בס"ד
“את פורטת עליי, גילי!”
“נו, תגידי כן!”
“מה כן? לעלות איתך לסולו השני? אין מצב! אני ו”ארבע העונות” הם שתי יקומים מקבילים, לא מוכנה לפגוש בהם!”
“צילי, מה שאני מצליחה, אין סכוי שאת לא! נוביקוב לא תוותר לנו במופע הזה. את חייבת להסכים. תגידי כן!"
“אני אומרת לך. כן דואט. לא ארבע העונות. יש גבול כמה האצבעות שלי מוכנות לסבול. וגילי-”
“כן, עלמתי. סובלת מאלרגיה רב עונתית?”
“לא! סגרנו על דואט לעונה הנוכחית. לא תוציאי ממני עוד. לא סיפרת מה עם אחותך, שרה. איך היא מרגישה?”
פלאפ. מיתר פוקע בי.
מי נכנס באין כניסה, אם לא צילי, החברה היחידה שלי לכינור ולספסל הלימודים?
חבל שפרטתי עליה דואט.
לא מוכנה לספק לה טריו.
******
לא תמיד זה היה ככה.
שרה היתה אחותי הגדולה, הנערצת. האחות שהילת המורה המבוקשת בכל כיתות א’ בבית הספר, דבקה בה בעקשנות.
אמהות שיחרו לפתחה של המנהלת, כבר מט’’ו בשבט. בנותיהן עוד פיזזו בגן, מתחו קווים בניצני אוריינות, והשיבוץ של שרה היה מלא.
כל מה שהיה קשור אליה, היה ממלא אותי עונג צרוף. גאוות אחות.
התלהבתי לספר עליה, לכ מי שרק רצה לשמוע.
אבל שרה של היום, היא אחות שלא מדברים עליה.
פנדורה שצמחה לנו בבית כמו חומה. גבוהה.
אולי גבוהה כמו דלת החדר של שרה, החדר הכי אהוב בבית- שנטרק בעדנו.
אני גילי. ואני אחות של שרה.
אני גם תלמידת סמינר, והולכת הרבה לבית ההחלמה של סבתא שלי, לעזור במשמרות נואשות כח אדם.
זה היה עוד יום של אימונים אינסופיים. צילי, אני והכינור.
שכנעתי את צילי לעלות איתי במערכה השניה, מביימת פחד מארבע העונות.
שטויות.
זו היצירה הכי קלה שיש, האצבעות שלי פורטות אותה בלעדיי.
ודווקא בגלל זה.
לא מוכנה לעלות סולו.
לא מסוגלת לדקור לשרה.
היא תשב בקהל, צמודה לאמא.
המבט שלה אולי יושפל. אולי ישוטט בחרדה בלתי נגמרת.
לא מוכנה לזרוח שם, מול אחותי ששוקעת.
צילי תעלה איתי, בדואט. תיתן את הטון.
אני רק אצטרף.
צילי מסתכלת עליי. פגועה.
מה יכולתי לענות?
"שרה לא חוזרת לעצמה מאז הפיגוע?"
או- "שרה אחותי, כן, שרה, היא סובלת מפוסט טראומה?"
כל אפשרות היתה כל כך מדהימה וטובה מהשנייה, שבחרתי לשתוק.
צילי, מיתר רוטט בפניה, מקפלת חוברות, כינור מיטלטל מאחורי גבה.
אני מלווה אותה, מתארגנת בעצמי. המשמרת בבית ההחלמה מתחילה עכשיו.
"מעיל, גילי."
"אמא, חם!"
"מעיל, גילי."
צילי חומקת, סמוקה. חברה חכמה בחרתי לי.
"את יודעת שצינים ופחים אינם בידי שמים, למה לקחת סיכון?"
"שרה, את לא רצינית. איזה צינים? אנחנו בסוף שבט! ובית ההחלמה קרוב לכאן!”
"גילוש, אל תלחיצי את שרה’לי, קחי את הז'קט האפור, הוא מחמם לא רע."
"לא רע. אמא, אבל גם לא קר!”
"גילי, את עוד פה? תצאי כבר, חושך עוד רגע!"
"אבא, חם לי!"
"זה שווה את הדמעות של אמא? את יודעת שקשה לה כשאת ושרה מתווכחות, למה להוסיף?"
"אבל אבא—"
"גילי!"
