ניקיון תעתועים:
יום שני 8:30 בבוקר:
נא לא להשאיר מסטיקים לעוסים. תודה!
מיכל קוראת את הפתק המונח בעמדה של רחלי, הוא נח בשלווה סמוך אל מה שהיה פעם מסטיק. בחצי חיוך וגבה מורמת היא תוהה מי העזה לכתוב לרחלי את האמת. הכתב עגול ומסודר, יכול להיות שייך לכל אחת מהעובדות במוקד.
"הכל בסדר?" שואלת מישהי מאחוריה. היא מסתובבת באחת "דיתי" היא גוערת בחברתה "לא ראיתי שנכנסת, נבהלתי."
"על ראש הגנב בוער הכובע." מדקלמת יונית מהעמדה הסמוכה. "ראית את הפתק" מבינה מיכל "זו לא אני כתבתי אותו, אם זה מה שהתכוונת לומר."
"איזה פתק?" שואלת דיתי, אך נשארת ללא מענה כי באותו רגע נכנסת רחלי. "בוקר טוב" היא עולצת, מעיפה מבט על הבנות שכבר עובדות. "מה זה הפתק הזה?" הקול של רחלי ברור וחד, היא נוחתת על הכיסא ופניה מזדעפות. "מי כתבה את זה?" היא דורשת לדעת. "מוקד שרות לקוחות שלום מדברת יונית, במה אוכל לעזור?" זו התשובה היחידה שהיא מקבלת לאחר חצי דקה של שקט. רחלי מקמטת את הדף בזעף "אני צריכה להירגע" היא נאנחת "עוד מישהי רוצה קפה?"
מיכל מספיקה לטפל בשתי פניות כאשר רחלי חוזרת עם הקפה. "מישהי יודעת מי כתבה לי את הפתק הפוגעני הזה?" היא מבררת בעמידה, הבנות לעומת זאת יושבות, ויתרון הגובה מאפשר לה לבדוק את הבעות פניהם המופתעות. "זה כנראה לא אחת מכן" היא מסכמת לאחר סקירה מדוקדקת. נקישות עקב מאחוריה מושיבות אותה בסוף במקומה. "כבר רבע לתשע" מציינת רויטל, אחראית המשמרת "תראי" היא שולחת אצבע לכיוון המחשב הכבוי של רחלי "לא התחלת לעבוד." קולה של רויטל מתון, אך מילותיה משתיקות את רחלי לרגע ארוך. "את יודעת על הפתק המשפיל ששמו לי בעמדה?" היא שואלת בסוף בתבוסה. רויטל מנידה בראשה "שמעתי אותך מספיק הבוקר. יש מנקה חדשה, ואני חושבת שהיא צודקת, המסטיקים שלך עברו את הגבול."

יום שלישי 8:30 בבוקר:
שקיות עם שאריות אוכל, טישו משומש וכוסות קפה ריקות, בבקשה לזרוק לפח. תודה מראש.
עוד פתק. מתכווצת מיכל. רחמים גואים בה על המנקה האלמונית. אתמול רחלי הכריזה שהיא תעשה לה דווקא. תניח טישו מלוכלך, תשתה הרבה קפה ותתנהג כאילו אין פח במשרד.
"עוד פתק" מציינת יונית ביובש כאשר היא מבחינה בה בוהה בעמדה של רחלי.
"עוד פתק?" דיתי משועשעת "מה הפעם?"
"עוד פתק" רחלי זועמת "זו רק אני, או שעוד מישהי פתחה פה סניף של דואר?" שקט עונה לה. "אף אחת" היא אומרת באיטיות, פניה מתקשחות "היא לא יודעת עם מי היא מתעסקת."

