מה שלומך, אחות

מחר היום הולדת. תבואי?
▪
אני מנצלת את היום האחרון בעשור זה של חיי להתארגנות רגועה בקצב שלי לחגיגה מחר. אני לא אוהבת שקוראים לזה "מסיבה", מה אנחנו, בגן?… שמונים שנה הן סיבה לחגוג. לא ל"מסב". אני בת שמונים.
אני – בת – שמונים… באמת?!
אמא לא זכתה להגיע לגיל הזה. גם אבא לא.
התנור מצפצף. העוגה מוכנה.
אני מתכופפת בזהירות להציץ. כן. היא בהחלט נראית טוב. תפוחה ויפה.
הגב חורק מעט כשאני פותחת את הדלת של התנור לשלוף אותה.
בזמן שהיא תצטנן אני אכין קרם שוקולד, לציפוי.
אני יודעת שהבנות שלי, שתהיינה בריאות, מכינות כל – טוב – הקולינריה – המודרנית, ועדיין, זה היום הולדת שלי, ואם לא תהיה שם עוגת הטורט הפשוטה שלי, זו שהייתי מקשטת לאירועים מיוחדים בשקדים מולבנים, או בעדשים קטנות – במה החגיגה הזו תהיה "שלי", בכלל?….
את לא עונה לי לטלפון.
אני לא יודעת למה זה מפתיע אותי.
זה לא שדיברנו הרבה לאחרונה. לא התקשרת אליי בכלל. בקושי ענית לי.
את מתרחקת.
אני לא יודעת למה.
אני כן מרגישה את זה.
זה כואב.
לא כואב – שורף. יותר כואב צובט כזה. מעקצץ.
כשאני שוכבת בלילה במיטה והגב כואב מידי אבל גם להתהפך זה כואב – אני חושבת עלייך. מתי נפגשנו לאחרונה? לא ראיתי אותך השנה בבית החיים, ביארצייט של אבא. או של אמא.
או שהגעת בזמן אחר. או שלא הגעת. בכלל.
אני הגעתי. כמו תמיד.
גב כואב או לא, אני תמיד מגיעה. בטנדר גדול, עמוס בנים, חתנים ונכדים, כולם בחליפות וכובעים. אבא נפטר יומיים אחרי סוכות. אמא, חמישה ימים לפני פסח, שניהם בבין הזמנים.
אולי זה היה כואב לך מידי, לראות אותי ככה, פעמיים בשנה, בראש השבט. לעמוד שם מולי, לבדך, להתכרבל בסוודר שלך מול הרוח הירושלמית, ולהצטמרר מהיתמות, מהבדידות.
הו, בחתונה של רותי של שרהל'ה. כן. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותך.
הגעת כמו תמיד, בשעה החמקמקה הזו, שאחרי החופה ולפני שהחתן והכלה נכנסים לאולם. ישבת לידי קצת. התחבקנו גם. אני לא זוכרת את זה עכשיו, אבל זה חייב להיות, לא? תמיד חיבקת אותי בשמחות. גם אני בלוויה של רועי חיבקתי אותך. הרגשתי אותך מתפרקת בין זרועותיי לפיסות מולקולריות של אימהות – שכול – אובדן, וריק. בחתונה, ישבת לידי ואכלת. מה אכלת? נראה לי שלא נטלת ידיים. אולי אכלת קצת חצילים. ככה, בלי כלום. כמו בבית. תמיד אהבת חצילים. אני לא.
העוגה כבר התקררה אני יכולה לקשט אותה עכשיו. לשפוך עליה רוטב שוקולד סמיך ואז להשתמש ביצירתיות, בתכולת המקרר שלי כדי לזרות עליה משהו. מילים, איחולים, ברכה, מונוגרמה, פסוק, משהו. אפילו את המספר שמונים או את האות פ'.
אין לי חשק.
כל מה שאני חושבת עליו שלא מתחשק לי לחגוג את גיל שמונים, אם את, אחותי הקטנה, היחידה, לא תהיי שם.
במקום לגשת אל סיר הגאנש אני מרימה את הטלפון שוב. מתקשרת אלייך.
אין מענה.

