הערפל בתוואי הדרך הפך אותה למסורבלת למדי והקשה על הראות. תוספת המטען הכבד שנשא על גבו לא היטיבה עם מסעו מן העיר אל הכפר והוא נאלץ לעצור למנוחה קלה. השמש נטתה מערבה, ומייקל ג'ו סמית'סון הצעיר, או מיכאל יונתן שמידט – כשמו היהודי שלא הרבה להשתמש בו באמריקה של העידן החדש, הניח את עצמותיו הלאות מן המסע הממושך על גבי סלע מזדמן ומצא את עצמו מוקף בנוף העצום ורב הגוונים המשתרע מתחתיו כשטיח הרקום בידי אמן, למרגלות הצוק. הוא שאף עמוק לריאותיו את האוויר הצלול והמשכר מן הגבהים ופסגות רכסי ההרים המושלגים מסביב שנצבעו בארגמן קל של שקיעה ובהקו באור מסנוור, כצוקי העיתים שנתעטרו בשיבה.
אך לא להרבה זמן. השמש נטתה מערבה ונטשה לאיטה את הנוף הקסום, ומייקל פנה לפרוק את חפציו ולהתארגן לקראת הלילה שיפרוש את כנפיו הכהות על רכסי ההרים. בילדותו רק שמע על האגדה של 'רכס הזהב' שלפיה מגלה הזהב הקדום, הארוול נוג'יסון הצליח לטפס לפסגותיהם המושלגות של ההרים וכאשר חזר סיפר על מערה שמצא ומלאה בזהב כאילו מוכנה רק לאדם שיקח את הסיכון הכרוך בטיפוס, יצליח לדרוך על פסגתו ולמצוא את מערת האוצר. בעקבות חזיון הזהב נהרו עוד עשרות פועלים מהכפרים עד לרכס המרוחק וחלקם אף הצליחו להעפיל לפסגה, אך לא כולם חזרו מהמסע המסוכן ומי שכן הצליח לחזור – חזר בידיים ריקות. מאז הרכס עומד שומם ואנשים הפסיקו להאמין לבדותא עתיקת היומין. אבל הארוול, לפי האגדה – כתב בצוואתו שמתחת לשלג הלבן טמון האוצר המוזהב, והאמין עד ליומו האחרון כי יבוא יום והאיש האמיץ והדבק במטרתו, ימצא את האוצר הגנוז ולא ידע מחסור עד סוף ימיו. מייקל לא היה מהסוג שמאמין לאגדות שמספרות האימהות לילדיהן לפני השינה כמו שידע בברור שזהב, הטמון עמוק באדמה, לא ניתן להשיג במרומי ההרים. אם יש משהו שכן זכר מהימים הרחוקים ההם הוא שהצלחה ניתן לכרות רק על ידי עמל ממושך ועקבי. רק פתיים הם אלו שיאמינו כי בכוחו של השלג הלבן לייצר מפתיתיו זהב. ואכן הוא רק צעיר נודד הרוכל בשוק וכשרונותיו העסקיים דלים יחסית, אך יודע שאין דבר שלא יוכל להגיע אליו עם מאמץ ממושך ודבקות במטרה שהציב לעצמו, באומץ ובנחישות.
מייקל התרווח על מצע השינה המאולתר שכלל כמה פריטים מצרורותיו, ערם לצידו כמה ענפים שבורים שמצא בתחתית ההר ולקח אותם עימו וכעת שימשו להכנת המדורה הקטנה אותה ביקש להבעיר כדי להגן על עצמו מחיות כלשהן. המחשבה שיתעורר למול עיניו המורעבות של אחד מזאבי השלג הנפוצים באזור לא ערבה לו במיוחד, אך בסופו של דבר, לאחר שהתמקם מאחורי סלע רחב ממדים כהגנה מן הרוח העזה ניצתה האש בענפים והחלה לרצד לאורו הקלוש של הירח, מפיגה במעט את הקור בעצמותיו. עפעפיו כבדו עליו פתאום ולמרות תנאי השטח וכשראשו מלא במחשבות, הוא צלל עמוק לתוככי השינה שחטפה אותו.
