בס"ד
ההרים הגבוהים שמרו את סודו כמו נדו לו בראשם,
הוא רגיל אליהם אין כמוהם ככספת שומרת סוד.
המיקום הפעם היה קצת שונה, הוא התרחק. בוחן בשביעות רצון את השקע שבהר, מתיישב.
סופג את הטבע הבראשיתי שמקיף את כולו.
הוא נשם נשימה עמוקה וניגש לפתוח את התיק השחור שנח לצידו.
בתיק נח דומם צ'לו יפיפה בשווי עשרות אלפי אירו. הוא הוציא בזהירות את הצ'לו מלטף אותו בעיניים חולמניות אחר כך נעמד מעמיד ביד אחת את הצ'לו, ביד השנייה בחן את הקשת, וכשהכל היה לפי שביעות רצונו הוא התחיל לנגן.
עיניו היו עצומות בריכוז וידו האוחזת בקשת נעה על המיתרים כרוח מפריחה סביבה תווים של קסם. נגינה עוצרת נשימה, עולה וירדת בוכה ורוקדת. יצירה מהמורכבות שהכיר עולם המוזיקה.
האקוסטיקה הייתה מושלמת. ההרים החזירו את נגינתו באלפי בנות קול והרוח שנשבה הוסיפה בחן צללים משלה.
הטבע כולו רקד איתו, רקד את מתנת חייו.
את תמצית נשמתו,
את פחדיו.
שכן אף אחד למעט אותם הרים גבוהים לא שמע את קול שירת חייו.
***
יש אנשים שמהם אי אפשר לברוח, אנשים שיודעים לקרוא פחד בעיניים, כאב עצור בלסת חשוקה.
אנשים שמעיזים להתעלם מתמרורי אזהרה שמהבהבים באישונים.
וכזה היה פורד, היינן הזקן מקצה השכונה.
"מה קורה עם הצ'לו שקנית לפני שנה?" שאל פורד בחביבות
ארוי הרים את גבותיו בהפתעה "איך אתה יודע שקניתי צ'לו לפני שנה?"
פורד צחק צחוק קצר ונעצר למול הבעת פניו הלא מוגדרת של היושב מולו
"לא כל כך פשוט להסתיר כישרון לאורך ימים ידידי הצעיר, במיוחד לא אומנות טהורה כמוך" אמר פורד מלטף ביד גרומה את החבית ששימשה כשולחן.
ארוי שתק מתנשם בכבדות.
"אל תיבהל, אני לא עורך מעקבים אחריך" פורד צחק שוב, מנסה להקליל את האווירה "אחי מנהל את חנות 'מיוזיק ווארלד' בעיר הסמוכה, בפעם האחרונה שהוא ביקר כאן הוא נכנס ממש אחרי שיצאת והספיק לראות אותך, בדרך אגב סיפר לי שרכשת אצלו צ'לו, לא כל אמן חובב קונה צ'לו בעשרות אלפי אירו. יעידו אצבעותיך הדקיקות" חייך פורד
"פורד באתי לטעום מהזן החדש של היין להזכירך"
"ומה יותר מתאים מכוס יין וניגון טוב?"
שפתיו של ארוי נמתחו לכדי פס דק מנסות לחקות את הזקן שופע החיוכים שמולו ומגלות שהם אפילו לא חיקוי עלוב.
"תנגן לי?"
ארוי קם בשתיקה פנה אל הדלת ושב כעבור כמה דקות תיק גדול ומאובק בידיו.
"אנגן לך"
הכיסאות הגבוהים בסלונו העתיק והחשוך של פורד כמו נוצרו בשביל נגני צ'לו. הכיסא המרכזי חרק בהתנגדות קלה כשארוי נשען עליו מעמיד ביד רועדת את הצ'לו.
"אתה הקהל הראשון שלי. מה אתה מזמין?" ארוי חייך חיוך מהסס בזמן שעיניו נותרו רציניות.
"את הסוויטה הראשונה לצ’לו סולו של באך?"
"הא?" ארוי הרים את גבותיו בהפתעה
"גם אני מבין משהו במוזיקה ידידי" פורד חייך בטוב לב, חיוכו כמו מרפא את ליבו של ארוי, "אתה לא במבחן, למרות שאני מאמין שתצלח כל מבחן שהוא"
ארוי העביר את ידו על המיתרים שואב מהם ביטחון. אחר כך כשראשו נטוי הצידה בריכוז. הוא עצם את עיניו וניגן את אחת היצירות המורכבות ביותר של יוהאן באך. המנגינה התפשטה בחלל הסלון העתיק, משתלבת בניחוחות היין הספוגים בו, מוסיפה ארומה משלה.