בסוף קישטתי את העוגה.
▪
האולם היה קטן, בקנה מידה של אולמות, אבל בשביל המשפחה שלי הוא הספיק. שילמתי גם למלצר, בחורון צעיר, עם שפע פצעי בגרות זרויים על פניו, כדי שהבנות והכלות שלי תוכלנה לשבת ולהנות בנחת.
את זוכרת שפעם היינו מדברות כל יום?
ממש – ממש – כל יום. אפילו במוצאי שבת היית תמיד הראשונה שמצלצלת. הטלפון שפותח את השבוע, קראנו לך.
גם בשנים שאני הייתי עמוסה ועסוקה עם הגידול של כל השמונה שלי, ואת עדיין היית בחורה צעירה, רק התחלת את התיכון, והשיחות היו יקרות, גם אז היינו מדברות, אולי לא כל – יום, אבל דיברנו. לפחות פעם בשבוע.
מתי הפסקת להתקשר?!
אולי אחר שרועי, הי"ד, נפל. אולי לא מיד אחרי כן, אלא קצת אחרי. כאילו לקח זמן לתודעה שלך לעכל את המצב ולערוך שינויים בהתנהגות היום – יומית.
אולי אחרי שחוי של שולי, שתהיה בריאה, התווכחה על ידך עם חברה בנושא של צבא – גיוס – כן – לא.
אולי זה לא היה ביום אחד, אולי זה היה שינוי הדרגתי, מתגנב. כמו כאב גב.

מתנת יום הולדת – רוצה אותך בחזרה.
▪

זה משפיל, זה משפיל ממש, אבל בשביל להצליח לקבל את ההזדמנות לתפוס אותך, להכריח אותך לאחל לי מזל טוב ליום הולדתי, אני מתקשרת, בעודי יושבת במונית, לבת ציון, אחיינית שלך מצד נועם. היא היחידה מהמשפחה שלך שיש לי את הטלפון שלה. את המשפחה היחידה שלי.
בת ציון עונה. שלא כמוך. היא עונה מיד.
לוקח לה רגע שניים להבין מי אני.
"את המספר בדיור מוגן יש לך?" היא שואלת.
???????????
???????????
אני לא מתוחכמת, ואף פעם לא הייתי, אבל עכשיו, הכבוד העצמי שלי לא נותן לי לפזר בחלל עשרות סימני שאלה.
"כנראה נאבד לי." אני מודה. מצחקקת. צחקוק צעיר – שלא מתאים לאישה בת שמונים, חורק בקצה. "תוכלי לתת לי אותו?"
היא מכתיבה לי את הספרות, אחת לאחת.
מה יש לך, אחות? את רק בת שישים וחמש. דיור מוגן, עכשיו? השתגעת?
המונית עוצרת.
"הגענו." הנהג אומר.
"תודה." אני משלמת. ויוצאת. משתדלת להיזהר על הגב כשאני עוברת בדלת הנמוכה. לא מצליחה. עווית של כאב עוברת בי בכל זאת. דיור מוגן, באמת?
▪

זו לא את. הקול שעונה לי, זו לא יכולה להיות את.
הוא נבול. כבוי. רמוס, דרוך, אומלל.
זקן.
הוא ממש זקן.
אל תעלבי, אבל אפילו הקול שלי, שכבר הצטרד והתעבה, וחורק לפעמים בקצוות, לא נשמע זקן כמו שלך.
"את יודעת שאני בת שמונים היום?" אני שואלת אותך.
"אין לי כאן לוח שנה." את עונה.
ויש לי אלף שאלות לשפוך עלייך, אבל הקול שלך נשמע כל כך קטן, שעוד רגע הוא ייעלם בתוך עצמו.
"אני לא אוכל להגיע." את אומרת בסוף אחרי שהקו שותק רגע ארוך. "אבל תהני."
"להתראות." אני מצליחה להשחיל מהר, לפני שתנתקי עליי.

לא אמרת לי מזל טוב.
▪

האולם הולך ומתמלא.
פרצופים אהובים. עגלות ועוללים. הבנות, הנשים, פורקות במטבח תבניות עטופות ברדידי אלומיניום, מדיפות ניחוחות.