לפנות בוקר התעורר לקול ציוצי הציפורים והתייצב למול השמש שהחלה לעלות מן המזרח. הוא החל לארוז את חפציו בצרורות, מתכונן להמשך מסעו. היום, כך קיווה, יגיע ליעד. הוא העיף מבט סתמי מאחוריו, בכדי לוודא ששום פריט לא התגלגל ונשכח מאחור, ולפתע קפא על מקומו.
לא רחוק ממנו, אורו נשבר בקרני השמש העולה ומטיל זהרורים סביב – בהק עצם זהוב כלשהו על פני השלג הלבן והצחור, מחזיר את קרני האור ומסנוור את עיניו בגוון שאי אפשר לטעות בו.
זה היה זהב.
***
אירופה, 20 שנה לאחר מכן
אבא לא הרבה לספר על דוד מיכאל. הדוד הלא מוכר, והילת המסתורין האפופה סביב סוגיה זו משכה אותם לשאול ולחקור על דמותו של הדוד אותו לא ראו מעולם. וכנראה גם לא יראו, כפי שמנדל ניבא ברוב פסימיות. המעט שאבא הסכים לספר עליו היה, שמיכאל נסע לארץ רחוקה שבה התעשר. וזהו. אבל באחד הלילות חסרי הירח בריינדל בת הארבע עשרה קמה בלילה וגלתה את אביה יושב רכון על משהו שנראה כמו תכריך עבה של דפים בהם משורטטים תווי פניו של גבר צעיר למראה, הדומה לאיש שצייר אותו. אחד מתחביביו הסודיים של אבא היה ציור דיוקנים, אך מעולם לא חשף את יצירותיו בציבור. "אני מעדיף לפרסם חידושי תורה, בריינדיל'ה", אמר לה. אבל בלילה ההוא, בריינדל גילתה אותו מעיין ברישומים שצייר במבט מצועף וניצוץ אחד, נוגה ונדיר הבליח באישוניו. הוא שיתף אותה לראשונה בחייה בזיכרונותיו ממיכאל – מייקל, האח הצעיר והמוצלח ממנו נפרד לפני שנים רבות ומאז לא שמע ממנו כמעט. העובדה שאי שם מתגורר דוד עשיר שיכול בן רגע להוציא אותם ממצבם ולהפוך את חייהם לקלים יותר, הממה את בריינדל ובו בזמן עוררה את פליאתה על הקשר שנותק ללא סיבה.
תכריך הדפים הלך והתמלא משנה לשנה, חורט על גבי דפיו המצהיבים קווים של געגוע וכאב ומורח קווי מתאר משורטטים באומנות נדירה, שעין לא זכתה לשזוף בהם מבט מלבד אבא עצמו – וביתו, השותפה היחידה לסודו.
כעת היא ישבה על גבי סלע במתחם האוהלים המאולתרים שנועדו למגורים זמניים, עד שהגאות תדעך והתושבים יוכלו לחזור לכפר או מה שנשאר ממנו ולהתחיל לשקם את ההריסות. ממוללת באצבעותיה עלה ירקרק ולא מבינה מדוע נזכרה להרהר בפרשיה הזו דווקא עכשיו.
ופתאום היא נזכרת. התכריך! הוא נשאר טמון בביתם בכפר ובמרוצת העזיבה המהירה שכח אבא, כנראה, להציל אותו מנחשולי המים שיציפו את הבית. היא חששה לשאול את אביה. פחדה לגלות לו את העובדה המצערת שאיבד את המזכרת האחרונה מאחיו, את זיכרונותיו הבודדים ממנו שהעלה אותם בעמל, על גבי נייר שכנראה לא עמד בנחשולי המים שהציפו את ביתם.
"בריינדל?" שמעה לפתע קול מוכר קרוב לאוזנה וניתרה בבהלה. הייתה שקועה במחשבות ולא שמה לב לנוכחותו השקטה של יוסל'ה.
אחיה התנצל, והצליל הילדותי בו עשה זאת איים להמס את ליבה. "סליחה שהבהלתי אותך. אבל חשבתי שתשמחי לראות את זה." הילדון חשף חופן מלאה בגרגירי אדמה חומים, הוא הציג אותם בגאווה כמנצח המציג את גביע הזכייה שלו.
