בס"ד

"חני"
"כן"
"מה קורה, מתוקה?"
"הכל פ'סדר" לא כל כך נשמע. בחודשיים האחרונים, מהלידה של ציקוש המצב רוח של חני בטטה. הכל בגלל האיראנים, מי ביקש טילים בברית של ציקוש?!, חני בדיכאון כי לא היו אנשים בברית, שתגדל הילדה, העיקר ילד בריא ושלם, שתגדל המוז'נקית שלה, הגיע הזמן

"חני"
"כן"
מה קורה, מתוקה?"
"הכל פ'סדר" כן, זה הבנתי מזמן.

"חני"
"כן"
מה קורה, מתוקה?"
"הכל פ'סדר" צריך להתקשר הרגע לחתן, תור לפסיכיאטר דחוף

"אלישבע"
"כן, אמא מ'שלומך?" ככה היא אוהבת את הילדים שלה
"הכל בסדר, מתוקה. איך הילדים?" קצת התעניינות, לא יפה ישר לשאול על חני
"מצוינים, מקסימים, אמא המון נחת, המון" נהדר, בדור של היום אפילו נחת מתינוק בן שנה זה דבר לא פשוט.
"אממ" אוף! למה היא מסתבכת
"כן אמא?, מוישי תביא לדבורי את הצעצוע שם, שם. כל הכבוד מוישי"
"מה קורה…, כלומר עם חני, את יודעת אתם גרות אחת ליד השניה" ממש גילוי אמריקה "זה עושה לי טוב על הלב, לדעת שאפשר…, שאתן יכולות להעזר אחת בשניה"
"אה, כן אמא בטח, אבל אל תשכחי שגם אצלי מאווד צפוף, שש ילדים כשהגדולה בת עשר, זה לא כזה קל" שתגיד תודה, לא לכולם יש ברכה בילדים, העיקר ילדים בריאים ושלמים
"נכון, אבל עדיין מיום יומיים ביביסיטר על הילדים של חני, לא יקרה לך כלום"
"טוב אמא, אני אראה" צליל ניתוק. מי ישמור על חניל'ה בחיפה?
הלב שלה נוסע על שלוש מאות קמ"ש מירושלים לחיפה.

"דוד" אוי, בכלל רק אמא שלו הייתה קוראת לו ככה עם האלצהיימר שלה
"דודי"
"כן"
"מה קורה עם חני?"
"אויש, נו, נחמהל'ה, הילדה גדולה"
"תרתי דסתרי"
"מה?"
"הילדה גדולה"

"אמא?"
"כן, חני" סוף סוף הילדה הגדולה מתקשרת
"אנחנו יכולים לבוא לסופ"ש?" לא. הם לא יכולים. השבת מגיעה סוד הביתה.
"אמאאאא"
"חני?"
"מה?"
"שבוע הבא"
"אמא" עד שחני רוצה לבוא. איזה מייאש, אולי היא הייתה מצליחה לחטט אצלה קצת

כבר חודשיים וחצי שהיא לא ישנה.
לשלוח את הילד שלה? לאומנה? איזה זועה מי שמה על כזה דבר, אנחנו קומניסטים? נאצים?
אז מה אם הרב אמר לשלוח, הלב שלה לא יכוללללל!!!!, לא יכול
מי ינחם לב נשבר של אמא. הפרוספקטים של ארגוני החסד כל כך משקרים. תסמונות דאון הם לא פוטוגניים.
איפה נחמה בציון
וחוף בלב יעגון
מה הקשר?
ממש קשה לה, שהיא מתחילה לחרוז חרוזים ולשורר שירים?
כן, לשלוח ילד זה קשה. יותר מללדת. העיקר ילד בריא

סוד לא יכול להיכלא לעשרים וחמש שעות.
איזה קול כפייתי, כל פעם, חודש בערך לפני, כלומר מהרגע שסוד עוזב את הבית, הקול הזה מטרטר אותה
כן
לא
כן
לא
דייייייי, סוד לא ניכלא בבית, שמח לו ועולז לו איתה ועם דודי. הם הורים מופלאים ביותר, גם אם החליטו שהכי נכון בשביל ילדיהם שסוד הוא סוד.
מה הקשר, הילדה הכי קטנה שלך בת עשרים ושש, את לא מגינה על אף אחד
איזה קול כפייתי
כן
לא
בגללך חני תבכה עוד, אף אחד לא יתן לה לנוח צהריים, הרווחה תגיע לבית שלה, מחר לא יהיה במי לטפל
איזה קול כפייתי
כן
לא
די, היא הולכת לישון שהקול הזה יסתדר לבד
איזה בריחה מהמציאות
איזה קול כפייתי
כן
לא
בעצם כן

