בס"ד
מבט שלם
"סבתא למות זה כואב?" עיניים גדולות ותמות, ידיים אוחזות בדובי מרוט , חצי עיוור.
מרים הביטה בו בכאב. נכד יחיד וחכם שלה, שואל שאלות שלא צריכות להיות בראש של ילדים בני שש.
"אני לא חושבת שזה כואב מתוק" בשונה מהשאלה שלך.
"אז אם אמא תמות לא יכאב לה?"
מרים הביטה בו בזעזוע, נאבדו לה המילים.
"למה אתה שואל ארי? אנחנו לא מדברים ככה! אנחנו מתפללים ומאמינים שאמא תבריא בעז"ה" מצאה אותן אחרי שניות ארוכות, סדוקות, חיוורות, לא משכנעות מידי.
" אבל… אני שמעתי את אבא אומר ש—" כשלילדים נגמרות המילים, הם לא מחפשים אותן, הם פשוט בוכים, בחסות הדמעות אף מילה לא נראית חיוורת מידי.
מרים אספה אותו לחיבוק מנחם. הדובי קרץ אליה בעינו האחת כאילו אומר: את יכולה, את מסוגלת לתת לארי שלי תקווה.
"מה שמעת ארי שלי?" מה אתה שומר בבטן עד שאתה לא מצליח לספר?
"אבא אמר ש…" הוא נעצר, מביט בה בחשש.
"הוא אמר שאולי עדיף שאמא תמות ככה לא יכאב לה יותר" נעלמו לו הדמעות לקחו איתן את אדון חשש, פינו מקום למפלצת פחד.
מרים מצמצה במהירות, שרק לא יראה את הדמעות שלה, אלה שלא נעלמות לשום מקום.
"אוי ארי שלי, אולי לא שמעת טוב? אבא מתפלל הרבה על אמא וגם אנחנו, בוא מתוק נלך לאחל לאמא לילה טוב?" אוי ה', מה קרה לחיים שלה, איזו נקודת סבל הוציאה ממנו משפט כזה?
***
"עטרה, ארי כבר ילד גדול אפשר ורצוי להסביר לו" ילד מסכן שלי.
"לא…לא חיים, אני לא מסוגלת" אל תקשה עלי בבקשה.
"אבל תחשבי כמה גרוע יהיה אם חלילה—" יש משפטים שלא מסיימים.
"אם חלילה אני לא אחזור? נכון, זה יהיה נורא ועדיין אני לא מסוגלת להגיד לילד שלי כזה דבר" לאנשים חולים יש פריווילגיה או אולי אומץ לסיים גם משפטים מהסוג הזה.
בסוף ארי הבין לבד. לא קשה מידי לילדון חכם כמוהו.
ובלילה אחרי שאבא ואמא הלכו הוא הסתכל הישר אל תוך העין של הדובי שלו ואמר בקול חלש:
"אבא ואמא הלכו לחוץ לארץ, יש שם רופאים גדולים ואולי בעזרת השם הם יצליחו לעזור לאמא שהיא לא תהיה חולה ושלא יכאב לה, ואתה יודע דובי? אולי הם לא יצליחו ואז רק אבא יחזור, אויש, שסבתא לא תשמע אותי היא לא אוהבת שאני מדבר ככה"
***

נויה ישבה במיטת הקומתיים ראשה בין הברכיים ודכדוך דק עוטף אותה.
גלית והתלתלים נכנסו לחדר, הופכים אותו ברגע ממצב שקט לרטט.
נויה חייכה לעצמה חיוך קטן, כשגלית בחדר לא באמת אפשר להיות במצב רוח לא פוטוגני.
זאת אומרת אפשר, אבל לחלוטין לא משתלם.
גלית תפסה אותו, את החיוך הקטנטן והחליטה שזה הקטן גדול יהיה.
"נויוש? מה קרה מותק? למה את בדיכי? האוכל לא טעים כמו של אמוש? המיטה לא נוחה מספיק? אויש בעצם את ישנה עליה כבר שנתיים מה היא קשורה עכשיו" היא צחקקה לעצמה בחינניות.
נויה הביטה בה, בתלתלים הג'ינג'ים הקופצים ,בעיניים הירוקות עם הזיק הקבוע, מה יש בה בגלית שמקליל אפילו נושאים רגישים?