כשהוא סיים לנגן והצלילים נמוגו הוא פקח את עיניו נתקל בעיניים הטובות שמולו מלאות דמעות.
"אף פעם אף אחד לא שמע אותך מנגן?"
ארוי נשם נשימה עמוקה והניד בראשו לשלילה.
"למה?" המילים יצאו באיטיות מפיו של פורד.
ארוי פרש ידיים לצדדים עודו אוחז עדיין הקשת, שותק.
'מה הוא יגיד? מישהו יצליח להבין את הפחד שמשתק? מישהו יוכל להבין את הצעקה הפנימית שרוצה לפרוץ החוצה? את התשוקה שבוערת לו בידיים ומתכבה בעזרת מחשבות האימה שמייצר מוחו הקודח? את הקריעה הזאת בין רצון לבין פחד, בין תקווה לכאב? בין חלום לאכזבה?'
"אתה לא תבין" נאנח ארוי בהשלמה תוך כדי שהוא מלטף את הקשת בריכוז. "מסובך לי מידיי להסביר"
פורד נעמד, מניח יד על כתפו של ארוי ואת ידו השנייה הניח על לוח ליבו שלו.
"אם חיפשת מי שיאמין בך, מצאת היום אותי. אבל האמת שהמאמין הכי גדול שלך צריך להיות אתה בעצמך, ואת זה אף אחד לא יוכל להעניק לך. אף אחד לא יוכל להאמין בך במקומך" פורד הביט בו במבט אמיץ מניע את ראשו כמתלבט לבסוף הסתובב וירד אל מרתף היין מותיר את ארוי לבדו.
***
'מיוזיק ווארלד' קיבלה אותו כתמיד שקטה ויוקרתית עשרות כלי נגינה מסוגים שונים היו מפוזרים בחלל החנות כמו מנסים להרשים את הקונים בנוכחותם.
"היי זה לא אתה שקנית צ'לו לפני כמה חודשים?" פנה אליו אחד המוכרים
"בהחלט אני" ארוי חייך בחביבות למוכר
"פששש" שרק המוכר בהתפעלות "זאת הייתה המכירה הכי גדולה לתקופה ההיא, אתה הולך על הביוקר!"
"במה שאוהבים משקיעים" השיב לו ארוי בקלילות מדומה
"במה שאוהבים וטובים" הוסיף המוכר בהדגשה. ארוי השיב לו בניד ראש לא מחייב.
"ומה הביא אותך לכאן היום? עוד כלי לאוסף?"
"אני צריך לתקן את הקשת של הצ'לו, כמה מהחוטים שלה התרופפו לגמרי"
המוכר בחן בחוסר שביעות רצון את הקשת שארוי הגיש לו, ולאחר המהום קצר נכנס לחדר הפנימי.
כמה דקות אחר כך יצאו מהחדר המוכר ומנהל החנות. "אני מתנצל ממש אדוני, זה לא משהו שאמור לקרות עם איכות כמו שלנו. אנחנו נפצה אותך וכמובן, הקשת תתוקן על חשבוננו" התנצל מנהל החנות ונעצר בוחן את ארוי בריכוז. "רגע, אתה לא שכן של פורד אחי?"
ארוי הנהן לאישור. שמו של פורד העלה חיוך על שפתיו.
"יודע מה, יש לי פיצוי הולם בשבילך. אתה בטח מכיר את ג'ף ויליהם."
"וודאי, כל מוזיקאי מתחיל לומד להעריץ את ג'ף, הוא אמן בינלאומי"
"שיערתי שתכיר" חייך טוני "הוא וחברים מארגנים בשבוע הבא ערב נגינה בוטיק בבקתת דייגים קסומה, ג'ף ידיד טוב שלי ושל פורד עוד מהילדות. אנחנו מוזמנים ויש לי כרטיס אחד מיותר, בוא איתנו ותביא איתך את הצ'לו, עד שבוע הבא הקשת תהיה מוכנה. אני בטוח שתהנה" טוני הוציא מהמגירה הראשונה בדלפק כרטיס מרשים עם אותיות מסתלסלות והגיש לארוי.
