בס"ד

חומה
הדבר ראשון שראיתי היה שער ברזל ירוק, וכשהסטתי את הבריח הוא נפתח חורקנית. אחר כך ראיתי אותן – אותיות רועדות שזעקו 'נמאס לי' באדום מהקיר, ואז שמעתי את הגיטרה, פורטת בדיסוננס צורם. הסתכלתי סביב ונשמתי עמוק, היה זה מקום העבודה החדש שלי.
שאפתי עוד נשימה ונכנסתי פנימה אל מבנה חד קומתי קטן. על השטיח ראיתי אותה, פורטת בגיטרה, הייתה עוד אחת, בלונדינית, שרועה על ספה תכולה, ואחרת שצעקה פתאום 'נמאס לי' ועל ידיה שאריות של צבע אדום, והיו אלה התלמידות החדשות שלי.
אז אמרתי "שלום אני המורה החדשה" ושאלתי לשמן. הבלונדינית התנשמה עמוקות מתוך שינה, הגיטרה הגיבה בעוד אקורד צורם, ההיא שנמאס לה הלכה לשטוף ידיים וקול קטן של אחת מפינה שעוד לא ראיתי שאל: "למה באת, המורה?" חיפשתי לרגע את לשוני שאבדה וכשמצאתי אותה אמרתי: " כדי ללמוד ביחד פרשת שבוע וענייני דיומא, כך בכל יום חמישי מעכשיו בעזרת ה'." "יש על זה בגרות?" היא התעניינה "כי אם לא אז למה שנלמד." אמרתי לה שלא והיא אמרה שאולי עליזה תרצה להקשיב כשהיא לוקחת ריטלין וכך התחיל השיעור הראשון שלי.
בתיק המורה שלי היה מערך מודפס, חמים עדיין, על התחלה, אלול והתחדשות. הדפים רעדו קצת, הם רצו לצאת ואני התגעגעתי פתאום לעיניים הבורקות של תלמידות שלימדתי שנה שעברה בעיר הסמוכה לפני שעברנו לכאן.
שבוע חלף ושוב הגעתי. המילה 'מאד' זעקה אלי מן הקיר, חוברת ל'נמאס לי'. הגיטרה קדמה אותי בצליל משלה והבלונדינית כבר התעוררה. בתיק שלי שקשקו רימונים, תפוחים, תמרים וצנצנת דבש. הבאתי גם סרטי סאטן ורימוני זהב קטנטנים לחבקים למפיות.
וכשתלמידות התיכון שבעיר הסמוכה סיכמו בעיניים דולקות את עיקרי התשובה, פרשתי מפת ניילון על השולחן ויחד יצרנו חבקים יפהפיים. אחר כך ישבנו סביב השולחן, טבלנו תפוח בדבש, גלענו תמרים ופילחנו רימונים. "וואלה המורה טעים" הנהנה עליזה לעומתי בפה מלא ושרה והגיטרה ליוו את דבריה באקורד שמח "אמא שלי מכינה כל שנה עוגת תפוחים ודבש" התלהבה אלישבע "רק בשביל זה שווה לחכות לראש השנה." "והיום נצא אחרי הלימודים לקנות בגד לחג" זרחו גיטי ויעל. וכשניסיתי להוסיף כמה מילים על מהות היום, כבו אט אט האישונים הזוהרים שלמולי ונותרתי בחושך.
בין יום כיפור לסוכות אני מהנהנת בידידות לפרצוף חורץ הלשון מרוסס מהקיר ומנופפת לשרה ולגיטרה. בתיקי החום, הגדול, לא שכן המערך על ענני הכבוד וצילא דמהימנותא. חלף זאת אכלסו אותו רצועות נייר זוהרות, לשרשרת. וכך ישבנו לנו סביב שולחן ארוך שיצרנו מכל שולחנות הכיתה. גיטי ויעל, עליזה ואנאל, שרה והגיטרה, אלישבע בידיים מוכתמות מצבע ואפילו איילת הואילה לנוע מספת התכלת. "אולי אני ארסס קצת ספריי אדום" התלהבה אלישבע והדקה זו לזו רצועות מוכספות "זה יהיה מושלם!!" "תגידו" צעקה פתאום עליזה "אתן באות לתכנית שהתיכון מארגן בחול המועד? יהיה קייטרינג ברמה?" "נראה לי שעדיף לישון" גנחה איילת וזעה באי נוחות על הכסא הנוקשה" "כן" הסכימה גיטי "צריך לישון בחג, לפני החורף ארוך והמבחנים" " אבא'שלי הבטיח טיול סוכות " נצצו עיניה של שרה וזימרה גם הגיטרה. וכשניסיתי לדבר על ארבעת המינים, שוב כבו העיניים הזוהרות ושוב נותרתי בחושך.
