בס"ד

עוד יבואו ימים/ סיון מגנזי

צלילו האימתני של השעון המעורר הפיג את הדממה. היא פקחה את עיניה אל האפלה הדוממת.
תחושה סתווית חדרה מבעד לתריסים המוגפים למחצה, נשאה עימה לא רק רפרוף קל של קרירות המבשרת על חורף חדש בפתח, אלה גם טיפות חרדת שגרה ארוכות ומייגעות שלא התדפקו תחילה על חלונה, אלה זלגו לתוך תודעתה המיוסרת.
צל כבד נע בזווית עיניה. אותו הצל שכול בוקר מחדש נע מולה עם זריחת החמה המנומנמת.
היא מתרוממת ממקומה, מתעלמת מהצל הכבד המשקיף עליה מבעד לשתי עיניים תובעות. בועטת מעליה תחושות מעיקות. יודעת היא שלא תוכל למחוק. לברוח. לנוס ממנו לנצח. והצל ידחוף אותה לפינה חשוכה של תהיה, ואז לאחר מאבק שסופו ידוע מראש היא תתמסר למשימות היומיות שלה והוא ימשיך לנגן באוזניה.
כשהיא מסיימת תפילה ומתיישבת לקפה, שניה לפני שהבית יעבוד כמרקחה, הוא שוב מפציע. יושב מולה ומספר לה עד כמה השגרה שוחקת. חורקת צירים. ואולי החיים שלה יכלו להיראות אחרת אם היא הייתה יורדת לחצי משרה או מגדילה משכנתא ועוברת לדירת גן.
"שקט".
היא מבריחה את הצל וגוררת את רגליה בחזרה למטבח. מביטה בחלון. עיניה מלוות את התנועות העדינות של צמרות העצים אשר רוקדים ברוח על רקע שמי הבוקר המאפיר. השמש החיוורת מנסה לפלס דרך אליה ללא הצלחה.
זמן חורף ארוך ארוך. לא רואים את קצותיו. היא אוספת נשימה שמתפרעת בין צלעותיה, וחושבת על המשימות שעומדות לפניה. תובעות את טיפולה המסור.
היא גוררת רגליים לכיוון החדרים, תוהה אם להיכנס קודם לחדר הבנים או אולי עדיף להתחיל עם הבנות?.
עד מהרה השגרה טורפת אותה לעוד יום רווי משימות והרעש שלו אשר מלווה את הצרמוניה מגדיל את תחושת התסכול.
בדרך לעבודה, הצל כבר לא מלווה, אלא קופץ פנימה אל בית החזה. לא מותיר בתוכה פינה אחת מלבלבת.
היא מבכה על ימים טובים יותר. פורחים. כאלה שעשו אותה להיות בעבר אמא טובה, שמבשלת את האוכל הכי טעים, עם ניחוח הכבסים הטוב ביותר בעולם.
בעוד רגליה גוררות אותה לעוד יום רווי בלקוחות שלא חסים על מכסת הקיבולת היומית שלה, היא חושבת על תהליך הפוטוסינתזה של הצמח. כמו שהוא זקוק לאור וחום על מנת ללבלב ולפרוח כך גם היא. כי האדם עץ השדה.
ובמקום לבלוב בשלל צבעים, היא דועכת בסתיו הפרטי שלה. משילה את עלי השלכת. עומדת ללא הגנה ברוח החזקה.
ומנין תשאב כוחות, שהאור והחום לא מצליחים לחדור את ענני הצל הכבד שמספר לה שקרים כול יום מחדש?
הבוקר חולף לאיטו והיא סופגת את הביקורת הקטלנית של המנהלת. מקבלת כמה הודעות תזכורת לתשלום. שיחה נוקבת עם המורה של חני במסדרון, ותזכורת ריטלין מהמפקח של החיידר.
עוד עלה נושר ממנה, מותיר אותה חשופה מול יום שהציג רק את חציו הראשון.
ובחציו השני ידיה כבר מלטפות מצח חם של ילד חולה. ולאחר מכן מקלפות ירקות לארוחת הערב. רשימות של מכולת. טלפון צמוד בין אוזן לכתף והמון חיבוקי נחמה מאולצים.
צעקות מחאה. משיכת קוקיות. שוקו נשפך על רצפה. ילדי השכנים שיוצאים ונכנסים. והרבה מאוד כביסה שהייתה פעם מקופלת בתוך הארון פזורה בחדרים.
ומבין רעשי הרקע שמסחררים אותה, לפתע נשמעת זעקת שבר חדה שגורמת לכול הקולות מסביב לשקוע באחת.
