מת או חובה
לאף אחד לא היה לגמרי ברור מה עובר על הבן היחיד, תכול העיניים של מייק האריס. מעטים למעשה היו אלו שידעו להניח אצבע על נקודה מסוימת שמפריעה להם, אבל לכולם היה ברור שמשהו לא בסדר עם אדוארד האריס.
"הברק שבעיניו כבה", תמצת זאת אחד מבעלי האחוזות השכנות למשפט חד, קצר וקולע. וזאת אכן הייתה סיכום האמת. האש שבערה תמיד בבני משפחת האריס לא דלקה עוד בעצמותיו.
"אדוארד, אתה בטוח שאתה בסדר?" שאל אותו גייב מול שמש שירדה אל ימה של סנטה ברברה, צובעות אותו בארגמן אדום כדם.
אדוארד הביט עליו, ועיניו הכחולות, היפות, היו חלולות כעיני מת.
"אני דואג לך, אדוארד", אמר גייב. "אתה לא… אתה בזמן האחרון". הוא הניח יד על כתפו של חברו הטוב. אדוארד החזיר את מבטו אל הים והשמש השוקעת. "ואם זה נכון?" הוא שאל. "מה נכון?" החזיר גייב בתמיהה. "שאני…" אדוארד העביר את ידו על שערו המבריק. "שאני כבר לא אני", וקולו היה נשמע כאילו העלה אותו אי־מי מהאוב.
שקיעות נוספות, יפות יותר ופחות, פקדו את חופיה של קליפורניה, אבל נראה כאילו כל אחת כזאת לוקחת עוד גחל בוער מעיניו הבהירות של אדוארד. "משהו לא טוב עובר על הילד", אמרה גברת האריס לבעלה בסופה של ארוחת ערב. "ילד", שלף האדון מקטרת מעשנת מפיו, "הוא עוד יתבגר".
יתבגר או לא — מיום ליום שקע היורש הצעיר יותר ויותר לעצמו. הוא היה מתהלך במבט נוגה, שדוף יותר משהיה חודש לפני, ומיעט ליצור קשר עם העולם שסביבו.
הרופאים שהביא אביו לאחוזה התעקשו שהוא בריא, ואין סיבה לעצב שתקף אותו — לא סיבה נראית לעין לפחות — אבל הבחור שקע מיום ליום, ואילו היו העובדות.
"איך? איך את יכולה להסביר את זה שנערון צעיר, בריא ועשיר, שיש לו הכול — נראה כמו מת מהלך?" מייק רתח מזעם כמו שמעולם לא זעם קודם לכן. "מה עובר על הבחור הזה?" הוא הטיח אגרוף קפוץ בשולחן התה שביניהם. אשתו הרימה את עיניה מהרקמה שלה. "זה," היא נעמדה, "מה שאני שואלת כבר הרבה זמן, ואני חושבת שהגיע הזמן שנתחיל לקחת את זה ברצינות." "לקחת ברצינות?" מייק פלט צליל קצר שהזכיר צחוק זועם. "אולי תאמרי לי מה נוכל לעשות שלא עשינו עד עכשיו, אהה?" הלנה חשבה לרגע. "אני לא יודעת, אבל נצטרך למצוא לזה פתרון." "פתרון? פתרון היא אומרת לי!" הוורידים בצווארו של מייק בלטו. "פתרון! הילד מפונק, הלנה! ילד מפונק שלא יודע מה זה עבודה קשה! תאמיני לי, הייתי שולח אותו לעבוד בשדות עם הילידים אם לא…" הלנה האריס נדה בראשה. "הוא לא מפונק, מייק. הוא סובל." האיש העשיר הזדקף במקומו. "סובל? ממה בדיוק?" "זה בדיוק מה שאני רוצה לדעת," ענתה הלנה.
צווחה.
