בס"ד

זוג דובדבנים | מירי אנקווה

"אני לא מבינה את רוצה ל—
להתגרש?"
מימי פוערת פה
"אני מה?"
"כל כך רצית להתחתן. כמה חלמת על זה. חשבתי שאחרי החתונה, לא משנה מה יקרה רק תכריזי: החיים דובדבנים"
"לפעמים את אטומה, את יודעת את זה?" מימי קופצת מהספה.יוצאת מהסלון היא מעדכנת מהמטבח, מתגברת על רחש אדים מתפצפצים על גוף חימום.
"נגמר השוקולית"
"נגמרו לי הכנויים בשבילך להיום"
אולי הגזמתי?
"אני יוצאת, בי"
*
יופי לה. אחותי הגדולה והמסכנה. מצאו להן תחביב כל הנשואות. להתיישב באיטיות ליד האוזן הרווקה שלי ולצקת לתוכה רעל בטיפות קטנות.
סוד הרעל: אל תחשבי שזה כל כך נחמד.
אולי הן חושבות שאם אני אשמע כל מיני קרעכצים בינם לבין הבעל הטרי אני פחות אקנא בהם. או שאולי ככה הן מרגישות פחות צורך לרחם עלי. הרווקה.
האמת שמימי משתדלת בדבר כבר מהשבוע הראשון שאחרי החתונה.
הם התחתנו בערב פסח. הבית היה הפוך. לאף אחד לא היו הרבה מידי אנרגיות לנקות אחרי שבוע של חתונה – שבע ברכות – שבת חתן. אבל עבדנו יחד: אבא. אמא. ואנוכי. כל יום על חלק אחר בבית.
ערב אחד הזוג הטרי נחת בבית לארוחת ערב.
ארוחת ערב! תסבירי ברוב נעימות שאין ארוחות חמות בבית בערב חג? חלילה.
תזמיני פיצה וחסל? לא מכבד.
אמא נתנה לזו״ץ כרטיס אשראי והפצירה בהם: ״לכו תקנו לכם משהו לאכול. הבית הפוך״
מימי כל כך התרגזה, סיננה באוזניי: "אנחנו ביחד כל היום. רצינו להיות קצת עם אנשים ואתם מגרשים אותנו?"
נדהמתי. "מימי! כל כך מהר נמאס?"
"זה לא נחמד כל כך כמו שאת חושבת"
למחרת הם באו על ענן להחזיר את הכרטיס ״הלכנו לאכול ב׳שאול על האש׳, פגשנו את הבת של דודה נחמה עם בעלה, היה נחמד"
הענן הוסיף: היה הרבה יותר מנחמד.
*
"ש-לום" אמא מעירה אותי מזכרונות.
"צריך לחדש מלאי של שוקולית"
"מימי פה?"
"הייתה. הרגיז אותה שהשוקו נגמר"
*
״את באה לקניות מחר?״ מימי. כאילו לא יצאה אתמול מהבית בלי שלום.
״אני יוצאת עם תמר לקפה. הַחֶבְרָה שלה נסעו ליומיים השתלמות בחו״ל והיא קיבלה פטור שונו-ראשוינו״
״אוף איתך! מתי תלמדי שמשפחה מעל הכל?״ מתלוננת אחותי.
״מימי להזכיר לך את הימים שחברות הסתירו לך את הנוף המשפחתי לגמרי?״
*
למחרת בבוקר פגשתי את תמר בכניסה ל׳קפה-אסתר׳. אחד הפלוסים בעבודה מהבית: יש לי אפשרות לשחק עם שעות-העבודה.
תמר מציצה בי מבעד למשקפיים, אדמומיות מקשטת לה את העניים: ״לא ישנו כל הלילה״ היא מטעימה. מאותתת: יש דברים שאת עוד לא מבינה.
״תמר מתי תגדלו מזה? זה לא טוב״ אני משדרת הכי בעניינים שאפשר.
״פפפפפפ, אמרה בעלת נסיון״ תמר לא קונה את השדר שלי.
״תמר!״
״טוב מה להזמין לך?״ תמר מסמיקה. מבינה שעברה גבול.
״אל תרגישי עלי מליונרית. את האברכית מבין שתינו, אני משלמת״ הסומק הזה מספיק לי. אין לי כח לפתוח גם מולה חזית. ״שני הפוך גדול ובראוניז״ אני מבקשת מפטירה לדלפק.
״זה לא סתם שלא ישנו כל הלילה״ תמר עוד אוחזת בעניים האדומות.
