בס"ד
עולה

היא שונאת שגרה.
שגרה, וכל מה שכלול בה.
שיעורי בית בחשבון, עבודות באנגלית, שיעורי תו"י, ואת האחורית, והעבודה שכמעט כל חודש נאלצה לעשות.
למזלה, גם החברות שלה היו שותפות לסלידה הזו. די בצדק.
היא אוהבת לצאת מהשגרה. היא אהבת לצאת באופן כללי, עם חברות בפרט.
אבל לבת בי"ב יש נטיה להיות עסוקה, יותר מדי.
אבל כאשר יש הזדמנות, היא מנצלת אותה היטב.

^^^

"מלי?"
"נו או", מלי הכריחה את עצמה שלא להרים את עיניה מהסידור.
"לא סיימת כבר תפילה?" קולה של אילה היה קצר רוח, ולא במעט.
מלי אמרה את המילים האחרונות של הפרק במהירות, סגרה את הסידור, והביטה באילה, העומדת לצידה. "הנה, סיימתי".
"אז מה אמרת עכשיו?"
"תהילים".
"תהילים?" חברתה נראתה מופתעת.
"מותר לומר תהילים, לא?" מלי קיבעה את מבטה בעיניה של אילה. "אבל… ת'אמת היא, שזה בשביל אחותי".
אילה הנהנה. היא הכירה את שולמית, וידעה כמה היא מחכה לשידוך, שיגיע. "רוצה לצאת למסדרון? המורה עוד לא הגיעה לכיתה", היא הציעה לבסוף.
מלי לא ענתה, היא פשוט קמה ממקומה, והצטרפה אל אילה.

^^^

בדרך כלל מלי השתדלה להיות ילדה טובה. גם עכשיו, בשיעור תו"י ה'מעניין'.
כששמעה שחולצות צמודות אסורות לפי ההלכה, היא קנתה אחרות.
כשהסמינר אסר עליה לבוא עם סוליה לבנה, היא חרקה שן, והשאירה את הנעליים הבעייתיות בבית.
בדרך כלל היא נשמעה לכללי התקנון, ולא עשתה בעיות חמורות מידי.
אבל בתור תלמידה, תלמידה מן המנין בכיתה הידועה 'בהקשבה הנפלאה שלה' בכל הסמינר, י"ב-3, היא לא הייתה מסוגלת להעביר שיעור שלם בלי לומר (או לכתוב) לחברה אפילו מילה אחת.
אבל עכשיו עמדה על הקתדרה הגברת קוריץ, ואמרה משהו בלתי מזוהה על יהודי ארץ ישראל, ומחלון נשמעו קולות משחק עליזים כל כך של בנות מבית הספר הסמוך.
מלי פיהקה, והביטה בפעם המאתיים בשעון. עשר וחמישה. הוי, אלוקים!
מלי השפילה את מבטה אל השולחן, מיואשת. היא לא השפילה מבט אל השולחן, אלא אל דף דפדפת. דף מקופל, שלא היה מונח שם קודם.
למלי קאהן, אין לפתוח. נכתב על צידו החיצוני, בכתב מהיר.
סקרנות מילאה אותה. בצעד מריר היא נטלה את הדף, פותחת את קיפוליו המהודקים
לאילה יש יום הולדת. את זה מלי זכרה. מתאים ליעל לוי ובתיה שוורץ לארגן משהו.
השאלה מה.

^^^

"נקנה פיצה", יעל דברה מהר. "ונאכל אותה באיזה מקום נחמד".
ומה עוד נעשה שם? מלי קיוותה שהשאלה הזו לא תִּפָּלֵט לה מהפה.
"בסדר", היא אמרה, קולה שקט.
"באיזה מקום?" תמיד בתיה הייתה מעשית.
"בגן סאקר?" מלי הציעה.
"לא, מה הקשר?" יעל חתכה. מי מדבר בכלל על פארק? עדיף לאכול ב…" היא הנמיכה את קולה, כנראה מתוך פחד מאוזנים בלתי רצויות.
"ואם ירד גשם?" בתיה שוב דברה.
"נסתדר". יעל לא התרגשה. "בתיה", היא הביטה לצדדים. "תזכרי להביא, את יודעת מה".
"כן".
ואני", הוסיפה מלי, "את הבוקסה".
"מעולה".

^^^

"זה בסדר, אמא?" מלי לא אהבה לבקש דברים מאמא שלה. תמיד יכול להיות שהיא לא תרשה.
"מלי", אמא שלה, אחרי יום ארוך, כבר הייתה עייפה. "הסמינר יהיה בסדר עם היומולדת הזה?"
"למה לא?" מלי הביטה ישר בעיניה של אִימה. "יש איזו בעיה בלקנות פיצה? אפילו המנהלת של הסמינר קונה פיצה". השאלה מה היא עושה עם הפיצה הזו.
"טוב, בסדר. לכי ותהני". וכדאי, אם כבר, שתקפלי כביסה, השלימה מלי לעצמה.