צרחות מזוויעות, כמו של בן־אדם שרואה מולו את מלאך המוות עם חרב שלופה, בקעו לחדר המגורים. הם החליפו מבט קצר, מבהות אחד. "זה אדוארד?" שאגה חיתית נוספת פילחה את האוויר, והם לא חיכו רגע נוסף אחד ויצאו מהחדר בשאטה. הנער, מפיו יצאה השאגה הנ"ל, ישב על כיסא בחדר החיצוני. הזרועות שלו, שהיו מונחות על המסעדים, רעדו בטירוף, ובעיניו היה ניצוץ — אבל לא מהסוג שקיוו הוריו לראות. "אד, אתה בסדר?" אימו כרעה לידו, מניחה את ידה על ברכו. הוא העיף אותה בפראות. "אחחחח, הקיבה שלי!!" הגניחות שלו נשמעו יותר כמו נהמה של אריה פצוע. "אד, אתה שומע אותי? אדוארד?" מייק ידע שהדבר האחרון שנכון לעשות עכשיו זה להיכנס לפאניקה, אבל זה לא שהוא שלט בזה. הילד שלו, הפרח של חייו, הפך ל… משהו שהוא אפילו לא יכול היה לקרוא לו בשם. "אייי! האיברים שלי!" הוא צרח בבהלה. משרתת התקרבה אליהם עם כוס מים בידיים רועדות. הלנה לקחה אותה והתקרבה לאדוארד. "אד, תנשום, תירגע, תשתה משהו…" "אני. לא. יכול!" הוא העיף לה את הכוס מהיד, והיא נפלה על הרצפה והתנפצה. "האיברים שלי… אאאאא!" הוא התפתל על כיסאו. מייק והלנה החליפו מבט מהיר ומודאג. אדוארד המשיך להכות על הכיסא. הוא באמת היה משוכנע שמשהו קרה לאיברים הפנימיים שבגופו.
עוד באותו ערב הגיע לביתם הרופא הטוב ביותר בקליפורניה, אבל כשם שאדוארד משוכנע שכל מה שנשאר ממנו זה קליפה של עור, כך בטוח הרופא שהילד בריא כשור, והמחיר המופקע שהוא דורש עבור השום-דבר שהוא עשה מרגיז את מייק. אבל למחרת זאת הבעיה האחרונה שלו — ממש הבעיה האחרונה שלו.
אדוארד, שעד אמש אחז בבטנו והתגולל על המיטה מכאב לא-קיים וצווח על היעדרם של אי-אלו איברים חיוניים — טוען בכל תוקף שהוא מת. הפרדוקס חסר ההיגיון הזה משאיר את מייק המום וללא כל טיעון הגיוני, וגורם להלנה לפרוץ בבכי. "אבל אתה… חי!!!" זה כל מה שהיא מצליחה להגיד מבעד ליפחותיה המשתנקות.
"אני לא! אני מת!" טוען אדוארד. רעד עובר בגבו של מייק — הבן שלו יצא לחלוטין מדעתו.
קולות הזוועה שבקעו מאחוזת האבן במשך השבוע האחרון והתגלגלו אל השדות נדמו, אבל דברים אחרים התגלגלו במקומם. מייק היה עובר רכוב על סוס בין המקסיקנים וכהי העור, שטכנית מאז מלחמת האזרחים לא היו עבדים באופן רשמי, אבל חייהם לא היו טובים יותר עכשיו, ומבטי הרחמים והקולות המהוסים בהם היו מתלחששים על הבן שלו. שלו! בן-טובים לבן-עור, מי שהיה אמור לנהל אחריו את האחוזה, החווה והשדות — ואת חייהם בעצם — גרמו לו לזעם נוראי.
"שד נכנס בו, אדוני, שד היום!" מקסיקני אדום-עור עזר אומץ ואמר את מה שחשבו כולם. "או… או שזאת קללה!" עיניו נפערו רק מעצם אמירת המילה.
מייק אפילו לא טרח לענות, למרות שהמחשבה הזאת כבר עלתה במוחו. אבל גם לאיש הדת שביקר באחוזה הבוקר, בדיוק כמו לרופא לפניו, לא היה לאל-ידו בכדי להושיע. והמת־חי שהסתובב בעיניים חלולות בביתו איים להוציא גם אותו מדעתו. ומלמוליו למול החלון הפתוח בלילות נשמעו כמו יללות זאב לאור ירח מלא.