בכל יום חמישי הגעתי. הקיר מאיר לקראתי במכר וותיק בזעקה אדומה: "לא רוצים מתמטיקה". הגיטרה מקדמת את פני בנגינת שלום צורמנית וכולן מחכות לי, במבנה שכבר התחלתי לאהוב. "שלום המורה" מפזמות בניגון שרה והגיטרה. "אין לי סיכוי להצליח במתמטיקה" מתנופף מבחן בידיה של אלישבע "למדתי שעות וידעתי בקושי רבע" היא אצה לשטוף ידיים משאריות הצבע. ומחייכות לעומתי גיטי ויעל. "מה הבאת היום?" מתעניינות עליזה ואנאל, ומתמחת גם איילת שבספת התכלת.
"היום נכין חלות לשבת" אני מעדכנת ושולפת את המתכון מתיקי החום, לא נכנעת לנענועי מערך פרשת השבוע המתחנן לצאת. אולי במהלך הכנת הבצק ייפתחו הלבבות לענן הקשור, נפריש חלה מן העיסה, ויזהר בעיניים הנר הדולק.
וטוב לנו ביחד, והאווירה חמימה וכשאני מנסה להטעים מן המים אותן שתו בצמא תלמידותיי לשעבר, משהו בחלל נאטם. "אין לי כוח המורה" אומרת אלישבע ובידיה תרסיס הצבע "אני יוצאת לחצר, להתאוורר קצת בטבע."
לחנוכה הכנו חנוכיות עץ מעוטרות וגם סופגניות. בתיק החום והגדול שלי התנודדו להם חלקי עץ קטנים, צנצנת ריבה ואבקת סוכר. המערך על יתרון האור מן החושך נותר ספון במחשכי הקלסר הישן.
"ואוו המורה. היה מושלם!" נופפה אלישבע לעומתי בחנוכייה מרוססת אדום. שרה והגיטרה הנעימו ממיטב שירי החנוכה ועליזה בזקה אבקת סוכר על הסופגניות. האווירה הייתה כל כך חמה ומאירה ואני לא רציתי לקלקל אותה בדיבורים אוטמי עיניים אז הלכתי לי.
בערב עשרה בטבת ארגנה ההנהלה סיור לכותל. איילת קמה באנחה מספת התכלת ושרה נאלצה להיפרד מהגיטרה. יצאנו מבעד לשער הברזל החורק, מנופפות לשלום ליצור בלתי מזוהה הזועק 'אוף' מן הקיר. "נכון מושלם?" בררה אלישבע בלהיטות "כך בדיוק הרגשתי אתמול. גמורה!!" היא היטיבה את התיק על שכמה. "מה יש לך שם?" סנטה בה יעל. "אלישבע לא יוצאת לשום מקום בלי צבע" עדכנה אנאל "אם תהיה לה השראה?" "ותרססי על קירות ליד הכותל?" נבהלתי לרגע "אל תדאגי המורה" עודדה עליזה "אלישבע ילדה טובה, היא לא תסתבך חוקית" "זה לא רק חוק ז..ה זה…" התגמגמתי ואז ההסעה הגיעה ויצאנו לדרך.
ערב עשרה בטבת, הכותל המערבי. מיתר נרעד רוטט בתוכי. הזמן והמקום כמו התאחדו להם לאסופת תפילות. כל כך הרבה יש על מה לבקש, על גאולת הכלל והפרט, על זקוקים לישועה… על צערה של שכינה… הנסיעה מתמשכת, הבנות עסוקות בינן לבין עצמן ואני עורכת בליבי את תפילותיי.
אנחנו צועדות בכיוון הכותל, כבר חלפנו על פני הבידוק הביטחוני. נטמעות בהמון, כובד ראש מורגש בחלל, ערב עשרה בטבת, יום של גלות.