"נפגוש אותך שבוע הבא" קבע טוני מגיש את ידו ללחיצה.
***
הים היה סוער כמו הבין את הלמות ליבו של ארוי. הרוח נשבה בעוז כמנסה להסיט אותו מתכניותיו, 'אתה תרגיש עלוב שם מול כל השמות הגדולים, אף אחד לא יתייחס אליך' כמו לחשו אליו הרוחות. ארוי הרים את ראשו בכבדות מביט בשמים זרועי הכוכבים. מעליו בשקט נצנצו אליו הכוכבים בעידוד.
הוא נשם את ריח הים אל ריאותיו, מוחה את רסיסי המלח ששלחו אליו גלים זועמים והסתובב לכיוון בקתת הדייגים שהאירה באור רך את החושך שעל החוף.
***
האנשים קיבלו אותו בחביבות שלא ציפה לה, והמקום שנשמר לו על ידי פורד חימם את ליבו. הוא הביט אחוז מחשבות על האש הלוחשת במרכז המעגל צולה דגים מדיפי ניחוח.
"זה מעניין" אמר לפורד בשקט, מקשקש את כוס היין שקיבל מאחד האמנים "האנשים האלה כל כך רגילים, כל כך כמונו" ניסה ארוי לבטא את תחושותיו במילים.
"בהחלט, האמנים הגדולים והמצליחנים נראים כאילו חוצבו מזן אחר, אמיץ יותר, מצליח יותר, אבל האמת היא שהם אנשים רגילים כל כך. רק שהם נלחמו יותר מכל אדם רגיל כדי לכבוש פסגות" השיב לו פורד לוגם גם הוא מכוס היין שבידו. "תכף יתחיל פה קונצרט מאולתר, וזה תהיה ההזדמנות שלך לבחון את עצמך, אם אתה מוכן להילחם על החלום שלך, או להרים ידיים."
דיון מעניין החל תוך כדי שכל אחד מהאמנים שסביבו הוציא כלים בשווי אדיר בהתאם למעמדם. זורקים לחלל שמות של יצירות מורכבות יותר ויותר עד שהגיעו למלודיה הנבחרת, המורכבת מכולם.
ארוי שהחזיק את הצ'לו מבלי להזיז מיתר, הביט מהופנט. הנגינה הרעידה את קירות הבקתה מאיימת להעיף את גגו. ארוי עצם עיניים מצטרף כמעט מבלי משים לנגינה הקסומה וידו כמו נעה מאליה מחזיקה במיומנות את הקשת ומעבירה אותה בחן על המיתרים, נותן למוזיקה לעטוף את כל כולו.
הנגינה שהחלה שקטה ומהססת טיפסה בביצוע נדיר ובאמנות מפתיעה לסימפוניה מהדהדת שהקיפה את המשתתפים בצלילים מרטיטים.
הראשון שהפסיק מנגינתו מופתע היה נגן הכינור שישב לימינו של ארוי, מביט בגבות מכווצות באמן הצעיר לצדו שהתנענע בעיניים עצומות מרוכז בנגינה כאילו חייו תלויים בה.
לאחריו חדלו לנגן בזה אחר זה כל האמנים, מביטים בארוי בהתפעלות, הנגינה המשותפת גוועה בשקט מניחה בכבוד לצלילי הצ'לו למלא את החלל. ארוי כמו טייל בפיתולי המנגינה כבקי ורגיל מטפס בלוליינות לגבהים שהותירו את המשתתפים פעורי פה.
כשסיים רועד ממאמץ פקח ארוי עיניים מביט מופתע באמנים שישבו סביבו שקטים. מביטים בו בהערצה. כעבור כמה שניות הופרה הדממה, כל המשתתפים נעמדו על רגליהם תוך כדי מחיאות כפיים סוערות.
לאחר שמחיאות הכפיים שככו והוא הפנים שהם מכוונת אליו ראשון לחץ יד לפורד, מעביר בלי מילים את הערכתו השקטה. לאחריו לחץ יד בתודה לכל האמנים המפורסמים שהקיפו אותו בחיבוק אוהד, יודע שלא משנה מה יקרה הלאה את הצעד הראשון ואולי הגדול מכולם, הוא כבר עשה.