שעתיים וארבע עשרה דקות.

מאה שלושים וארבע דקות.

אני עומדת להשתגע.

באמת. אני יודעת שזה סלנג כזה, וכולם אומרים את זה ולא באמת מתכוונים. אני כן.

ואם באחד הימים הקרובים, תלך בינתי, ילכו כל כישרונותיי, כל אישיותי הזורמת והמקסימה, ויישאבו להם אל תוך החור השחור הזה של חוסר השינה – אז תדעו, ילדים, שניסיתי. באמת ניסיתי. אבל שמונה מאות ארבעים ומשהו שעות השינה שחסרו לי בחצי השנה האחרונה הכריעו את החזקה שבאימהות.

טוב, לא החזקה שבאימהות. אולי אפילו החלשה שבהן.

יקרים שלי, מבטיחה שניסיתי.

*

וכמו תמיד, בא הבוקר ומגרש את החושך של הלילה. הוא מגרש אותו בעיקר על ידי חמישה סנדוויצ'ים שצריך להכין, שני פתקים למורות, מבצע ששכחנו למלא, גרביונים בצבע הלא נכון, ומחילה מכל מה ששכחתי. מניחה שתחזרו שוב מחר בכל מקרה.

הם בחוץ. עשינו את זה. אפילו הספיקו את ההסעה.

עכשיו, לישון. עד שאורי מתעורר. להניח אותו בעריסה, ולישון.

להניח אותו בזהירות, בלי להעיר. זה החלק הכי גורלי. שלוש-ארבע.

רגע.

משהו מרשרש, נראה לי בחדר העבודה. מישהו נשאר בבית בטעות?

אבל הרעשים נשמעים קצת… אחרים. סוג של זמזומים מלאכותיים כאלה, משהו שאני לא מצליחה לזהות.

אני מרימה את אורי בחזרה, כפרה על השינה שלי. מתקרבת שני צעדים, בזהירות. משהו מתערבל לי בתוך הבטן. משהו מוזר. בכל זאת, אני מתקרבת. מה כבר יכול להיות?

מה.

זה.

מה.

זה ענק. אמאלה.

זה… זה עב"ם. הוא תקוע בין השולחן לקיר. ומסביבו מרחף משהו, י-יצור כזה. הוא כחול, והוא מהבהב קצת בירוק מטאלי. הוא… הוא מחריד.

אני הוזה. אני ידעתי שאשתגע בסוף. אפילו אמרתי לכם.

ככה נראות הזיות.

אבל היי, זו לא הגרב של מני שם, על הרצפה בהול? ושלולית השוקו, היא הייתה פה הבוקר. אני זוכרת אותה, בבירור. היא אמיתית לגמרי. אז אולי… אולי זה בכלל לא חלום. אמא.

קר לי פתאום.

"אה-אה?" לא התכוונתי להשמיע קול, אבל זה יוצא לי בטעות.

"בזזז!" היצור מסתובב באחת, מתרומם מעט באוויר תוך כדי סיבוב, ונוחת בזוית של מאה שמונים מעלות מהתנוחה הקודמת שלו. יש לו עין אחת גדולה, ושתי אנטנות, שונות מעט בגודלן, מתנועעות ללא הרף.

"אה, אז יש כאן מישהו", קול מוזר בוקע ממנו, לא ברור לי בדיוק מאיפה. "חשבתי שאין כאן אף אחד".

"זה – זה הבית שלי", אני שונאת את הגמגום הזה שיוצא לי. הוא יחשוב שאני מפחדת. אולי כדאי שאברח, בעצם? אבל שיסתובב קודם, שלא יראה שאני מתכוונת לברוח.

"אין בעיה, הכל טוב", הקול שלו, מתכתי אבל צרוד, מלחיץ אותי מאוד. "רק תביאי מברגה רגע, אם לא אכפת לך. נשבר לי פה משהו".

"מ-מברגה?" אולי זו ההזדמנות לברוח.

"כן, כן. נראה לי שזה מה שצריך פה. יש לכם?"

"אני – אני אבדוק". יש, במגירה של השולחן פה בחדר. אבל הוא לא צריך לדעת את זה. אני אצא ואברח עם אורי, ונתחבא עד שארי יחזור מהכולל.

"הנה, אני אבוא אתך לחפש". הוא נע מעט לכיוון שלי.

אין סיכוי לברוח.

זה הזוי. זה לגמרי הזוי. הזיות של אישה שלא ישנה יותר משעתיים ברצף בחודשיים האחרונים.

"יש לי פה בחדר, בעצם". שיגמור ויסתלק כבר. היד שלי טיפה רועדת כשאני מוציאה את המברגה מהמגירה. "הנה, תתקן את החללית שלך".

"הו, זו לא חללית", הוא רוטן, "חלליות מפריעות לנוח. זה רק הרכב הפרטי שלי".

"סליחה".

הוא דופק קצת פה ושם, מבריג משהו.

שילך. שילך כבר. שייקח את האנטנות שלו ויסתלק מכאן.

הוא לא ממהר לשום מקום.

"הו, אני רואה מה הבעיה פה". הוא מהמהם בשביעות רצון.

גם אני רואה מה הבעיה. נכנס לי חייזר הביתה. ולא הספקתי אפילו לכתוב צוואה.

אורי מתפתל פתאום, מתחיל לבכות. אם לא הייתי מפחדת, הייתי בוכה גם.

החייזר עוצר, נפעם. מסתכל על אורי בהשתאות.

"מדהים!" הוא מנענע את האנטנה הימנית שלו, "זה משמיע קולות!"