ועוד לפני שהיא מספיקה להבין מה קרה, בת החמש שלה פורצת למטבח "אמא, אהובי נפלה!"
היא נשרכת אחריה, לקול בכייתה של בת החמש. "והיא רצה. ונפלה. וירד לה דם. והיא רצתה לקום ואז יואל דחף אותה". בת החמש מייללת. מסיטה קצוות שיער סוררת ממצחה וממשיכה בנחישות לשקף דוח מצב.
כשהיא יורדת לרחבת המשחקים ה'הצלה' כבר שם. הבהובי אדום מסנוורים את עיניה. מגבירים פעימה.
"אפשר לבצע הדבקה בשטח". איש צוות נמרץ מדווח לתוך מכשיר קשר שחור וקטן.
"גברת את האמא?"
היא מהנהנת בשתיקה. נלחמת בדמעת תסכול חצופה.
הוא מבצע את ההדבקה. כול פעולה אוטומטית מקודמתה. אבל הוא חם ומכיל, ואהובי בוכה וגם צוחקת.
הדמעה החצופה לבסוף מנצחת. זולגת ונקוות בצווארון חולצתה. מפלסת דרך לעוד כמה כאלה שלא שאלו תחילה.
היא יושבת שם, מלטפת בידיה את מצחה שוטט הדם של אהובי, מחזיקה ידיים רועדות. חושבת היא על העמל בבית שמחכה. נותר לה נאמן.
"גברת" איש ההצלה מרים לפתע זוג עיניים ירוקות. "אני חושב שמדובר פה בשניים שלושה תפרים לא יותר". הוא נושך שפה באכזבה. "הדבקה לא תספיק. הדימום לא פוסק". הוא מועך את המצח של אהובי בשני אגודלים נחושים בעוד המכשיר הקטן מטרטר באלפי קולות על צווארו.
הוא מדווח על פינוי. הם נוסעים בדממה לבית החולים.
היא ואהובי חבוקות על כיסא ההמתנה במיון. הדפים של הרופא התורן יוצאים חמימים תחת טרטור המדפסת הישנה.
העיניים שלה משייטות במרחב, סורקות את חדר המיון הרועש. אוזניה סופגות לתוכן סיפורי חיים כואבים. מקרים נואשים.
מולה יושב אבא שעל מצחו נחרשו תלמים חדשים הערב. לצידו אישה שלא ראתה את פנייה, אשר צמודות לספר התהילים הקטן מהרגע שנכנסו. דמעות נספגות בתוך דפי הקודש. מעוררות את הלב מתרדמת החורף שלו.
נער חבוש בפניו, וילדה קטנה עם כוויות בצוואר.
היא מלכסנת מבט לעבר תיק הצד שלה המלא במשימות ולוחות זמנים. לפתע הוא מרגיש קל ומגוחך. חסר משמעות וכה מיותר.
הכול פתאום נראה זעיר וסתמי מול הכאב האמיתי והדאגה שניבטת מעיניהם של הנוכחים.
ואז. היא כבר לא מרגישה כמי שעומדת לבד מול צילה האימתני. בטוחה היא שכול אחד מהנוכחים בחדר סוחב על גבו צל משלו. אחד של כאב והשני של פחד. אחד של ייאוש והאחר של חוסר ודאות. אחד כזה של בלבול והשני של תסכול.
עוד מעט חצות הלילה, והיום שלה נגדע בשעה שש בערב. שש שעות שלמות של בטלה בחדר מיון תוסס בצרות של אחרים.
שש שעות בהם יכלה להכין את היום שאחרי, לגרור רגליים למטבח ולספור חמש קופסאות פלסטיק. ליצוק לתוכם ארוחת צהרים לבנים, לבעל ולעצמה. לגהץ חולצות תלבושת. לשלם חשבונות. לסדר מגירות אליהם דחפה את כול החפצים שלא מצאה להם מקום. ולשטוף את הכתמים החדשים והישנים שעל הרצפה.
אבל ברוך השם, אהובי בריאה ושלמה. ללא חבלה משמעותית, ללא אשפוז, ללא צורך בהשגחה.
היא נושקת למצחה ונושמת מלוא ריאות. ובליבה הודיה להשם יתברך.
בדרך חזרה היא חושבת על כול אותם המקרים הקשים שחלפו מול עיניה בששת השעות בהם ישבה ללא מעש. מעט מתביישת שצרת הרבים מנחמת, מלטפת את ליבה.
אט אט גבה מזדקף כמו הלולב שעוד אחזה בחודש שעבר. ונתיב הנשימה נפתח לאיטו. חיוך קל מתפשט על פניה.