עוטה מעיל. בורחת.
לא רוצה להיות השלישית בבית שבוכה עכשיו. שוב הצפתי לגילי את החרדות, אחות מסורה שכמוני.
הייתי לוקחת מעיל וזהו. בשביל מה הכאבתי?
צעדיי מדהירים אותי לבית ההחלמה, מרחיקים אותי מהבית.
או ממה שהפך להיות בשנה האחרונה. רסיסי כאב בלתי נגמרים עד שנראה לפעמים כמו ישב מישהו על החיים שלנו, בדק מה אפשר להפוך בהם, והפך בחריצות רבה פיסה אחר פיסה.
אמא שלי דומעת, רכה.
אבא שלי, לוח עמיד. חזק. אין מי יכול עליו.
שרה, בכישרון אין-שני לו, נטועה בתוך גומת אבא- אמא, באהבה וחמלה לסרוגין.
ובתוכם, יש אותי.
ושוב אכזבתי.
מנקלה מתהפכת על ראשי. אבנים זעירות, יפהפיות, שהפכו לשברים חסרי חן.
מה היה רע לפני הכל, כשכל דבר היה במקומו? חמש אבנים. לא פחות, לא יותר.
גומות-גומות יציבות- יציבות, מכילות בתוכן אבא חכם, משענת כל יכולה.
אמא מרגישה, אוהבת.
אחות גדולה, חכמה. מורה נערצת.
יודעת שהכללים הם טובים, נכונים. עד שבא גל ,הלוח מתהפך, וזהו. לשום כלל כבר אין משמעות יותר.
מחכה ליד שתבוא, תמיין בסבלנות, תמפה פיסה פיסה.
תתן לי גומה משלי.
שלט הזכוכית מפתיע אותי, אני נעצרת למרגלותיו.
הגשם מאיץ בי, הודף אותי למבנה המואר והחם.
אני נכנסת.
כאן אני רק גילי.
**********
אני ורעות מתחילות משמרת. הפעיות קוראות לנו להתייעל.
-כן מתוקה?
אני מתנערת, פוצה פה. נסוגה למראה האוזנייה באוזניה הקשובות תמיד.
-וואוו, קשה……
– אני מגיעה היום מאוחר, איך היה לך?
-חושבת עלייך
– אולי אצליח מאוחר יותר להתקשר לשמוע איך את….
לילה טוב, מתוקה, תסגרי את החלון בלילה, בסדר?
אני מאלתרת תירוץ, מניסה דלת אוטומטית.
הוריקן שוטף בגרוני.
חוצה את הלובי, מהר מהר, נפלטת לחדר של יעלה הצלמת. הוא מזמין. ורך.
כוכבים קטיפתיים, כחולים, פזורים על שטיח שעיר לבן. על הקיר פוסטר של תינוק מתוק, מחייך.
למה שלא יחייך?
אמא, אבא. חיבוק, בקבוק.
כל מה שהוא צריך עכשיו וכל מה שהוא מקבל…….
לי אסור לחייך, תינוק, בסדר?
למה? נוצצת מולה הפלומה החלקה, תוהה.
נראה אותך מחייך בבית, כשהאוויר סביבך אפוף עשן, מנוער מחלומות.
באמת? העיניים האלפסיות בוחנות אותה, כואבות איתה.
שרה הפסיקה ללמד, אתה מבין מה זה אומר?
הוא מקשיב.
מה אתה בכלל מבין? אם אני אחייך אני……. אני……..
את לא חייבת להגיד, בכלל לא! היצור הקטן מקשיב לה, מלטף בידיים רכות.
אם אני אחייך אני בעצם מסכימה עם הכל.
ואת לא מסכימה?
לא, תינוקי. לא
ואולי…….
לא, חמוד. לא.
*********
אחת אחר חצות.
החושך שבחוץ משכנע אותי ללכת לישון.
המחשבות שלי פותחות חזית נגד, מסרבות.
רוצה לישון בידיעה שמחר אני עולה לירושלים, לערב ההוקרה. הערב שמהפסיעה הראשונה שלי בסמינר, שמעתי עליו מהמדריכות כשערגה בקולן.
קולות ארוחת הערב של אבא ואמא עולים לחדר שלי, שורטים בי מציאות.
