בס"ד

רבבות כוכבים נתלו ברקיע המשחיר לאיטו, מהבהבים. רוח אביבית חלפה ברחוב, מניעה קלות את צמרות העצים ומשחקת ברוך בשערו הקצר. הביט נכחו. המולת הרחוב גוועה לאיטה, נאספת אל בתים מצוחצחים. מותירה אותם לבדם; איש בודד. לב קמוט. משנים. מגעגוע.
משהו התערבל בו, לא נותן מנוח.
בחר רנדומלית בספסל מתכת קריר, כשל אל תוכו בלאות מוכרת. הרחוב המה חרישית, כמו החל לפזם את ניגונו של הלילה הגדול. ניגון טהור, שמיימי משהו.
הוא שתק אל מול התווים ששיחקו בליבו המצולק. אולי שתק בייאוש, אולי בחידלון. אולי היתה זאת עייפות גדולה, מהחיים האלו. מכל מה שיש בהם, מכל מה שאין.
עיניו נתלו בארבעת הקומות שמולו, ריבועים ריבועים של צהוב-כתום חגיגי, כסאות נגררים והמית דיבורים של טרום. דיונים כבדי משקל של מי ישב לצד מי, ילדים זריזים מנסים את כוחם בשירת "קדש ורחץ", וגביעים. ברחוב השקט הוא שמע אותו; הצליל הענוג הזה של יין נשפך אל זכוכית עדינה.
רצה לעצום עיניים, לתת לגוף להרפות. כמו בכל לילה. לא לזכור, לא להיות. לשרוד.
לא יכול היה.
לבו המה אל חתיכה קשה, קטנה ומחוררת, כזו שלא הספיקה להחמיץ.
הריבועים ממול הכריזו "כל דכפין". לטש בהם אישונים רעבים, ליבו התכווץ. לפת בידיים לחות ידיות ספסל מחלידות. הכריח רגליים להתיישר, נעמד. מתנודד. חצה כביש ריקני ונבלע בפתח המואר.
הם הזמינו, באזניו שמע. כל דכפין. כל דצריך. והוא, הוא לא צריך הרבה. רק כזית קטן של מצה, אמיתית.
נקש ביד רועדת מעייפות ובושה על הדלת הראשונה. קול צעיר שאל בצעקה "זה אליהו הנביא? אבל עוד לא הגענו לשפוך חמתך!" אישה פתחה את הדלת. העיף מבט אל החדר הגדול. הסתחרר.
שולחן ערוך. מפה לבנה. קיטל צחור בראש השולחן. וגביעים. רגל זכוכית דקיקה, עיטור זהב.
בלע רוק במאמץ, השפיל מבט.
היא שאלה "כן?"
מיתרי קולו חרקו. "אתם אמרתם.. כל דכפין, אני.." לגם אוויר בקושי, "רק צריך כזית מצה, לא יותר".
עיניה התעגלו בהפתעה שניסתה להסתיר. "בוודאי! בוא, היכנס בבקשה".
קיבל כסא. וכוס. ומצת חבורה מהודרת.
פניו האדימו כששיניו המנוונות טחנו ברעש גדול את החתיכה שקיבל. השתדל להתעלם מעיניהם המתפלאות; שלושים שנה הזמינו כל דכפין ועבר בשלום.
מלמל ברכת המזון חטופה. שכח יעלה ויבוא. שכח שצריך לחזור. התרומם, אמר תודה וכשל אל הדלת.
הם ביקשו שיישאר, הוא לא רצה להפריע. גאווה ישנה הזדחלה במעלה גרונו, מימים של פעם. ממי שהיה, ולא ישוב עוד להיות.
בחוץ קיבל אותו הספסל בשתיקה. פנס רחוב הטיל צלליות אל הכביש השחור.

