חתונה בדיעבד

הפקק השתרך לו והשתרך. במעלה הכביש אליו טיפסה המכונית נצצה שמש, אדומה כדם. הזיעה זלגה במורד עורפה, אל תוך הצווארון.
"אוף, אני מזיעה!"
בעלה שתק, כאילו זיעה שנושרת אל תוך הצווארון אינה הדבר הכי נורא בעולם.
"מה זה חתונה בלי חתן, בלי כלה…" ניסתה שוב. "בשביל מה לעשות אירוע, להוציא כל כך הרבה כסף, אם אין באמת חתונה?"
בעלה הסתכל עליה, רק לרגע, כדי לא להסתכן בנהיגה בלתי-זהירה.
"דברנו על זה אינסוף פעמים," הטמפרטורה במכונית התחילה לרתוח. "זו ההחלטה של הילדה- -"
"ילדה!" היא התנשפה.
"…ואנחנו נכבד אותה. ואת מוישי ואת התהליך שהם בוחרים לעבור."
"אבל זה טירוף!" היא כמעט צעקה. "לערוך חתונה בתנאים כאלו…" הצמרמורת איימה לשבר את כל גופה.
"בבקשה, תנסי להחזיק את עצמך," הוא כמעט התחנן. "לילדה זה חשוב, ואנחנו צריכים לתמוך בה. בשביל מה יש הורים? בשביל הרגעים בהם אנחנו חוגגים יחד, או חלילה…"
דממה לוהטת השתררה ברכב. אבל היה לה טוב להבין שגם לו זה קשה.

"הילדה", חודש לפני
המילים "שדכנית בכאילו" הופיעו על הצג. רגע היססה, במשנהו דיברה לעצמה.
'הרי החלטתם שאתם רוצים לעבור את התהליך.'
'כן, אבל…' התווכחה עם עצמה.
'אפילו הפסיכולוגית שלך חשבה שזה יעזור לך ל- -'
'לא רוצה לשמוע את המילים האלו!'
'הטלפון ממשיך לצלצל, אולי לפחות תשמעי מה היא מציעה? את לא מתחייבת לכלום.'
הטיעון האחרון הוא שהכריע את הכף.
לקחה נשימה עמוקה, אולי מדי, כי החדר החל להסתחרר סביבה. פקדה עליו לעצור והצליחה לענות לשיחה ברגע האחרון.
"כן?"
"שלום, חיפשת אותי?"
"כן, אני…" השתגעתי? אין לי יום ואין לי לילה, אז אני מחפשת רעיונות הזויים?
"איך אפשר לעזור?"
"תגידי, זה…" רק כשעלה הכאב באצבעותיה הבינה שהיא לופתת את חוט הטלפון.
"כן?" קולה של השדכנית הפך להוט.
"זה מקובל ה… הדבר הזה?" לפיתה נוספת, כבעווית.
"איזו שאלה!" הקול מטפטף דבש.
"אז מה… יש לך להציע?"
"רגע, לא כל כך מהר!" התמונה מתהפכת. עכשיו השדכנית מערימה מכשולים, ואילו היא הלהוטה. "אמא של מוישי," קולה הפך רך פתאום. "ספרי לי קצת עליו."
"ובכן, הוא… ה- -"
"בזמן הווה. רק כך זה יעבוד."
מצחה התעקם בחשדנות. "מי את?"
"שדכנית ופסיכותרפיסטית. אבל את, אמא גיבורה, שרוצה לעבור תהליך משמעותי עם החתונה הזאת."
"נכון." הדמעות הצטופפו במקום הקבוע בגרון.
"ואת רוצה להשלים עם מה שאפשר, ולחגוג מה שנשאר."
"מדויק." קולה רעד. "איך זה הולך ביחד?"
"הולך." השדכנית לא חסה עליה. "כמו שהוא הלך. אבל אני רואה שקשה לך, אולי נפגש כדי להשלים את התהליך. מחר בארבע?"
"בסדר." שלא בטובתה נאלצה להסכים. או אולי רק בטובתה, ברצון האנוכי שלה, כי לא ברור את מי מלבדה התהליך המשוגע הזה משרת.