אמא רוצה שאבוא מחר. מצפה שאעמוד לימינה, שרה לשמאלה, ונקשיב להדרן עלך והדרך עלן, של אבא.
בשמחה האדירה של כולם, על עוד מסכת שנקנתה בעמל.
אני נרדמת רק אחרי החלטה זהירה לאחד את שתי החתונות, לנסות לקפוץ בהן, לא לשבור לאף אחת את הרגל. להכאיב.
אולם בית הכנסת מכיל אותי, קוצים פועמים בנעליי.
שרה יושבת לידי, סביבה שברי עוגיות וכוסות מיץ מטפטפות. היא חיוורת. איך לא? עם כמות כל כך גדולה של אנשים היא לא התמודדה לפחות שנתיים. מסתכלת על אמא, משדרת לה שהעסק בשליטה.
שתי דקות והייתי פה. האוטובוס האחרון שיוצא מהמושב יוצא בשש ואני אהיה בתוכו. אין דרך אחרת.
"גילי, אני הולכת להביא את אנט, איך שכחתי אותה! היא כל כך אוהבת להיות ביחד עם כולן…. תהיי עם שרה כן?"
"לא, אמא, יש היום את הערב הוקרה! יש לי אוטוב—"
"נו, גילי, אני חייבת להביא את אנט. עשר דקות ואנחנו כאן!"
אני מחפשת את שרה, לחץ בין אצבעותיי, מרטיב אותן.
"שרה, אני רצה לאוטובוס, אמא הלכה לאנט, היא כבר חוזרת, בסדר?"
בהזמנת הכבוד ננקבה שעה מדויקת. עגולה.
אם אצא עכשיו, יש סכוי שאגיע לתחילת הערב.
ששרה תחייך, שתגיד שהכל בסדר!
לא בסדר. העיניים של שרה עונות לי תשובה, כבויות.
"אני מבינה שקשה לך, שרה, באמת שאני מבינה," אני לוחשת. "אבל אמא כבר חוזרת, בבקשה אני חייבת לרוץ!" המצפון שלי חוגג, אבל צילי לא תסלח לי, אם אשאיר אותה לבד. את חייבת להסכים, אחות גדולה שלי. חייבת!
"גילי, תישארי. אנט לא הולכת כל כך מהר, ואני לא מסוגלת להישאר לבד!"
"אבל אני חייבת!"
השעון של בית הכנסת דייקן, מאיץ בי. לרגע אני עוד הוזה על ריצה חפוזה לתחנה, במשנהו עוצרת. הפנים של שרה, אומללים. הלב שלה שרק מי שגר בבית שלנו מכיר את פעימותיו מאז הפיגוע.
המהירות. הקצב המוטרף.
נשמטת לספסל לצד שרה, לא מאמינה לעצמי.
השעון מספר לי על אוטובוס שנמצא בעיקול, בורח. מותיר אותי כאן. רחוקה ונטולת גישה.
מעבר לגבולותיו של החלון שמולי, מתוחים שמים בהירים. חפים מענן.
ולרגע אחד, ברור לי.
לא עוד.
לא עוד אחות קטנה שמחפה, מפצה.
לא עוד גילי שמוטה, נשרכת.
קהל הנשים שואב אותי אליי,
אני נסוגה לאט,
נספגת בשחור הלילה.
בוקר חדש מפציע בי.
**********
אני חוזרת הביתה, לשבת חופשה.
נכנסתי לפנימייה איכותית. רחוקה.
מקום לגדול בו.
לפסוע לבד, להסס, ליפול.
לחזור לגילי שבי.
כל פינה בבית מתזכרת אותי, לא נותנת לי לשכוח. אמא ושרה נסעו לצפון, להכיר מקום שיוכל לברוא לשרה שוב כנפיים.
כמה שעות קודם, אני, בנתיבות, אתרפק על קברה של הרבנית מרים אבוחצירה. אחרת מאי פעם. בוחרת.
חלום ותקווה הניעו אותי לכאן, ותפילה חדשה, מהססת, על עצמי.
העיניים שלי, רטובות, תיתלנה בכסוי הפרוכת. ניילון גמיש, לח מיהודיות, יהיה בין אצבעותיי. האולם הקטן יחבק אותי אליו.
קשורות הן תחזורנה לסידור, שואלות מאבא רחמים. חסד. אהבה.
שאשוב להיות יחידה.