בכניסה לרחבת התפילה אנו נפרדות לפרק זמן קצוב, ואני מוצאת את עצמי לבד עם אלוקי. מולי נשקפות אבנים קדושות, ותפילות רבות: פרטיות כלליות, מתערבלות בתוכי. אך לשווא. משהו נוקשה וחונק עומד שם, במעבר בין הלב לשפתיים. המילים שאמורות להיות מרגשות, מתחננות ומרוממות, יוצאות נוקשות, חסרות חיות ויבשות. 'מעניין אם הבנות ייהנו בסיור?' מתגנבת מחשבה חצופה למוחי ואני ננערת, מנידה את ראשי כמעט בפראות. מה את עושה בכותל? ועוד בערב עשרה בטבת? 'אולי אקרא פרקי תהילים?' אני מציעה לעצמי במצוקה ופותחת ספר קטן "אשרי האיש אשר לא הלך…" לוחשות שפתי, מנסות לסחוף אחריהם את הלב אך ללא הצלחה. 'למילות ה'תהילים' תמיד יש כוח' אני מנסה לנחם אותי, להגות את המילים, לחכות לשווא לרגש שיציף עד שטפיחה קלה על כתפי מפתיעה אותי. "המורה" זו עליזה "אלישבע נעלמה" "נעלמה?" אני הוגה את המילה בחרדה "יש לך מושג לאן?" "לא יודעת" מושכת עליזה בכתפה "היא אמרה עוד בבוקר שאין לה כוח לכל זה. אולי היא חזרה ודי…" דאגה אופפת אותי וגם כעס קל. למה אלישבע כה מרוחקת? מדוע היא לא נותנת לעצמה להתקרב? "נצא לחפש אותה" אני אומרת, מעיפה מבט אחרון ומלא ערגה לאבנים הקדושות. תחושה עזה של החמצה מציפה אותי. הרי ציפיתי להגיע לכאן, להתפרק ולהתחבר, להודות, לבקש ולייחל ומאום לא קרה. כעין חומת ברזל כמו מפרידה בין שאיפה לתפילה.
ואנחנו יוצאות. גיטי ויעל עולות במדרגות המובילות ישיבת 'פורת יוסף', עליזה ואנאל מתקדמות לכיוון מנהרות הכותל ואיילת מתמקמת על ספסל ההופך לחפ"ק זמני.
וגם אני רצה לפה ולשם, מחפשת את שאבד לי בין הסמטאות. והרבה אבד ביום זה של תחילת החורבן, התגלות שנסתתרה ושכינה שרחקה. חומת הברזל הזו שהפסיקה ביני ובין תפילתי כמו צצה לנגד עיני, והיא גדלה שם בתודעה, ומצד אחד שלה ניצבת אני, ולא לבד. ניצבות איתי גיטי ויעל, עליזה ואנאל, גם איילת שרועה על ספת תכלת, שרה והגיטרה ואלישבע מנסה לרסס משהו בצבע. ומן העבר השני נמצאים חנוכה ופסח, סוכות וראש השנה, השבתות ומועדי ישראל ופרשות השבוע והעניינים שבקדושה וגם התפילה שלי – התפילה הנכספת. ואולי זוהי הגלות? הריק? חוסר החיבור? הריחוק מן השכינה? אולי כך, בניתוק, חשים במלוא העוז את האובדן, את צערה של הנשמה? את חומת הברזל שנפסקה בין ישראל לאביהם ששמיים?
ואני רצה בין הסמטאות מחפשת ומרגישה בעוצמת הגלות. צלילי מואזין נוגים מעצימים את הבדידות ומשהו חם ממלא לפתע את עיני, דומע ריחוק, כוסף לחיבור, חש חורבן. ופתאום אני רואה אותה, את החומה הזו. בקרן זווית ברחוב צדדי, מתוחה על דף מתנודד ברוח, מצוירת מוטות ברזל, מרוססת אדום. לב קרוע ניצב בצידה האחד ויונה נושאת כנף מן העבר השני וזעקה גם עולה ממנה, מכריזה בכתב רועד, באותיות עזות 'גלות הנפש'.
עוד מעט, ליד הברזייה כשתשטוף אלישבע מידיה את שאריות הצבע, היא תסביר לי כי החורבן היכה בה פתאום. החורבן שהיא מחוברת אליו יום יום בניתוק ובריחוק, הציף לרגע את כל ישותה. ובקרן זווית היא ישבה וציירה את מה שגאה בתוכה, ומול חומת ברזל מצוירת, הנצה בה גאולה.