היית צריכה לבלות שש שעות תמימות בבית חולים בכדי להעריך את השגרה? המצפון שלה מתעורר לחיים.
הבית דומם בסוף היום הארוך הזה. הפוך יותר ממה שהיה כשהלכה.
היא מסתובבת בין החדרים.
"טובי?" קולה החלוש של ברכי השכנה מזדחל לדממת הלילה בחדר הבנות.
"הילדים אכלו אצלי את ארוחת הערב, ודיני שלי קילחה את כולם. איך אהובי?" עיניה של ברכי מלוות את התנועות העדינות של טובי כאשר היא מניחה את אהובי על מיטתה.
"עכשיו בסדר". טובי מותחת חיוך. מגרדת את מצחה במבוכה ומביטה אנה ואנה.
"ברוך השם" ברכי משלבת את ידיה. "צריכה עזרה בלסדר את הבית?". היא שואלת ומביטה סביב לאמוד את הבלאגן.
"תודה ברכי" טובי מהדקת את שפתיה. כובשת פרץ של רגשות פנימה.
"אני מתקתקת את הכול בחצי שעה". טובי מרגישה שכוחות מחודשים ננסכים בה, כעת שעיניה עוברות על כול הילדים הבריאים והשלמים שלה.
נשימותיהם הקטנות מדיפות ניחוח מתוק בחדר הקטן.
"שתהיה רפואה שלמה" ברכי מרגישה מיותרת ויוצאת בחזרה לביתה. מותירה את שכנתה מאחור.
טובי מרתיחה מים ומוסיפה כף גדושה של קפה. מתיישבת במרפסת ולפתע רואה אותו, את הצל.
הוא שוב מביט בה בעיניים תובעות. היא מחייכת אליו בסנטר זקורה.
אדי הקפה מיתמרים מעלה, נאספים אל הלילה הקריר ונספגים בתוכו.
עיניה נחות על העץ של השכנים ממול. הוא עומד בודד, כול עליו כבר נשרו.
"את רואה?" הצל לוחש אל תוך האפלה. "הכול בסוף חולף, השמש, החום, הפריחה"
היא מתעלמת, לא נותנת מקום לייאוש שהוא מנסה להתיז לעברה. חושבת על כול האביבים שהעץ הזקן עבר. על האור והחום, הלבלוב והפריחה.
וכשהחורף שוב היה מגיע, היה עומד הוא ריק על רקע האפור. מי היה מאמין שבקיץ הקודם הוא היה בשיא פריחתו.
זו רק עונתיות. התחלפות. או מחזוריות. מחשבה זו מחזקת את רוחה, מהדקת את המסמר האחרון במתקן הכליאה שהכינה עבור הצל הסורר שהיה עד לא מזמן חברה הטוב ביותר בעולם.
"עוד יבואו ימים טובים יותר", ברכה סמויה נלחשת מפיה לעברו של העץ. היא מביטה עליו. מעריצה את הנחישות שלו. סופגת את העלבון שלו. מזדהה עם כול תחושה.
אצבעותיה מתהדקות סביב ספל הקפה החם, וליבה מתמלא בחום ואור שלא חשבה שתראה עד הקיץ הבא.
כמה טוב השם שברא תהליך כה מועיל לעץ, לסביבה, וכן גם לאדם.
היא מבינה כי השלכת זה הרבה יותר מסתם פעולה של איבוד עלים. זוהי דרך הישרדות חכמה.
נשירה היא בעצם התחדשות כוחות לקראת האביב. לא סוף, אלה התחלה.
וגם הכנה, הגנה.
גם לנו תקופות של דעיכה. קשיים של שגרה. אך לנו, בשונה מעץ השדה יש שליטה על כמות האור והחום שניתן לייצר בתוך הלב.
היא שולחת מבט לעברו של האויב הכי גדול שלה, הוא מתבוסס בצילו. לפתע נראה הוא קטן קטן ומיוסר.
מחר לא יהיו פחות מטלות, והילדים ימשיכו לאתגר כהוגן. אבל היא מוכנה לכך ואולי גם לביקוריו של הצל, אבל מהיום היא לא תראה בו כוח משתק, אלה הזדמנות לממש פוטנציאל להתחלות חדשות.
היא מבינה שהיא לא לבד. והיא חזקה, כי האדם עץ השדה. וגם כשהוא משיל את עליו הוא עדין חי ונושא בחובו הבטחה לאביב הבא.
"אתה טועה" היא לבסוף משיבה לשאריות צל בגאון כשחיוך קטן מתפשט על פניה "הוא עוד יפרח" .
פנס הרחוב מנצנץ מעיניה. ואולי אלה הן רק דמעות של הודיה.