אם זו הייתה מישהי אחרת מזכירה לה את האוכל של אימא החיוך היה נעלם כליל.
אבל בגלית יש משהו מיוחד, יש לה מן יכולת כזו להצחיק מכל דבר. היא הרוח החיה של המדרשה הזאת.
"את שומעת נויה? את לא תאמיני מה שאני מספרת לך עכשיו!" גלית התחילה לקפץ בחדר.
"גלית! תעמדי נורמלי! אני לא מצליחה לעקוב אחרייך!"
גלית נעצרה והסתכלה אליה למעלה, פורצת בצחוק "חח שלא ייתפס לך הצוואר, אולי תרדי כבר ממגדל השן?"
נויה הסתכלה על עצמה והצטרפה אל גלית הצוחקת, היא באמת ישבה בתנוחה מוזרה , שולחת את ראשה מבעד לסולם המיטה, עוקבת אחר גלית הנעה בחדר.
היא ירדה במהירות, מצליחה בכישרון של ממש להיתקע פעמיים בתקרת המיטה.
"נו פרופסור גלית שקד, הבטחת אייטם, אני מחכה לפירעון" אמרה בקול של מפקדת קשוחה.
"ואוו שאת אומרת את זה ככה זה דווקא מתאים לי… התואר, חח איזה מצחיקה, אני רק בדרך להיות דוקטור" היא הסתכלה על מנורת המטוס בחולמנות.
"הי כמעט דוקטור מה את מרחפת לך? אני במתח!"
"תירגעי, אני מיד אומרת לך, רק נוציא שוקולד לחגוג את האירוע" גלית דילגה בעליזות פותחת את הארון המבולגן שלה, שולפת ממנו שוקולד מעוך בטעם תות.
מציעה במתיקות לנויה שמביטה בה במבטים מצמיתים.
"קחי קחי נויוש אני מיד מספרת לך, את תסכימי איתי שזו בשורה שראוי לחגוג! אז ככה היום פגשתי סבתאלה חמודה עם עיניים טובות כאלה היא הגיעה עם הנכד שלה למיון, החמוד פתח את הראש בדיוק כשההורים שלו בחו"ל" היא עצרה להגברת המתח. מאתגרת את הסבלנות של הכמעט עוסית שמולה.
"תוך כדי שטיפלתי בו דיברתי עם הסבתא החמודה שלו שסיפרה לי שההורים שלו בחו"ל ולא מהסיבות הנחמדות"
"אוי" מסכן קטן מי יודע מה עובר עליו.
"האמא חולה ,הם טסו לטיפול ניסיוני בקנדה, והילד נשאר עם הסבתא, הוא די לבד נויה, והוא היה כזה מסכן שפשוט סיפרתי לסבתא שלו עליך ועל הסטאז שלך"
"אני לא מאמינה! אני באמת לא מאמינה!" מה עשית גלית?
"אמרתי לך שלא תאמיני!" גלית זרחה.
"אבל גלית! הוא נשמע מתוק ומסכן כל כך, אבל אני כבר מלאה לחלוטין, זה החלק הכי קל ברווחה להתאים ילדים לסטודנטים" כמה מקרים יש, כמה כאב מקופל בהם.
הפעם היה תורה של גלית להגיד אוי, היא נראתה כמו בלון מפונצ'ר אחרי שכיכב במסיבה נוצצת.
"ואני חשבתי שאת עוד מחפשת ילדים לליווי והוא זכאי מהרווחה בדקתי.. הסבתא כל כך התלהבה" אוף, שוב הפזיזות הזאת שמובילה אותי.
נויה התנערה, חייכה חיוך אמיתי "נו באמת נראה לך שאני אדחה ילד שמגיע אלי בצורה כזו מופלאה גליתוש"?
***
"מה כואב לדובי ארי?"
"העין"
"למה כואבת לדובי העין?"
"כי יש לו רק עין אחת ובגלל זה היא עובדת קשה והוא לא מצליח לראות הכל!"
"זה באמת נשמע כואב, מה הדובי לא רואה?"
"הוא לא רואה מה קורה רחוק, הוא לא יודע מה קורה לאמא שלו"
"הוא לא רואה מה קורה רחוק בגלל שיש לו עין אחת שעובדת קשה?"