״ברור. הרי לילה זה זמן להשתפכות הנפש, זמן להכיר לעומק, זמן ל–״
״דידי, די!״ תמר צועקת ״אי אפשר לדבר איתך לאחרונה, שמת לב לזה?״
״איתי?״
״נסקת לך לאיזה קומה גבוהה שכתוב עליה: הרווקה הלא מנוצחת. יודעת-כל על זוגות צעירים. לא מפריע לי שאני לא נשואה. אל תנסו לשכנע—״
״תמר?״
״כן. דידי. את״ היא לא מתייאשת
״את מוציאה לי את הטעם מהקפה״ מאיפה היא נפלה עלי הבוקר?
״מצחיק.״
*
בערב אני משלימה שעות עבודה. הראש משלים משפטים שתמר פתחה. היא נסתה להסביר ׳יש פעמים, שלילות שלמים אנחנו מנסים להבין אחד את השני׳ דמיינתי שהיא שומרת דמעות?
כמה דקות אחר כך בעלה התקשר, תמר ענתה, התרחקה קצת. חזרה אחרי 10 דקות בעניים בורקות: ״אנחנו בשבת בצפון״ הסבירה.
שאלתי: ״לכבוד מה?״ לא העזתי לשאול: זו לא את שסיפרת קודם על לילות של נסיון ורצון?
״כדי להתאוורר קצת, מה יש? אסור לצאת ככה בלי סיבה?״
״מותר מותר״ המהמתי הבנה. לא הבנתי בכלל.
״דידוש?״ אמא מתיישבת לידי בפינת העבודה. ״את יודעת שאבא לקראת סוף בירורים? הוא בכיוון חיובי״
״כיוון חיובי?״ ברררר
״כן, הוא מקווה להגיע להחלטה עד מחר בערב, נעדכן אותך״
אמא יוצאת. אני מכבה מסך. מתעטפת במעיל הפרווה החום, יוצאת לחצר.
רצפה קפואה מקבלת אותי בהבנה, היא ידעה שאגיע לכאן. זה קורה לי תמיד כשאני מתבלבלת מבפנים. שוכבת על הגב. עננים טסים מעלי. רוח מנסה לחדור בכח לפרווה. לרגע המח ריק ממחשבות ואז הן מסתערות עליו.
מי רוצה בכלל להיפגש עכשיו? קודם תסבירו לי את הגרף שמצטייר לי מול העיניים. איך זה שיש רגעים בחיים של זו״ציות שנראים כמו פסגות של אושר, כשדובדבנים מקשטים את הנוף? ויש רגעים שמזכירים יותר, מטעי דובדבנים שנבלו?
למה אני שוכבת מול הכוכבים, אם ברור לי שהם לא יענו לי תשובות?
*
יום שלישי הוא היום שלנו במשרד. נעמה לא מוותרת לנו ׳שלישי קודש למשרד׳, היא מצטטת את עצמה בדבקות, כל פעם שאי מי מבקשת להחסיר.
אני מתמקמת בעמדה שלי, מול הזכוכית של נעמה.
היא נראית נזעמת היום, מדברת בטלפון בקול: ״בבקשה תקשיב לי כשאני מדברת. אני האמא שלהם. נכון, נכון, יש עורך דין בתמונה. אם עדיף שנדבר דרכו, זה מה שיהיה. חשבתי שאפשר לסגור את זה ככה.״
נעמה פרקה את ביתה לפני שנה וחצי. היא כל כך חגגה אז. ועכשיו…?
ה׳ למה גם נעמה מתייצבת לי בראש ליד מימי ותמר?
*
גם אם אבא נבהל לשמוע שאני מחכה לו בפתח הכוילל, הוא לא הראה לי את זה. נסענו לקצה השכונה. בדרך הוא עצר ב׳קפה – אסתר׳ הביא שני הפוך גדול.
״בררתי על ההצעה של דביר״ אבא מדומם מנוע. מכוון מזגן על חום ״הוא נשמע בחור איכותי מאוד. אוהב ללמוד, מידות טובות, חכם, מוכשר. אני חושב שאפשר לקדם פגישה״
״מידות טובות״ רוח חמה נושפת בי מתריסים נמוכים.
״כן״ אבא בטוח ״כל מי שדיברתי איתו מספר על אדם נח, יודע לתת משלו, מקבל דעה של אחרים, אהוב מאוד בחברה. את יודעת שזה מהדברים שחשובים לי״
אבא לא שואל אותי כלום. מדבר כאילו בתום.
״גם על דוד של מימי הפליגו בסיפורים על בן אדם לחברו״ ומימי התרגשה לראות בו בפגישות מחוות של לב טוב.
