כאבי גדילהאורית ח.

היא ישבה במשרדה המכובד, מתקתקת במקלדת במהירות, בעוד שעתיים היא צריכה לצאת, וכמות המטלות שנחתו עלייה היום- לא אנושיות.
יעל ליון, היא יועצת המ"ס הטובה ביותר במשרד , אין על זה ויכוח, היא מוכיחה את עצמה מפעם לפעם- שאף אחת לא תעבור אותה- לא במהירות, לא במח החריף ולא במקצועיות שרכשה עם השנים.

בעוד היא מנצלת את הזמן הקצוב שנשאר לה היום במשרד, הטלפון מצלצל- היא דוחה את השיחה, אין לה זמן מיותר לדיבורי סרק., אך הטלפון לא מפסיק לצלצל, בלי לשים לב היא עונה, ומתחרטת על זה.
"שלום, גברת לוין?"
"מדברת, עם מי לי הכבוד?"
"מדברת ברכי טישלר, המזכירה של הסמינר"
"צהריים טובים ברכי, זה דחוף?- הזמן שלי דחוק כרגע.."
"דחוף קצת, הרבה"- היא עונה בשלווה שאופינית רק לה.
"בנוגע לביתך תמר"
"כן"- עונה יעל בלחץ לא מוסבר, בדרך כלל בשיחות טלפון כאלה ואחרות היא ממשיכה בעבודתה, ולא שובתת לגמרי, אך הפעם זה משהו אחר, הלחץ לא מרפה ממנה- מה כבר יכול לקרות ביום שגרתי, בשעה שתיים עשרה בצהריים?-

"רכזת השכבה בקשה ממני לתאם איתך יום ושעה לפגישה דחופה- מסתדר לך מחר בעשר בבוקר?"
"פגישה חשובה?" ליעל נהיה חם מידי, היא יצאה למרפסת המשרד- לפחות שם יש אויר, אבל לה בפנים עדיין חנוק. צמד המילים הללו מכות בה בכל פעם מחדש, היא לא מבינה למה עדיין לא התעכל לה שלתמר ביתה בכורתה-קיימות בעיות התנהגותיות קשות- ובבעיות מטפלים.
"בנוגע למה הפגישה?"- שאלה יעל בהיסוס
"בעיות התנהגותיות כמובן"- היא ענתה בשלווה, שיעל לא יכלה לסבול.
כן, זה ברור לי, אבל מה קרה דווקא עכשיו?"
"היום היא פרצה גבולות, זה לא יכול להמשך כך- , היא הושהתה היום לבית, את השאר נשמור לפגישה, "
"מחר בעשר מסתדר לך?"- היא שאלה שוב, והפעם העלתה טון, יש לה עוד מלא מה לספיק, אין לה זמן להסביר לכל הורה את פשר הפגישות שהיא בעצמה לא מודעת לסיבתם.
"שהיה, מחר בעשר, כל טוב"
יעל חזרה לחדרה, יש לה עוד מלא מה להספיק
כבד לה בלב, השיחה רק הוסיפה אש למדורה הקיימת.
המח החריף שלה, לא יכול להמשיך לעבוד כרגע, כבד ועמוס לה.
היא סגרה את הכל, המטלות יחכו לה בסבלנות למחר.
יש לה עכשיו מטלה יותר חשובה- להיות אמא בפעולה, נפשה של תמר זקוקה לה, לעזרה שלה.
היא העבירה את האצבע במהירות, לא ענינה אותה השעה, גם ארוחת צהריים עדיין לא בשלה…

היא יצאה לרחוב הקריר, זו הפעם הרביעית השנה שתמר חצתה את גבולות הסמינר,
ובפגישה שעברה הובהר העניין- שבפעם הבאה- תמר לא תוכל להמשיך ללמוד במוסד.
אין לה כוחות למלחמות, מספיק להכנס לסמינר, הם נלחמו ימים ולילות.