"כן… לא יודע"
"מה אתה אומר ארי, מי שיש לו שתי עיניים בריאות ב"ה כן רואה מה קורה רחוק?"
נענוע חזק לצד.
"אז לדובי לא כואבת העין כי היא לא רואה רחוק, מה כן כואב לו?"
"הלב, הלב שלו כואב, הוא רוצה את אבא ואמא! הוא מתגעגע אליהם! וגם החברים שלי צוחקים עלי שיש לי אמא סבתא" נעלם הדובי נשאר הילד.
'יש לך עוד מה ללמוד ילד' נויה הביטה בו בחיבה, מלטפת את שערותיו הבהירות.
'ה' שלח אותך עד אלי ואני אעשה הכל השביל לעזור לך, שהלב שלך יכאב קצת פחות, ושגם אם הוא יכאב מאוד יהיו לך כלים להתמודד עם הכאב הזה'
היא נפרדה ממנו במילים חמות, פוגשת את מרים שכבר הספיקה להתיידד איתה בחודש האחרון, מגלה בעיניים שלה תקווה חדשה.
"עטרה מגיבה יפה לטיפול" ה' אתה אב הרחמן תחזיר לארי את אמא.
"איזה משמח! ברוך ה'!" נצטרך לעבוד על זה. בזהירות.
***
"זה נראה שהדובי מבולבל קצת"
ארי מסתכל בדובי שלו, כאילו רואה אותו פעם ראשונה.
"הוא מבולבל?"
"כן הוא מבולבל, הוא גם עצוב וגם מתגעגע וגם מפחד חזק"
"הוא מבולבל כי הוא מרגיש כמה דברים ביחד?"
"כן"
"מה אתה אומר ארי, אם נעזור לו להבין כל דבר שהוא מרגיש בנפרד הוא יהיה פחות מבולבל?"
ארי הסתכל עליה בעיניים תוהות.
"למה הדובי עצוב?"
"כי אמא שלו חולה"
"ולמה הוא מתגעגע?"
"כי הוא לא היה איתם הרבה זמן, ואם לא רואים מישהו הרבה זמן אז מתגעגעים!"
"ולמה הוא מפחד?"
"הוא מפחד שהטיפול שהרופאים שגרים רחוק עושים לאמא שלו לא יהיה טוב ושהוא לא יראה אותה עוד הרבה זמן"
"באמת מפחיד, בוא נגיד לו שה' אוהב אותו וגם את ההורים שלו ושכל מה שה' עושה זה רק כדי שיהיה להם טוב"
"אתה שומע דובי? ה' מאוד אוהב אותך ועוד מעט אמא תחזור בריאה"
נויה הסתכלה עליו, כבר לא מופתעת מהחמלה שממלאת את ליבה כל פעם מחדש.

***
"הם חוזרים" מרים בכתה, לא מכילה את הרגע.
"את מאמינה? עטרה מתאוששת, היא דיברה היום עם ארי כמעט כמו פעם" לפני שהעולם התהפך.
"איזה מרגש! חסדי ה'!" איך שאני שמחה בשביל ארי.
"סיפרתי לה עליך…" ועל הקשר המופלא שלך עם ארי "והיא ממש רוצה לפגוש אותך"
"אני… ממש אשמח" לפעמים גם כמעט עוסיות מאבדות מילים.
***
"באחד הרגעים המייאשים שעברו עלי, נזכרתי בדובי של ארי, ובעין החסרה שלו, ארי תמיד טען שהוא רואה רק חצי תמונה, ואז פתאום הגיעה אלי מן הארה כזו משמים, ממש הרגשתי איך גם אני רואה רק חצי תמונה, ואיך הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות זה פשוט לסמוך על יוצר התמונות כולן"
עטרה הסתכלה על נויה בעיניים מודות 'השם, תודה על השליחה הטובה הזאת ששלחת לארי'
נויה הביטה בעטרה, מודה לה' שהוביל אותה אל האישה המופלאה הזאת, ארי נרדם על אימו,
הדובי חבוק בזרועותיו, הן היו שם שלושתן, הדובי חייך אליהן כמו מבין את חלקו.