״דוד של מימי?״ אבא מופתע לרגע.
״דבורה. קושי שצץ בתוך קשר, לא נובע רק מחוסר במידות. הוא נובע משוני״ אבא מציץ בי רגע, ומחזיר את העניים לכביש ״אישה חושבת בצורה אחת ואיש חושב אחרת. אישה באה מבית אחד ואיש מבית אחר. היא רוצה איקס והוא זד, כך שבהכרח צצים חלוקי דעות״
״בהכרח?״
״כן, דבורה. בהכרח״
״לא נעים״ אני מתחפרת בפרווה החומה שלי. לא נעים. לא צריך.
״דבורה שימי לב: כשאת רוצה לעשות כושר, את משלמת כרטיס, מגיעה כל יום, מתאמצת, מזיעה, עובדת קשה, למה זה שווה לך?״ אבא מונה את הרשימה באצבעותיו, אני מבינה את המשל: ״בשביל התוצאה״
״יפה״ אבא מרוצה. מניח כוס קפה ריקה במתקן שבין שני המושבים ״כשבני זוג נתקלים בחלוקי דעות, בוויכוח, הנושא הוא לא תוכן הוויכוח, אלא – איך הם ניגשים אליו, מבינה?״
אבא מדבר בטון המורה שלו ״אם ניגשים לקשר כמו אל כושר, מקשיבים אחד לשני, גם כשזה לא קל, מזיעים לעשות שנוי אחד לכיוון השני כשצריך, הקשר מתחזק, ועל הדרך כל החד מבני הזוג מעבד את עצמו לטובה״
״זה נשמע שכדאי שיהיו חלוקי דעות כדי שיהיה קשר קרוב וטוב״
״דבורה. ויכוח לא מפיל בבת אחת קשר שנבנה. אפשר לנהל יומיום תקין וטוב גם לצד הַשּׁוֹנוּת, תוך כדי עבודה משותפת. זה לא שחיים או בטוב, או חלילה ברע. זה עבודה. אבל עבודה מתגמלת, שווה.״
אבא סוגר חלונות ומתניע. גשם מטפטף על הרכב. וישרים נלחמים מולי בטיפות גדולות. אולי קצת כמו שאני מנסה להילחם במילים של אבא. לא רוצה להבין שקשר זה עבודה. רוצה להאמין לסיפורי דובדבנים.
״יש מטריה מאחורה, קחי אותה״ אבא מחנה את רכבו בפתח בנין המשרדים. אני מתביישת פתאום. מרגישה חשופה.
״דידי?״
״כן אבא״
״לגבי מימי״ אבא מביט בכביש, מדבר אלי ״הם התחילו עכשיו ללכת לייעוץ״
מה…?
״אחותך הבינה שלפעמים צריך לדעת להיעזר״ הוא מסביר ״לא תמיד. אבל כשמתקשים לגשר על שוני מסוים, החכמה היא להיעזר באנשי מקצוע חכמים ויראי שמים שמאירים את הדרך״ אבא מעריך את מימי?
״אני מספר לך את זה כדי שתנהגי בה ברגישות. כדי שתדעי שהיא בתקופה של עבודה ובעזרת ה׳ אנחנו עוד נראה את הבית הזה עומד ויציב״ אבא עדיין מביט אל הכביש.
״אבא תודה״ אני יוצאת מהרכב למשרד. לא נעים לי מהשיחה הזו. נעים לי שהיא הייתה.
נעמה לא בזכוכית. אולי הלכה לעורך דין מהתמונה, מסתבר שאני לא יודעת-כל-על-זו״צים. מרימה טלפון למימי: ״רוצה ללכת היום לקניות?״
״הערב יש לדוד יומולדת אנחנו יוצאים לחגוג״
״לחגוג? לבד?״
״ברור לבד, רק עם מי?״
״מימי סליחה שאני מזכירה לך, אבל את אמרת לי שבוע אחרי השבע ברכות שמשעמם לכם יחד״
״אני? דידי את נורמלית? את זוכרת את זה בכלל?״ מימי מזדעקת ״לא משעמם ולא נעליים. אז עוד היינו חדשים אחד לשני. ולהיות כל היום רק שני אנשים ביחידת דיור פיצית זה קצת מעיק. אבל היום, ברוך ה׳, אנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי!״ אני הוזה או שזאת מימי מעבר לקו? כנראה אבא יודע מה שהוא אומר.
אפשר לקבוע לי פגישה.

[הסיפור נכתב בהמלצת ובהכוונת מדריכת כלות ויועצת נישואין]