יום רביעי 8:30 בבוקר:
תתחדשי ותשתמשי 🙂
הפעם הפתק מצורף לפח קטן. ליבה של נצבט אל מול האמון שנותנת המנקה האלמונית ברחלי. "ראית?" דיתי לידה מצחקקת "יש לה חוש הומור לגברת."
"בניגוד לרחלי" מציינת מיכל בתבונה ופותחת את המחשב.
"שלום" המתח גואה שרחלי נכנסת, ומגיע לשיאו שהיא מבחינה בפח "מה זה?" צועקת רחלי, מדגישה כל אחת מהמילים ומטיחה את הפח ברצפה. רויטל מגיע מהחדר הפנימי עקביה נוקשים על הרצפה במורת רוח "מהם הקולות האלו?" היא גוערת ברחלי "ואם מישהי בשיחה עם לקוח?"
"את זה ראית?" מצביעה רחלי על הפח בתיעוב. "כן." רויטל מבזיקה חיוך "היא השאירה לי קבלה על השולחן."
רחלי מסננת משפטים כועסים, מיכל נעה על כיסאה בחוסר נוחות. "אני לא אשתוק על ההשפלה הזאת!" היא מטיחה לסיום "המנקה הזאת תקבל על הראש, ותתחרט על הרגע שהחליטה לעבוד פה."
היום עובר בעצלתיים, אדי הכעס של רחלי מרעילים את המשרד, דיתי ויונית שקועות בעבודה, מיכל מייחלת לשעה ארבע.

15:45 :
הבנו את הרעיון. אם לא נאה לך לנקות פה, את מוזמנת לעזוב.
הכתב גדול. מגושם. נכתב על דף מדפסת לבן. מונח על העמדה של רחלי. זו האחרונה מחייכת בסיפוק "וזה רק ההתחלה" היא מבטיחה לעצמה בקול. מיכל מבחינה בה "אני לא חושבת שזה יפה" היא מגמגמת. "יפה מה?" שואלת רחלי בבוטות "יפה שהיא פוגעת בי כל בוקר מחדש?"
"היא עושה את הכל מתוך תמימות וטוב לב." עונה מיכל באומץ. בעיני רוחה היא רואה אותה, אישה מבוגרת. מקומטת. רוטנת על כמויות הלכלוך שרחלי מייצרת. הולכת לחנות, קונה פח, מניחה בעמדה, מקווה לטוב.
רחלי מצמצמת את עיניה "אני מאוד מקווה בשבילך שגם את אומרת את זה מתוך תמימות."
"אולי" אומרת מיכל בקול סתמי, היא נוטלת את המכתב, מקפלת לארבע ומכניסה אותו לתיק הקטן שלה. "את עוד תודי לי על זה" היא מחייכת לרחלי חיוך מלאכותי "גם אם זה יקרה רק אחרי המאה עשרים." רחלי שומטת סנטר, עיניה יורות זיקים והיא משלבת את ידיה בתנועה שחציה מאיימת וחציה מתגוננת.
מיכל מסבה את גבה, אורזת את חפציה בזריזות. הרעד שתוקף אותה גורם לחפצים ליפול מידיה ולרוכסן המעיל להישאר פתוח. "אני יוצאת" היא זורקת לחלל.
"עוד לא ארבע" מציינת יונית.
"יום נעים" דיתי חומלת עליה.
"בוגדת" מתיזה רחלי.

יום ראשון 8:30 בבוקר:
Save the date
ערב גיבוש ביום שלישי.
פרטים בקרוב…
הפרטים מתעופפים למיכל מעל הראש. "ערב גיבוש" לוחשת דיתי בחגיגיות. "רחלי מארגנת" כך יונית. "היא השיגה מרויטל תקציב גדול" דיתי מלאת הערכה. "תהיה ארוחה שווה ותוכנית יפה" מתכננת רחלי.
ורק מיכל ממודרת. חומות גבוהות ושקופות מקיפות אותה. מאז שעצרה את רחלי מלשים למנקה את הפתק, היא מתעלמת ממנה, ואחריה דיתי ויונית המפוחדות. דווקא עכשיו רחלי מארגנת ערב גיבוש.
הבדידות צורבת בה. קול קטן מבפנים מתגרה בה, שואל אותה אם היה שווה לאבד את החברות הטובות בעבודה, לטובת מנקה אלמונית. היא עונה לקול שלבחור בטוב זה לא רק שיש תמיכה מהסביבה. אך ליבה כבד, ועצוב.