ערימת הכביסה הייתה נמוכה מתמיד. מלי גררה אותה אל חדר הבנים, והביטה במיטת הנוער באנחה.
אין בעיה בלאכול פיצה.
היא חשבה לעוד רגע, ובתנועת יד העיפה את הבלאגן שעל המיטה אל הרצפה.
אבל חוץ מלאכול פיצה, יש עוד כמה בעיות בעולם. כל מיני דברים שהולכים לקרות ולהעשות ביום ההולדת הזה, לדוגמה.
היא הפילה מידיה את ערימת הכביסה, שלפה משם זוג מכנסיים, וקיפלה אותם בתנועות חדות.
מבחינת אמא ואבא, זו לא בעיה.
היא הניחה את המכנסיים המקופלים על מיטתו של אחיה, והתיישבה עליה.
גם לא מבחינת הסמינר, והתקנון.
אבל היא, מלי, יודעת שמה שהיא מתכננת לעשות, לא…
לא מתאים.
מלי הרימה בתנועה איטית את הבגד הבא בערימה.
חולצה של שולמית.
שולמית.
מלי הביטה בבגד שבידה.
היא מתפללת. הרבה.
היא אומרת כל יום פרק תהילים אחרי התפילה, כדי שתמצא כבר את המיועד לה.
זה עדיין לא קרה.
אז… אז אולי צריך לעשות משהו יותר משמעותי? אולי צריך לעשות מעשה גדול, איזו התגברות נאצלת, כדי שתהיה השתדלות טובה יותר?
בלי לשים לב, היא השפילה את ראשה, וסגרה את עיניה.
נכון. יום ההולדת המתוכנן אינו אסור.
הוא רק אינו מתאים.
ואם היא תחליט לוותר עליו, זו תהיה התגברות נאצלת.
נאצלת, וקשה. המעמד החברתי שלה יֶרֶד, זה ברור. ואת ההנאה שמחכה לה ביום ההולדת, איש לא יחזיר לה.
נכון.

כדי שלא תתחרט, היא קמה בבת אחת מהמיטה, ומיהרה לחפש את הפלאפון שלה.
היא לא תגיע. לא.
היא לא תסתובב במקומות שלא מתאים להיות בהם בלילה. היא לא תחשוף את עצמה לכל הדברים שכנראה יחשפו אותה החברות שלה.
היא תשמור על עצמה, תמימה.
והזכות- תהיה שלה.

^^^

"לא תגיעי?" יעל, מבעד לרמקול ההרוס של הפלאפון שלה, נשמעה מאוכזבת.
"לא". קולה של מלי קצת רעד. "אני לא יכולה". היא הביטה בחלון. הלילה השחיר את הרחוב שבחוץ.
"את לא יכולה?" יעל חזרה על מילותיה, מוסיפה להן נימת שאלה. ברקע נשמעו צלילים שרוטים של שיר עליז, שעמדו בניגוד לטון בו דברה.
"לא", מלי אמרה שוב, קולה רועד עוד יותר. היא עדיין לא הייתה שלמה עם ההחלטה שלה. אם השיחה תימשך, היא עלולה להתחרט. "להתראות, יעל", היא פלטה במהירות, ובלי לחכות לתגובה, ניתקה את השיחה.
להתראות גם לך, יום הולדת. להתראות גם לך, יציאה מהנה מהשגרה. היא חשבה אל תוך החושך הכהה.
ויהי לשולמית, לִזְכוּת.

^^^

היה להן נחמד ביחד. אפילו ממש כיף.
הן סיפרו לה, למלי, הכל, ביום שלאחר מכן. איך שטפטף הרוטב של הפיצה על החצאית של בתיה, איך שהצטלמו בחושך, איך שלא ירד גשם, למרות האזהרות של בתיה, ואיך שהדליקו מוזיקה בקול ו… איך היה כיף ב… לא משנה איפה.
מלי הקשיבה, ושתקה. היא לא רצתה לדעת את כל מה שהן עשו שם.
"חבל שלא הגעת איתנו", ציינה בתיה.
"הצטערתי שלא ראיתי אותך", הכריזה אילה, כלת האירוע.
גם אני, רצתה מלי לומר, ולא אמרה. גם אני רציתי להגיע, והבנתי שזה לא מתאים לי. לא טוב בשבילי.
ולא הגעתי.

למרות שחצי שנה עברה, מלי לא שכחה.
לפעמים הזכירו החברות שלה את יום ההולדת בחיוכים, והיא- התכווצה.
היא לא הגיעה לשם, היא ידעה שזה לא ממש בסדר, וּוִיתרה.
ותמורת זאת?
כלום.
שום ישועה לא הגיעה. שולמית לא התארסה, המשיח לא הגיע בפתאומיות, ואפילו לא הייתה לה התקדמות מפתיעה ברוחניות, כמו שהסיפורים תמיד מספרים.
כלום.
נו, ומה?
מה?!

ה' אוהב אותך, מלי.
הוא ראה שהתגברת. הוא ראה שרצית לצאת עם חברות ולהשתחרר, ולא הצטרפת ליעל ובתיה, כי ידעת שהוא לא אוהב את זה. הוא ראה שבחרת שלא להגיע, ולהישאר תמימה.
זה מאוד יפה שויתרת, והסכמת לתרום מעצמך למען הישועה של שולמית.
אבל עמידה בנסיון שווה באמת, אם מקריבים משהו למענו יתברך, ולא מצפים לתמורה.
עשית את הדבר הנכון. הקרבת קרבן.
קרבן עולה, של אחת שמוכנה לוותר על דברים כדי לעלות, להיות יותר טובה.
קרבן עולה.
עולה תמימה.