זיכרון עתיק הזדחל אל מוחו העייף.
שולחן עץ ומפה מצהיבה. זרוע חרוכה בכוסית עגולה, תלולית חרוסת מתוקה. וגביעים. המוני גביעים בגדלים שונים, שרידים לדורות דורות של סטים מרהיבים. לא זכר כמה מהם הביא אל קיצם. הרבה.
בראש ישב אבא.
זקן ארוך, עיניים שחורות, לוהטות, וקול חזק שמגיע עד לקצה השני של השולחן, אל אוזניו הקטנות של הילד שלו.
"נו", היה מבקש אבא וחופן את זקנו הכהה בהקשבה אמיתית, זאת שהיתה מיוחדת רק לו. "בואו ונשמע את שמותיו של החג. הקשבת לרב'ה, צדיק?"
הוא היה נאלץ אז להפסיק להגות באגוזים שתיכף יקבל, להרים מבט אל ראש השולחן ולענות כמו ילד גדול; "חג הגאולה".
"נו", היה מצקצק אבא בלשונו ונוטל את בקבוק היין הכבד. "ולא הקשבת יותר?"
"פסח", הוא היה אומר, עיניו מהופנטות אל קילוח המשקה הכהה. "ומצות". הן קרצו לו בידידות מתחת למפית הבד הרקומה. "ו.."
"מזג אוויר יפה הכין לנו השם", היה אח שלו נחלץ לעזרתו. "כשנהיינו בני חורין".
"חג האביב", הוא היה קורא בצייתנות אל העיניים השחורות של אבא. "וחג החירות".
אבא היה אז מניח את הבקבוק הכבד ולא סוגר את הפקק. עיניו בוערות וכפו הגדולה נוחתת על השולחן בעוצמה. "וחג האמונה", היה קולו הרועם משתלב יפה בחבטה האיומה. כל הגביעים היו נרעדים, מתיזים טיפות אדומות כדם. מפוחדות.
אבל הוא היה מתעקש. "לא". היה מתקן את אבא בקול גדול וצייצני. "לא חג האמונה. הרב'ה לא אמר".
אבא היה פוקק את הבקבוק ונוטל את הגביע ביד רועדת. "חג האמונה". היה חוזר ואומר, כאילו לא שמע. "נאר אמונה, ילדים. נאר א ביסלע אמונה".
"טוב", הוא היה מוותר. כמו ילד, טוב. "אבל קודם החירות, והגאולה וכל זה. הרב'ה אמר". הגביע היה מוסיף להצטמרר בכפו הגדולה של אבא, כסוף ועתיק.
"קודם אמונה, ילד. קודם כל אמונה". היה אח שלו מתערב מצד ימין. גבוה ויודע.
"למה?" היו מתקמרות גבותיו בתמיהה. "הרב'ה, הוא לא אמר".
"כי ככה זה". שתק לרגע הקול הצרוד. "זה הסדר, עוד תראה".
הוא היה שוקע אז בחזרה בהגיגי אגוזים, כל הטיפות מהמכה של אבא ניקדו את המפה עד מוצאי שביעי של פסח, מתזכרות אותו שוב ושוב במילים שלא הבין. "זה הסדר, עוד תראה".
בכל שנה היה הרב'ה מונה את שמותיו של החג. פסח. מצות. גאולה. חירות. אביב. בכל שנה היה מצטט את הרב'ה בשולחן הסדר, ובכל שנה מהשנים המועטות והטובות ההן, היה אבא חובט בשולחן לאמור: קודם כל אמונה, צדיק.
קודם כל אמונה.
בריבוע האור המשיך קיטל צחור לספר ביציאת מצרים.
הטיט, סליחה- החרוסת, היתה מתוקה לו מידי והוא העדיף, אם אפשר, קונקורד עד עיטור הזהב ומשם רק מיץ ענבים. בית סבא, לא טעמן.
הבן שלו הלך לחדר להחליף כרית, היא היתה דקה ולא מספיק תפוחה והילד הקטן שלו רצה מצת מכונה. של יד יצאו דיקט השנה.
הם היו בני חורין, הוא ידע. הגלות היתה אי פעם, עתיקה ומעלת ניחוח יין משכר. פעם פעם. רחוק רחוק. כמו סיפור יפה של לפני השינה, כשלחי מתחככת בכרית תפוחה וידיים מתכרבלות מתחת לפוך העבה.
והוא?
אחר כך קולו הרועם של אבא נקבר אי שם תחת שכבת אדמה בוצית, וקצת אחריו נטמן גם חיוכה הטוב של אמא. הגביעים נעלמו ואפילו חתיכת לחם עוני קטנה לא נשארה כדי להשקיט את הרעב הלופת.
הם יצאו לרחוב לחפש אוכל. הרחוב לא העניק אגוזים, רק לקח אליו את האחים הגדולים שלו והציע רעב צובט וספסל מתכת קריר, עד היום.
נשא מבט קהה אל ירח כסוף ששייט ברקיע. מלא. רבבות כוכבים הוו לו פמליה.
משהו לחלח את עיניו, מלוח. מר. חג הגאולה, הוא אמר אי אז לאבא שלו. גאולה?
ארכה לו הגלות. מרה, מתישה וכואבת. מה לו ולגאולה. מה לו ולחירות.
כוכבים הטשטשו למולו, הופכים לטיפות קטנטנות של יין סמיך, כהה. "אמונה, ילד". הוא התנשם, "ככה זה, זה הסדר".
פתאום הוא ידע.
בכל הבתים התארח חג הגאולה. בכל הבתים הסבו אנשים כבני חורין.
בחוץ, אירח ספסל זקן את חג האמונה.
משהו חם חיפש לו שביל בין הקמטים הצעירים שהתנחלו בלחייו, משרטטים קווים עדינים לסיפור האמיץ, הנושן. היהודי.
"אני מאמין". לחש אל רחוב חשוך ודומם. "אתה פה, אני יודע. ויום אחד, תבוא גם לי גאולה".
קולות שירה בקעו מהבניינים הסמוכים, מתערבלים בקול הישן, העתיק. "נאר אמונה, קינדערלך", גביעים גדושים בבורדו מתיזים טיפות דם וקולו הצרוד של אח שלו; "ככה זה. עוד תראה".
איך הוא ידע?
אולי כבר אז הקדירו עננים את שמי חייהם. אולי רק הוא לא שם לב. לשיעול הכבד, למצח הקמוט מדאגה. עסוק היה באגוזים שתיכף יקבל, "אחרי שתשיר יפה מה נשתנה, צדיק".
לא תיאר לעצמו עתיד חף מאגוזים. גדוש במרור. לא שת ליבו אל צידה ששלח איתו אבא, אל דרך ארוכה ארוכה. קשה כל כך. קודם כל אמונה, ילד. תחזיק בה. חזק חזק.
ככה תבוא לך חירות. וגאולה.

נשא עיניים אל רקיע אפל, והחל מספר ביציאת מצרים.
עד עלות השחר.