"מה.. אני רואה פה?" ניסתה להבין.
"העציץ שלך. עם פרחי היקינטון היפים שהבטחת שיצמחו באביב", נידב מידע מפורט, "הצלתי לך את הגרעינים!" הכריז בגאווה, מצפה לתגובתה הנלהבת של אחותו. אך הוא התאכזב לגלות שהיא כלל לא התלהבה ממחוותו האבירית. "בריינדל?" שרבב את שפתיו הקטנות בעלבון, "את לא שמחה שהצלתי את עציץ היקינטון?" שאל בקול בוכים, ומעט מן הגרגרים נשרו לאדמה התחוחה, נמהלים בשלולית העכורה לרגליהם. בריינדל התנערה. "הוי יוסל'ה שלי, אני שמחה שאתה אח כזה מסור" היא ליטפה את לחיו. הוא נרגע מעט ומחה את דמעותיו. "אבל למה לא שמחת שהצלתי את העציץ אפילו שאבא אמר לקחת רק מה שצריך ולעזוב מהר? חשבתי שתצטערי אם העציץ יישאר בבית וילך לאיבוד בתוך כל המים השוצפים האלו". היא חייכה. הגדרותיו המעניינות של אחיה הקטן שעשעו אותה.
"יוסל'ה", פנתה אליו בקול רך, "בוא, שב כאן לידי". היא פינתה לו מקום על הסלע והוא התיישב.
"כל הכבוד לך שהצלת את העציץ. ואתה חושב על אחרים. אתה ילד טוב".
"כן?" נשא אליה הילד עיניים תכולות כרקיע שענן לא הקדיר אותו, ודמעות קטנות נצצו בזוויותיהן. "אני ילד טוב?"
"בטח, טוב וחכם" היא חייכה אליו, והוא בתמורה תקע את אגודלו בפיו בתנועה אופיינית. "ומכיוון שאתה חכם אני מסבירה לך משהו חשוב."
"מה?" שאל בסקרנות.
"כל עוד הגרעינים נמצאים בפנים, בתוך העציץ – הם יוכלו לצמוח לבסוף. אך כשעוקרים אותם ממקומם –", בריינדל השפילה את מבטה, בוהה באזוב הצומח פרא סביב, כצמח שאף אחד לא טרח לזרוע ולהשקות אותו, ולכן גדל כך. "אם מוציאים אותם ממקומם הם לא יוכלו לצמוח עוד לעולם. אתה מבין, אח קטן?"
יוסל'ה בכה ממש. "הם מתו, הגרעינים. הם לא יכולים לצמוח עכשיו…בגללי!" קונן על הפרחים שלעולם כבר לא יצמיחו עלעלים רכים ויפים. "אל תבכה", היא עודדה אותו, "כשנחזור לבית שלנו אזרע עוד עציץ, ואתה תראה שהוא יהיה הכי יפה בכל הכפר".
"למה? כי תזרעי בו גרעינים גדולים יותר?"
לא. היא חשבה. משום שאין דבר יותר יפה מצמח שנבל והרקיב, איבד את חיותו – וכעת אסף את עלי הכותרת והצמיח את עצמו מחדש.
בריינדל סובבה את ראשה לשמע הרחש מאחוריהם. היא גלתה את אביה עומד שם ומהבעתו ניתן היה להבין כי שמע אותם, כשעל פניו חיוך זעיר וניצוץ חדש, שלא היה בהם קודם, זוהר באישוניו. הוא חובק בידיו משהו שנראה כמו תכריך דפים. דפים ישנים, כמעט מתפוררים – אבל מצמיחים בליבו תקווה שיבוא יום, וניצני הציפיה רבת השנים יצוצו מעל פני האדמה הפצועה שמים רבים כל כך עברו עליה – ויצמיחו את שחיכו וקיוו לו כל כך כל השנים, ספרו בדממה דף ועוד דף בספר הבלתי נגמר והאמינו שיום אחד – הוא יבוא.
יפה משהיה קודם.
סוף
תגובות