למחרת, שעה ארבע אחר הצהריים
"אמא של מוישי!" הכל מוקפד וממותג עד קצה המשקפיים. אפשר היה לחשוב שהיא סטייליסטית, לא שדכנית. "התחלת לספר… בן כמה מוישי?"
"אז, כש…?"
"עכשיו," היא רוטנת. "מה משנה מה היה אז?"
"בן עשרים." מרגע לרגע הרגישה יותר מטופשת.
"ומה עוד את יכולה לספר על העבר? בזמן הווה כמובן."
"הוא…" לא לבכות. "עדין מאוד, מתמיד עצום. על פניו תמיד יש אור… ו…"
"רגע, יש לי עוד שאלות. הוא בריא?" הטון ענייני.
"הוא… מה?!" הרגישה את החום עולה בה.
"שאלתי אם הוא בריא. שאלה לגיטימית בשידוכים, לא?" מבעד למשקפיים, מבטה של השדכנית חודר.
"כן." ביחד עם הגיחוך, התפשט בתוכה גם עוד משהו, שחור ורע.
"תחביבים?"
"אין." רק אחד.
"בכל זאת?"
"לרקוד." יותר מדי." זהו. היא אמרה את זה. אבל הפכה בן-רגע לשלולית.
להפתעתה השדכנית לא המשיכה ללחוץ. "ומה את מחפשת בשבילו?"
הרימה ראש, ממצמצת בהפתעה. "בחורה, טובה, עדינה…" בלעה לרגע, "בלבוסטית." שוב גיחוך. "שתדע להעריך את התורה שלו." יפחות קורעות לב.
"אוקיי. סיימנו. אתם יכולים לקבוע תאריך, כי יש לי בדיוק את הכלה-בכאילו בשבילו."
"בת כמה?"
"עכשיו בדיוק מלאו לה עשרים."
"יש תמונה?"
"בשביל מה?" היא תמהה. "אני מפיקה אירוע יוקרתי, אבל החופה לא באמת מתרחשת. העיקר שאת רוצה לעבד את האבל וגם להחזיק את התקווה – וגם האמא השניה." היא משתהה. "ומלבד זאת, חשבתי שתלמיד חכם לא מתעניין בזוטות."
זעם עולה בה. "ואם לא ארצה להמשיך?" מבעד לדמעות פיה מתעוות.
"אמא של מוישי. חשבתי שאני לא צריכה להסביר שאם לאה היתה, נניח, בת חמש עשרה, ועכשיו היא בת שמונה עשרה, אז אין תמונה עדכנית." השדכנית סגרה בנקישה את הקלסר שבידה. "אבל דמי שדכנות את משלמת בכל מקרה. ואם תקיימו את האירוע, אז אני גם מפיקה אותו. בכל מקרה לא נראה לי שהיית מוצאת מפיקה אחרת."
מצאה את עצמה ממשיכה להנהן בטפשות, הדמעות עדיין זולגות בלי שתטרח לנגב אותן.
"ואם… אם אני רוצה לדבר עם האמא השניה? לברר שזה באמת מתאים?"
"אמא של מוישי," קולה הרך של השדכנית שוב צלף בה. "תזכירי לי, למה פנית אלי? למה רצית לחתן בכאילו את הבן שלך, שעזב את הבית ואת הדרך?"
"רציתי להצליח לבכות."

בערב
בערב היא המשיכה לבכות. ובכתה עוד. ועוד. בעלה יצא חרש לקנות לה עוד טישו. מהסוג הרך.
"קחי," הוא הניח לפניה. "הרי דיברנו על זה."
"אתה לא מבין," מחטה את אפה בקולניות. "היא אישה רעה. רעה וסדיסטית."
"ובכל זאת, קיבלת מה שרצית."
"נכון… במובן הזה היא יודעת מה היא עושה. אתה חושב ש…" הביטה בו לרגע בעיניים אדומות. "שכדאי ללכת עם התהליך עד הסוף?"
"מה הבעד והנגד?" תמיד הוא הרציונלי מביניהם.
"אני כבר קיבלתי את מה שרציתי. השאלה אם הוא קיבל."
הפעם הוא נשא אליה מבט, אדום לא פחות. "ואיך הוא יידע מזה?"
"לא יודעת, אבל משהו בלב אומר לי שהנשמה שלו תדע, שאני נותנת בו אמון שיחזור."

שנתיים אחרי
הפקק השתרך לו והשתרך, בדרך מישורית הפעם, בשמש אביבית מחייכת של בני ברק.
"אוף!"
שתיקה.
"איזה פקקים!" ניסתה שוב.
בעלה חייך לעצמו. "שנחזור הביתה?"
"מה פתאום! אני רוצה לראות את הילדה!"
"אז בואי נסכם, שהדרך היתה שווה."
שתיקה השתררה ברכב, כהודאה.

כמה ימים קודם
הדלת שנפתחה גילתה את הזוג המאושר, שהגיע היישר מבית היולדות.
שוב מצאה את עצמה מדברת לעצמה. 'איזה נס!' אנחת רווחה, 'פשוט נס שלאחר ששניהם חזרו, שני הצדדים החליטו שכבר ביררו הכל, אז למה לא לגשת לשידוך, הפעם באמת?'
אבל בקול, אמרה רק: "לאה, לא רצית ללכת לאמא שלך אחרי הלידה?"
לאה צחקה. "את שוכחת שאחותי ילדה לפניי? איך אמא שלי תטפל בשתי יולדות?"
"אני מוכנה לטפל גם בעשר כמוך!" נישקה אותה. "אבל ההורים שלי מגיעים. תתארגני ובואי תאכלי כל עוד הקטנטונת ישנה."
"היי, מה איתי?" מוישי העמיד פני נעלב.
"קודם תוריד את החליפה והמגבעת, תרגיש בבית!"
"תמיד."
ולרגע האחד הזה, בו טבעו עיניה בעיניו העמוקות של הילד שלה – הילד הצדיק שלה, שברח רחוק, ועתה שב – היא ידעה שהכל היה שווה.