"קולות?" עם כל המוזרות של הסיטואציה, אני מוצאת את עצמי צוחקת. "הוא פשוט בוכה. כל הלילה הוא היה ככה".

"כל הלילה?" המבט שלו נעשה חשדני. "איך את יודעת שזה היה כל הלילה? לא ישנת?"

הלוואי. "ישנתי? איך? אמרתי לך, הוא בכה".

הוא שותק לרגע, מעקם את אנטנתו. "מה זה קשור אלייך?"

"אני – ניסיתי להרגיע אותו. לא כל כך הצלחתי, אבל".

"התעוררת כדי להרגיע אותו? שירגיע את עצמו, או שימשיך לבכות. למה את אמורה לעשות את זה?"

"אבל הוא תינוק, חייזר!" זה הזוי. זה הזוי שאני בכלל מתווכחת עם חייזרים. אף אישה נורמלית לא מתווכחת עם חייזרים.

"הממם. חייזר? קוראים לי קלאודי". העין היחידה שלו מצטמצמת בביקורתיות.

"אז קלאודי. הוא תינוק, איך הוא ירגיע את עצמו?"

"מה זה תינוק?"

"תינוק?" תינוק זה תינוק. "זה אדם קטן, אפשר לומר".

"אוקיי, ולכן?"

"אני אמא שלו".

"מה זה אמא?"

זה כל כך לא אמיתי. אני בטוח עוד רגע מתעוררת. "אמא זה, נגיד, האדם הגדול שהביא לעולם את האדם הקטן. משהו כזה".

"המממ".

"והאדם הגדול מטפל באדם הקטן, דואג לו".

"פרזיט", החייזר נוחר בזלזול, "למה שהאדם הקטן לא יטפל בעצמו?"

"האדם הקטן לא יכול, הוא לא מפותח מספיק".

"אהה", הוא מצמצם את עינו בהבנה. "אז האדם הקטן מוגבל. דפקט, הייתי אומר".

"לא", אני מסתבכת קצת, "זה לא דפקט. זה – ככה האדם מתחיל. קודם הוא קטן, והאדם הגדול מטפל בו. ואז הוא גדל, ומטפל בעצמו. ואחר כך הוא מטפל בעוד אנשים קטנים".

"מה העניין?" הוא שוב פולט את אותו קול מתכתי מוזר שלו, "שכל אחד יטפל פשוט בעצמו. כל העסק הזה של זה-מטפל-בזה וההיא-מטפלת-בההוא סתם מסרבל עניינים, ונוגד כל כלל פשוט בתכנון משאבים. יש לך אולי פטיש קטן? נראה לי שזה מה שאני צריך פה".

"אני – אני אבדוק, שניה".

יש, באותה מגירה שפתחתי מקודם. אני מוציאה את הפטיש, לא מתחילה עם חייזרים. אם זה מה שיעזור לו לסיים כאן, בכבוד.

"את שומעת?" הוא מניח את המברגה. "את צריכה לסדר פה את הדברים מחדש. זה לא עסק, כל הסרבלת הזו. הכי טוב יהיה שפשוט תדלגו על השלב הזה, שכל אדם יגיע גדול, וזהו. זה יהיה הכי טוב ככה".

אין לי מושג מאיפה מגיע לי האומץ. אבל פתאום אני חייבת לענות לו.

"זה – זה לא יהיה טוב".

"אני אומר לך, אני מבין בדברים האלה. חבל על הכוח שלך. הכי טוב ככה". הוא נעמד עכשיו מולי.

"לא", אני מנענעת בראשי, "לא, לא, לא. אתה לא מבין בזה בכלל, כי אתה סתם חייזר, אתה לא בן אדם. אבל בני אדם – הם שונים. הם אוהבים. אתה לא יודע מה זה בכלל, נכון?"

"מה זה מה?" הוא מלכסן מבט שוב לכיוון של אורי. האחיזה שלי מתהדקת מעט סביבו, והוא מחכך את שערותיו הרכים בלחיי.

"מה זו אהבה?"

"בזז", הוא מנפנף קצת במחושו, "לא מכיר".

"רוך?"

"לא".

"חיבוק של ילד? גרגור של תינוק?"

"לא, לא. גם לא. תעבירי את הפטישון".

"אז אני כן יודעת", בכוונה אני לא מעבירה, כדי לאלץ אותו להקשיב. "כי אני אדם. ואני אמא. ואני יודעת דברים שאתה לא יודע. אני מרגישה דברים שאתה לא מרגיש. אני יותר מפותחת ממך".

"בזזז", רוטן החייזר, "אבל נולדת דפקטית. איפה הפטישון?"

"זה לא דפקט", שפתיי מרפרפות על מצחו הקטן של אורי, "זה חלק מהשלמות. זו השלמות בעצמה".

הוא מותח את זרועו הארוכה ולוקח בעצמו את הפטישון מהשולחן. דופק כמה דפיקות, ומחזיר.

"טוב, אני חושב שזה מתוקן", הוא לוחץ על הידית ודוחס את עצמו לתוך הפתח. "נראה לי שאזוז. עולם מוזר יש לכם פה, אבל בהחלט מעניין, אין מה לומר. עדיין, לא יודע מה לומר לך, אבל אני לא יכול להבטיח שהייתי מוותר על שעות שינה בשביל אותה – איך קראת לזה? אהבה? או משהו כזה – אבל כל אחד וסדר העדיפויות שלו. בכל אופן, תודה על העזרה בתיקון פה".

רכב החלל שוב משמיע את אותם קולות מוזרים, רוטט מעט, ואז מזנק דרך החלון הפתוח, ונעלם.

אורי שוב מחכך את שערותיו בלחיי. אני עוצמת את עיניי, ונושקת לו רכות.