"אם הוא לא יצא מזה עד סוף השבוע", אמר מייק האריס, "אני אשלח אותו בכרכרה אטומה לאחד המנזרים ש…" "לא!" הלנה שמטה את זוג המסרגות שאחזה בידיה. "אתה לא תעשה את זה!" היא הניחה את ידיה על מותניה. "הלנה, תהיי הגיונית. אין לנו כבר איך לעזור לו, ובלי לדבר על זה — שהיתכן שזה מדבק!" "אתה לא תשלח את הבן שלי כמו אחרון המצורעים למבצר מבודד, אדון מייק האריס. "הלנה לא הייתה נסערת כך מעולם. "כן?" הוא הזדקף מולה. "אז מה את מציעה לעשות?" הלנה צנחה על הכיסא. "תן לי עד מחר בבוקר." "עד מחר בבוקר", אישר מייק. "כשהמחוג הקטן ייגע בספרה 12 — אם לא, תחכה לו בחוץ כרכרה." הלנה הנהנה.
"יש בפריז…" הלנה נכנסה לחדר בדיוק כשמשרת שחור-מדים הניח מגש כסוף על השולחן. "יש בפריז?" חזר אחריה מייק, משתדל להסוות את הסרקסטיות שבקולו. "יש בפריז רופא שמתעסק ב… בתחום הזה." "איזה תחום?" מייק סימן למשרת להעביר לצלחתו אומצת בשר. "הוצאת שדים?" "אני רצינית!" הלנה הייתה נואשת. "הוא מתעסק ב… רפואת הנפש, משהו כזה." "יפה, צרפתי שמתקן נפשות, מה יש לומר?" "אתה הבטחת לי!" הלנה התקשחה. "הבאתי פתרון, ולא תהיה לך ברירה אלא להסכים." "בסדר", הסכים מייק. "אני אביא את הצרפתי הזה, אבל את תתלי בו תקוות רבות."
אבל כשזאת תקוותה האחרונה — לא נותר להלנה אלא לייחל לו בכל ליבה, זמן ארוך מאוד.
עם הסנונית הראשונה של האביב הגיע גם הרופא מצרפת, גבר כבן 40 עם שפם מסולסל ומבטא צרפתי כבד. "דוקטור קוטאר, תודה שבאת." ולמרות שהתודה הייתה מתבקשת לאחר הדרך הארוכה שעשה — אי-אפשר היה להתעלם מהצינה שבקולו. "איכן החולה לשמו הגעתי הנה?" שאל דוקטור ז'יל קוטאר.
עשר דקות הספיקו לרופא להבין שיכול להיות שעשה את הדרך הארוכה לחינם. הוא מעולם לא נתקל בתופעה מוזרה שכזאת — אדם חי שמשוכנע שהוא מת! אבל הוא לא חצה את האוקיינוס בשביל לוותר מהר כל-כך.
הוא בדק את אדוארד וניסה לרחרח מה קרה עם האדון הצעיר לפני שהכול התחיל. הוא הגיע למסקנה שהאריס הצעיר לקה בדיכאון, מג'ורי אם להיות מדויקים — אבל מה קרה אחר־כך?
הרופא הצרפתי הגיע למבוי סתום. הוא חשב להיכנע. "אני מצטער, אדוארד", לחש לנער הישן באמצעו של ליל קיץ לוהט. "אני…" ופתאום נפל לו האסימון. "אני יודע מה לעשות!"
***
חצי שנה של מאבק עבר על ז'יל קוטאר, וזה לא היה קל בתנאים הפרימיטיביים של אמריקה באמצע המאה ה־19, אבל עם המון ניסים ומלחמה עיקשת הוא הצליח להוציא את אדוארד האריס הצעיר מהמצוקה הנפשית אליה שקע.
עוד שנים יעברו עד שתסמונת קוטאר תקבל הכרה רשמית ותיכנס לספרי הפסיכולוגיה כהפרעה נדירה אומנם, אבל מוכרת, שנלוות לדיכאון או סכיזופרניה. יעבור עוד זמן ארוך עד שיאבחנו פסיכיאטרים מה הגורם להכחשה של בן-אדם חי.
אבל באותו ערב, שבו עמדו אדוארד וז'יל קוטאר במרפסת הגדולה הצופה אל המפרץ, הם עדיין לא ידעו את כל זה.
"תודה, דוקטור, החזרת לי את חיי", אמר אדוארד, ובעיניו עמדו דמעות גדולות ושקופות. "במלוא מובן המילה." חיוך התפשט על שפתיו של הדוקטור. הוא הביט למעלה.
שמיה של קליפורניה מעולם לא היו יפים יותר.