צעירה, לבושה במיטב המותגים. מקדמת פרויקטים בצעדי ענק, עובדת בחופשות, אקסטרות ובונוסים.

אף אחת לא מדמיינת מאיזה שבר אני מגיעה. ילדת פנימיות ממשפחה מרוסקת.

"רבקי" קוטעת אותי מיכל מהעמדה שלה, "תקפיצי לי את הפרויקט של גוטמן" היא צועקת, "אני מעתיקה מהם כמה סעיפים בשביל הפרזנטציה". אני שולחת לה. שמחה שכולן עובדות. מינימום של השפעה כן יש לי.

אני מגחכת. אם היו לי עוד קצת אנרגיות, הייתי מנסה להשפיע על החיים שלי, צובעת לי בגוונים ורודים את המציאות. 

בית. הורים. משפחה. חברות. כסף. אני מדמיינת שפע של אושר. הפרויקט של אביב בנתיים מתקדם מולי על המסך בצעדי ענק. "מציירים להם עתיד טוב יותר" זועקת המודעה שמולי. אני ממרכזת את הטקסטים לשמאל, ממירה לרספונסיב ושולחת לאתי להגהה סופית. "אמן" אני מחייכת למודעה המעוצבת. אמן ואמן.

מיכל.

סערה היא לא סיבה לעצור את החיים.

שקט במשרד, רק תקתוקי עכברים והקלדות. מוזיקה שקטה מכיון העמדה של רבקי.

לפעמים אני משתגעת מהשגרה הזו.

אתי והחיוכים שלה. נראה כאילו היא מתאמצת להפוך כל דבר לחיובי. כשהגיע חשבון חשמל מנופח למשרד, ונורית כמעט התפקעה מעצבים, שמעתי אותה צוחקת לבעלה בטלפון. "שותפים לצרה" היא אמרה לו, משלימה סיבוב בכיסא המשרדי.

אני פותחת את הדרייב השיתופי, מורידה את הבריף של מדרג. היום אני יוצאת מוקדם, יש לי משמרת עם אמא באיכילוב. מחלקת אונקולוגיה.

בלי להתכוון אני מצטמררת. אם מישהי כאן היתה יודעת עם מה אני מתמודדת. מה אני סוחבת.

לא רוצה להיות מרירה, אני מחליטה אחרי כמה דקות של בהיה במסך. מי קהל היעד של העסק, הבריף עוד פתוח מולי. ריק.

ריח חריף של חיטוי עולה בזכרוני. אמא שוכבת על המיטה הגבוהה, בפנים חיוורות ועיניים עצומות.

די, אני אומרת בקול. רבקי מרימה גבות. אני קמה להכין לי קפה. היא מצטרפת.

"את מוטרדת היום" היא אומרת תוך כדי בחישה, מעלה לי דמעות.

רק כשאני מתכופפת להוציא חלב מהמקרר הקטן, אני עונה לה. "יש לי משמרת עם אמא שלי באונקולוגית", העיניים שלה נפערות בתדהמה. "כל פעם מחדש אני נגמרת בעצמי" אני אומרת.

אין לי מושג למה אני מספרת לה. לבחורה הצעירה והמפונקת הזאת. מה היא יודעת על סבל. מה היא מבינה בכאב.

כל אחד סוחב חתיכה של סתיו.

נורית נכנסת למשרד, פונה אל חדר הישיבות. עיניים אדומות, מעיל סחוט.

רבקי ומיכל מביטות זו בזו, מיכל שופתת תה. היא נכנסת לחדר הישיבות, מניחה את הכוס מול נורית.

"תודה" אומרת נורית, הקול שלה צרוד והלב של מיכל יוצא אליה.

"לקרוא לכולן?" היא שואלת. "או שאת צריכה עוד שקט?"

נורית מתרוממת, תולה את המעיל הרטוב על אחד הכיסאות, "שקט אני לא רוצה", היא מבליעה חצי חיוך. "תקראי לכולן, נדבר על הכל".

אחת אחת הן נכנסות. רבקי מתיישבת ליד מיכל, משוחחת איתה בשקט. אתי מתרווחת על כיסא, מתכרבלת עם צעיף עבה. גם שבי וחדווה מגיעות, מניחות עוגיות ובקבוקי שוקו במרכז. מִדָּיינות על שני סעיפים בבריף של מדרג.

"יהתחלנו" אומרת נורית כשכולן משתתקות. "אתן בטח רוצות לשמוע מה עם אלי שלי" צל עובר על פניה, היא נראית פתאום עיפה כל כך, לאה.

הן שותקות כולן. אי אפשר היה להתעלם מתוכן התיקיה שנשלחה בטעות, רק השם שלה עורר בכולן סערה.

"להבין פתאום" שוברת אתי את הדממה, "שהבוסית המוצלחת והמוכשרת שלנו מתמודדת עם סיפור כל כך לא פשוט" היא מביטה בנורית בעיניים רטובות, "זה-" ולרגע נראה כאילו נגמרו לה המילים.

נורית מביטה בה במבט טוב, אחר. "איך נראית אישה", היא בולעת רוק, "שהבן היחיד שלה הוא אוטיסט" היא מעבירה מבט על כולן, "וכעת היא נאלצת למסור אותו לאימוץ?".

הן עונות לה בשתיקה. רק הסערה שבחוץ משמיעה את קולה. פאך פאך. וואאם.

"איך נראית אישה שמלווה את אמא שלה כל שבוע לאונקולוגית?" שואלת פתאום מיכל, הקול שלה רטוב, וכולן מפנות אליה מבטים תמהים.

רבקי עוצמת עיניים לשבריר שניה, "איך נראית ילדה שגדלה כל החיים בפנימיות?" היא אומרת בשקט, והקול שלה לא רועד במאום.

המבטים של כולן מתרחבים מרגע לרגע. המסיכות מתקלפות פתאום, ולרגע אפשר לראות כמה כולן שבריריות, פגיעות, רכות כל כך.

"מבחוץ אנחנו נראות כל כך שלמות, כל כך מושלמות" לוחשת אתי. "התרגלנו לשגרה של חיוכים ומסכות, שלום שלום ומה נשמע והכל בסדר" היא מתיזה את המילים בשקט. בכאב.

נורית מתרוממת, אוספת את כולן אליה במבט ארוך, "בואו ננסה להתרגל לשגרה קצת אחרת" היא אומרת ברבע חיוך, "לשתף, להבין, להיות קצת פחות-"

הן מחייכות אליה, האוירה בחדר הישיבות נעשית חמימה יותר, קרובה.

"פחות שגרתיות" משלימה אותה רבקי. וכולן מחייכות.

כל אדם נלחם באיזה קרב

כל אחד סוחב חתיכה של סתיו

כל אדם בסוף הוא זרואין לדעת מאיזו מלחמה חזר. [נעם חורב]