"אמא?"
"כן, חני?" שלא תשב לה על המצפון, גם ככה הוא שוכב על הריצפה בחוסר אונים
"אנחנו מגיעים לירושלים, לשויגער שלי" סופית, סוד בבית
"איזה נחמד" טוב נו, מה היא תגיב, העיקר שהמצפון יכול קצת לקום מהמיקום הלא נחמד שלו
"אמא, את רוצה איזה עוגה?" חני?, את חודשיים אחרי לידה עם דיכאון עמוווקקק, יותר חשוב שהרווחה לא תבוא מלהביא לי עוגה
"אם את יכולה, אני תמיד אשמח, אבל חני ראוי לאישה שתכיר בכוחה. יולדת אחרי חודשיים לא צריכה להכין לאמא עוגות, ממש לא" אמא, אין ציקוש, אין.
"טוב, אני אראה" למה אבא לא רוצה לספר לאמא, זו אמא שלה, לא הגיוני שבקושי הכי גדול שיש לה, אמא שלה לא שותפה
עוד ניסיון
ועוד ניסיון
וראשה עפיפון
סימן טוב שהחרוז לא הלך

"מוישי, תכניס את הקרוקסים שלך למזודה" היא לא רצינית, מה היא הייתה עושה אם אמא שלה לא הייתה רואה את ציקוש.
"איפה הנעליים, גרביים? שרי, בואי נלביש אותך" השבת הם בכלל לא הולכים לאמא שלה
"יופי, כל הכבוד מוישי" מה אבא שלה חשב שהם יעשו, יתחבאו מאמא
"שרי, בואי הרגע" להרויח זמן
"איפה מוישי, תשמור על דובי, אני צריכה להלביש את שרי" היא לא אשמה שנולד לה תסמונת דאון
"כל הכבוד לשרי, וכל הכבוד לשרי" למה להחביא מכל העולם
"מוישי" כי יש אנשים בעולם שחושבים שאת בושה "צריך לראות שדובי לא מכניס שטויות לפה" מזמן עברו ימי המונגולים "מוישי" אומנה "דובי"
"חחחח אמא הוא בכלל לא מבין אותך" אנשים לא מבינים, כאילו היא ישנה קודם, כאילו היא ישנה עכשיו
"עכשיו מוישי, שרי ודובי הולכים לחכות ליד הדלת" אנשים כן מבינים, לכל אחד יש ילד בריא

"אמא"
"כן, חני?" המצפון עדיין דבוק לריצפה
"אבא של שרול לא הרגיש טוב, הם נסעו לבית חולים, אנחנו כבר בירושלים" איזה חוסר מזל
"אמא, אנחנו באים, טוב?" ממש לא טוב, אבל אין מה לעשות מצפוני, אולי תישן על הריצפה, לא מקום טוב תסתדר
"אולי תבוא לקחת אוכל ותישארו שם" לא רעיון טוב. מצפוני מיילל חזק.
"שרול נסע עם אבא שלו אמא" טוב מצפוני, תלך לישון
"תבוא" סוד. סוד. סוד, מה היא עושה איתו
"בסדר" מה היא אומרת לאמא שלה על ציקוש, צריך להתקשר לאבא,
לא זמין

"ברוכים הבאים לנכדים הכי חמודים בעולם" אין ציקוש יש תסמון דאון אחר
"איפה ציקוש?" היא לא אמיתית, מה היא חשבה? ככה לאמר לאמא שלה בדלת, הילד באמנה?
"אמא, רגע" מה יהיה אחרי הרגע הזה? איפה אבא שלה? "בואו נשים את המזודה בחדר, אמא, העוגה, עשיתי לשויגער" חני צוחקת. סוף סוף
"אמא"
"כן"
"בואי רגע לספה" כאילו זה יעשה משהו. ירכך
"סבתא, מי זה הבחור הזה" כל הכבוד לשרי, עוד דרך למרוח זמן. רעיון טוב היא לא תדבר על זה, בעזר ד' שרול לא יבוא, ואמא תחשוב שציקוש עם שרול
"בחור נחמד. נכון מוישל'ה, לך תביא פופסים מהארון לחלק לילדים של חני. זה הילד שלי" כן, ברור, אבל לילדים יש אוזניים גדולות, לא כדאי לומר לידם שטויות
"כן, מוישל'ה תאום של אמא שלכם" מה עוד אמא
"ולמה אף פעם לא ראינו אותו" יופי שרי
"כי הוא גדל אצל מישהו אחר"
"אה גם לנו יש אח תיסמון דאון שגודל אצל מישהו אחר" שרי!! ממתי גדלו לך אוזניים של פיל

טוב שחני אמרה לאמא על ציקוש, כבר חודשיים וחצי שהוא לא ישן מהסוד הזה