יום שלישי 20:30 בערב:
הילדים ישנים. הבית נקי. ארוחת צוהריים למחר מתבשלת על הגז. במרחק רבע שעה נסיעה מתחיל הערב גיבוש בניצוחה של רחלי. "אני לא מתכוונת ללכת" היא מיידעת את נתי "למרות שאולי כל הערב גיבוש תוכנן רק כדי לתפוס את המנקה על חם."
"ואז לצעוק עליה" ממשיך אותה נתי.
"ואז לצעוק עליה" היא מסכימה אתו "ולהשפיל ולפגוע ולהכאיב" היא מוסיפה. "אבל אני עשיתי בשבילה די והותר, שילמתי מחיר כבד, מעכשיו שתסתדר לבד. בסוף נגלה שהיא בכלל סודנית."
"לא נראה לי, אמרת שהיא כותבת בעברית תקינה."
"כן. יש לה כתב יפה" ממלמלת מיכל. ורחלי באמת כועסת, ומסוגלת להכאיב, מאוד. רק היא יודעת כמה, חוותה זאת על בשרה בימים האחרונים. היא נושכת את שפתיה, נושמת עמוק, מדמיינת את עצמה במקום המנקה. מושפלת, עלובה, עם גב כפוף, סמרטוט ביד ורצון לעשות טוב. "אני אלך" היא מחליטה.

21:15 :
ברוכות הבאות!
שלט מעוצב על דלת המשרד מקבל את פניה. ריח של אוכל מכה באפה. גורם לה לבחילה קלה. היא מתוחה מעט. לא אופייני לה ללכת למקום כשהיא מרגישה בו לא רצויה. היא נכנסת, קולות הצחוק והפטפוטים קופאים באוויר. היא מתיישבת בקצה השולחן, בסוף המשרד.
"תאכלי" פוקדת עליה רויטל. היא פותחת את הפה לסרב כשקול רעש נשמע מהדלת. רחלי חוככת ידיים. מיכל נדרכת. דיתי ויונית בוהות במתרחש בבלבול. הדלת נפתחת. בפתח עומדת בחורת סמינר. רזה ממוצעת. רגילה לחלוטין.
"מי את?" חוקרת אותה רחלי. הבחורה מסמיקה "אני עובדת פה".
"בניקיון?" שואלת רחלי בלהיטות.
מיכל היושבת בקצה השולחן, מסמנת לה בידה לשלילה. בניגוד לשאר הבנות שמרוכזות בבחורה הזרה שנפלה למשרד, הבחורה קולטת את הנפנוף. "אני צריכה אותה" היא אומרת, מצביעה בהיסוס על מיכל.
"תצאי אליה" מורה רויטל "תבדקי מה היא רוצה."
הבחורה יוצאת, מיכל אחריה, מקפידה לסגור את הדלת. המסדרון בחוץ ריק ושקט. "את מנקה את המשרד?" היא שואלת את הבחורה ברוך. הבחורה משפילה עיניים "כן. ככה אני ממנת את הלימודים. ההורים שלי רצו שאני אלמד במכללה, ואני העדפתי סמינר, אז עשינו פשרה שאני אשלם על הלימודים" היא מעווה את פניה לרגע "הם חושבים שאני עובדת בשרות לקוחות."
ליבה של מיכל יוצא אל הנערה שמולה, העדינות שלה כובשת אותה, והיכולת שלה לבחור בטוב גם שמסביבה עושים אחרת, מזכירים לה את עצמה. היא מנסה לבחור מילים, להסביר את ההתנהגות שלה, מדוע סימנה לה לצאת. "הפתקים המנומסים שלך" היא מתחילה "העובדת ששמת לה אותם מאוד כועסת, היא ארגנה ערב גיבוש רק כדי לדעת מי את ולתת לך על הראש, לכן סימנתי לך לא להסגיר את עצמך, שאת מנקה את המקום."
"שמתי לב שהיא כועסת, היא הקפידה להעביד אותי קשה." עונה הנערה.
מיכל מהנהנת, מהרהרת בעובדה שאם היא הייתה יודעת שהמנקה היא נערה, בחורת סמינר שלוחמת כדי להישאר כזאת, היה לה הרבה יותר קל לבחור בטוב, להגן עליה. גם במחיר הבדידות וההתנכרות.
אבל אולי זה מה שה' רצה, שהיא לא תדע? שהשכר שלה יהיה גדול, והחסד יהיה טהור. אמיתי. שלם.
"תודה על העזרה והרגישות" חיוך פתאומי מאיר את פניה של הנערה "קוראים לי אילת."
"מיכל" היא מחזירה חיוך.
וככה הן נפרדות.