היא פותחת את דלת הבית, תמר שם, אוכלת וקוראת עיתון- כאלו הכל כרגיל.
"שלום תמר"- הנחה כבדה נפלטה מפיה, אפילו חיוך היא לא ניסתה לזייף.
"נחמד ממש שהבת שלי בת השבע עשרה מבלה יום שגרתי ורגיל בבית עם עיתון"
"זה לא באשמתי, אמא"- היא ענתה ברוגע, כאלו לפני רגע לא סולקה בבושת פנים.
"אז באשמת מי זה?, באשמת המורה אלחרר?, אולי באשמת המנהלת, או הרכזת?או אולי באשמת המזכירה שהתקשרה לתאם פגישה?-" – יעל לא יכלה לשמור את העצבים בפנים, זה חוצה כל גבול-
האדישות וההתנהגות שלה. ואפילו לא אכפת לה- והיא לא מבינה את מקור הבעיה.
"מתי המזכירה התקשרה לתאם פגישה?"
"ממש עכשיו- הפגישה מחר בעשר בבוקר".
"תהני.."- היא לחשה והמשיכה לבהות בנקודה לא ברורה.
"בטח יהנה, אשב שם גם על כוס קפה ועוגה"- אמרה יעל בהומור מופרח.
יעל צעדה בכבדות למטבח, מאוחר מידי,
לא כל בני הבית אשמים בעניין.
היא החלה לטגן שניצלים והרתיחה פסטה,
היא רצתה לשכוח מהכל, אבל מחר בעשר בבוקר הכל יצוף מחדש,

הלילה עבר, הבוקר בא.
ואיתו הפגישה,
היא התארגנה מהר, הודיעה למנהלת המשרד שתאחר, התנצלה על היציאה המוקדמת אתמול, וניתקה.
היא נכנסה בשערי הסמינר, עם עוד כמה תלמידות מאחרות, התחשק לה פתאום לחזור לגיל הזה, לנערות, למה תמר שלה לא מנצלת את גיל הנעורים היפה הזה?-
שעת הפסקה, ספסלים עמוסים בתלמידות,
חלקן "טוחנות" חומר למבחן בדינים שההיה כנראה אחר ההפסקה.
חלקן חוזרות על מילים באנגלית,
וחלק גדול מהן מתווכחות איפה כדאי לחגוג לאביטל את יום ההולדת.
היא מזהה את מיכל רביבו בתוך קבוצת המתווכחות.
ומזהה עוד כמה מכיתתה של תמר.
היא מנסה לדמיין את תמר בתוך בנוף הזה,
בתוך קבוצת הלומדות בדינים ובאנגלית- ודאי לא.
אולי בתוך קבוצת המתווכחות,
אבל היא לא פה, היא בבית, ישנה.
למה היא לא יכולה להיות אחת מאלה?
תמיד היא שונה, בן בטוב וברע.

לאחר זמן מה-
יעל יצאה מהמשרד, מותשת, עייפה
הפגישה הייתה מורכבת ממש,
המנהלת, הרכזת, המחנכת,הסגנית והיועצת- נכחו שם.
הם הביאו את דעתם לנקוט בכמה צעדים מסיבים-בכדי שתמר תחזור ללמוד בסמינר.

יעל התנגדה, והם הגיעו לפשרה.
יעל נלחמה על הבת שלה, על הנפש שלה-
היא עוד תלחם בעז"ה הרבה- עד שתמר "תשב בספסלים" ותלמד בדינים או אנגלית.
וגם לשם היא תגיע בעז"ה.

היא יודעת-
שזה כאבי גדילה, תמר תעבור את זה,
זה היה כואב לשמוע סיפורים על התנהגותה האיומה של תמר,
כואב,כבד- לדעת שבמקום ללמוד, היא יושבת שעות על גבי שעות בפרוזדורים,
מחפשת לה "חברות לצרה" מכיתות שונות, נמצאת בחברת בנות קשות.
אבל היא תצא מזה, היא תגדל מזה- והיא העיזה לומר את זה בפה מלא בפגישה,
– שמהתלמידה המורכבת הזו, הקשה הזו, זו עם ההתנהגויות המוגזמות הללו-
הם יראו שיצא משהו גדול.
כל התהליך הזה הוא חלק מהגדילה- לעבר הפסגה שהיא תכבוש.

ויעל צדקה, עם השכל החריף שלה, שחישב תהליכים במהירות,
תמר- מהתלמידה המופרעת והקשה-
הפכה לאישה- אמא גדולה. מנהלת תיכון מצליח לנערות בסיכון.
היא- יכולה להבין אותם, היא הייתה קצת במקום שלהם,
חוותה מזה להיות דחויה מצד ההנהלה, חוותה חוסר חשק כל בוקר מחדש.
עשרות נערות כבר הקימו בתים בישראל- בזכותה!
היא החזיקה אותם, עזרה להם להתרומם מהקושי, מהסערה,
ויחד עלו, גדלו
חוו "כאבי גדילה"- וצמחו כמו גדולות.

ויעל, שמביטה מהצד במתרחש,
יודעת, שכל זה בזכות שהאמינה בה, בכאבי הגדילה שעוד יעברו,
האמינה- שהמהקושי ומהתהומות- אדם יכול להגיע לפסגות!

ועוד לאיזה פסגות…
"כל ילד צריך אחד שיאמין בו…"