שכחתי את העוגה בבית.
▪

הבנות קופצות עליי, מחבקות אותי.
הכלות מאופקות יותר. אני כבר רגילה.
כולם מאחלים לי מזל טוב.
יש תוכנית.
יש חידון על חיי.
יש מקהלה של נכדים.
יש כל כך הרבה "יש".
אבל אני כל הזמן, גם כשאני מתאמצת ומחייכת, רואה רק אותך.
ואותך – אין.

בסוף האירוע נגמר.
אני משלמת לבעל האולם, למלצר. מוסיפה טיפ יפה.

ואז אני מתקשרת לבת ציון. שוב. ומבקשת ממנה את הכתובת שלך. בדיור מוגן.
ובלי לחזור הביתה קודם, אפילו. אני עוצרת מונית, ישר לשם.
ובאה אלייך.
תרצי או לא תרצי.
אני בדרך.

פתחי לי, אחותי.
▪

אני נכנסת פנימה. שואפת עמוקות את הריח מהקירות. הזקנה, כמעט לא מורגשת. מתחבאת עמוק בתוך שכבות הריח, מתחת ללילך ולחומר החיטוי ולצבע שכבר התיישן, היא נמצאת. אפורה. יחסית לבית אבות – המיתולוגי, המצב ממש טוב.
המקום יפה.
בכל זאת, אני לא אוהבת אותו.
הוא גזל אותך ממני.
אני יודעת שזה לא הגיוני, ובכל זאת…

את על הגג.
לא יודעת איך ידעתי, אבל ידעתי.
את לא בחדר שלך, ולמרות שאת יכולה להיות במיליון מקומות אחרים, ברגע ששמעתי שיש כאן גג – ידעתי שאת על הגג.
את באמת שם.
כציפור בודד.

עומדת על יד המעקה. הידיים שלך מונחות עליו. הן לא קמוטות, הן לא מגוידות. תמיד טיפחת אותן, קרם ידיים, קרם לחות… איך וויס נישט… הידיים שלי מגוידות. בכל זאת אני מבוגרת ממך. בכל זאת שמונים.
לא הסתובבת.
ידעתי שאת יודעת שאני כאן.
"מה שלומך?" שאלתי.
השמש זרחה, חמה ובהירה, על בתיה של ירושלים.
לא הסתובבת.
"בסדר." הפלטת.
"לא באת ליום הולדת שלי." רק לאוזניי נשמעתי כמו ילדה בת חמש, מפונקת?! ואני כבר בת שמונים.
"דאגתי לך." הוספתי אחרי דמימה.
"לא יכולתי להגיע." זו כבר הפעם השנייה שאני שומעת את זה ממך היום. הפעם לא התכוונתי לתת לך להתחמק.
"למה?" התקרבתי גם אני, נשענתי על המעקה. אם היית מטה את הראש, העיניים שלנו היו נפגשות. לא הסתובבת.
"לא יכולתי." את משלשת. "באמת… לא יכולתי. כמה אני כבר יכולה, לראות אותך, ככה, מוקפת משפחה, רווה נחת, לראות אותך כמו מלך בגדוד, אמא לשמונה, סבתא ל… לא סופרים, גם נינים יש לך, אחותי. ולי… לי אין כלום." המרירות בקול שלך כמעט הטביעה אותי. כמעט.
הנחתי עלייך יד, בזהירות, כאילו היית שבירה, הגוף שלי עדיין זכר את ההרגשה שלך מתפרקת, בלוויה, בשבעה.
"לך יש אותי." אולי זה לא מספיק, אחותי, אולי זה קצת מידי, אולי זה כואב, גורם לגוף להתכווץ מקנאה שאין לה סוף… אבל, בבקשה, בבקשה אל תזלזלי בזה. אל תבעטי. לך יש אותי.
"לי יש אותך." חזרת אחריי. בשקט. הפכת את המשפט. טעמת אותו. הסכמת איתי.
"אהה." רק המהמתי. כאילו אם אומר משהו, מילה לא במקום, הכול יתנפץ.
עמדנו שם עוד זמן ארוך.

אחר כך התיישבנו. כאב לי הגב.
דיברנו קצת. אכלתי עוגה.

בסוף – בסוף לפני שהלכתי, הסתכלת לי בעיניים,
"מזל טוב, אחות גדולה."

והמבט שלך ליווה אותי כשהלכתי.
לנו יש אותנו.