בס"ד על שם גומרה| סיפור לילדים גדולים
"אמא! אמא!"
אמא של יהודית רק שומעת את הקריאות ונאנחת.
רק אתמול התחילו לרקום יחד אבנט חדש ומעוטר לנדוניה. היא כבר קיוותה שאולי יוכלו לסיים אותו ביחד…
אבל לפי הקריאות הנלהבות האלו, היא חוששת שרקימתו של האבנט המסכן לא תושלם לעולם.
"כן, יהודית". היא מסתובבת.
"אמא, את לא תאמיני מה פזי סיפרה לי! אשת הנפח ילדה ופזי ואמא שלה הולכות לעזור-"
"ואת רוצה להצטרף אליהן". משלימה אמא.
יהודית מהנהנת במרץ. ברור שהיא רוצה! זו מצווה גדולה! למה אמא לא נראית שמחה?
"אבל מה יהיה עם האבנט?" אמא שואלת. "אחרי סוכות ישוב לכאן החתן שלך, ואנחנו בקושי הספקנו להכין בגדים!"
"אבל זו מצווה גדולה, אמא! מה האבנט הזה שווה מול מצווה כזאת?!" יהודית קוראת.
"לכי" אמא מסכימה. "רק שתדעי, הפעם אני לא אומרת לטביתא לסיים את האבנט במקומך. זו האחריות שלך לזכור לגמור אותו. בסדר?"
יהודית מהנהנת במרץ. אז מה. נמאס לה כבר מהבד הזה. בהתחלה היה כיף לרקום אותו, ומעניין לשמוע את כל הדברים שאמא הסבירה לה על תכים מדויקים. אבל היא כבר הבינה, וכמה אפשר לשבת מול אותו בד ולעשות אותו דבר?!
עד החתונה שלה יש עוד שנה. זה המון המון זמן. היא כבר תגמור אותו עד אז.
היא פורחת מן הבית בצעדי דילוג של פרפרים עליזים, ואמא שלה נאנחת ומניחה את האבנט הגמור למחצה בארגז הנדוניה.
*
יומיים תמימים מקיצה יהודית בבוקר מוקדם, והולכת לשחק יחד עם התינוקות הקטנים של הנפח. משוחחת עם פזי, ומקשיבה בסקרנות לעצותיה החכמות של אמה.
ביום השלישי בבוקר היא שומעת את הלל ועוקבא, שני אחיה הגדולים, מדברים בפתח הבית.
"מה אתה אומר?" הלל, הבכור, מזועזע. "אתה בטוח בזה? חורף שלם ישב כאן יהודי באמאום, באמאום שלנו, בלי עצים לחימום?!" קולו מתרומם ואז צונח כשהוא מסיים: "והחורף היה קר כל כך…"
החורף באמת היה קר. אבל פסח עבר מזמן והאביב כבר כאן, עם ציוצים של ציפורים, שדות מלבלבים וריח של פריחה באוויר.
חבל שהלל לא ידע את זה בזמן. לעוקבא ולו יש המון כסף, והם תמיד עוזרים לכל מי שצריך. הלל בטח מאד עצוב שגבאי הצדקה לא אמרו לו בזמן לעזור ליהודי הזה.
היא כבר רוצה לצאת כשפתאום היא נעצרת.
בלילות של החורף קר לפעמים. ואפילו שאבא שלה, כשהוא אירס אותה מזמן-מזמן כשהייתה קטנה, עוד לפני שנפטר, הבטיח לה ולחתן שלה המון שדות, הם לא יכולים להיות בטוחים שתמיד יהיה להם חם. אז צריך…
היא סבה על עקבותיה במרץ לעבר התנור, לידו יושבת אמא תמיד. "אמא! אמא!"
"יהודית? מה עכשיו?"
"אמא, נכון אמרת לי שנצטרך לתפור מעיל לחתן שלי?"
הוי. אמא של יהודית כבר מזמן רצתה לתפור יחד את המעיל הזה. החתונה מתקרבת, החתן ישוב מן הישיבה שבדרום ואוי ואבוי אם הוא ימצא ארגז נדוניה מלא בבגדים חצי מוכנים. אבל עכשיו… "יהודית, מי יעזור לאשת הנפח עכשיו? את יודעת, אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה–"
"פזי ואמא שלה!" יהודית מעבירה את משקלה מרגל לרגל, "אמא, לא אמרתי להם שאני אבוא היום!"
עוקבא נכנס למטבח בצעדים ממהרים. "שלום אמא, שלום יהודית" הוא מחייך בחיבה אל אחותו. היא נראית נלהבת. "נו יהודית, מה עכשיו? מה הרעיון הבא שלך?"
"מעיל מצמר!" היא קופצת, "לחתן. שיוכל ללמוד בלילה ולא יהיה לו קר"
"רעיון יפה" עוקבא מחייך, "רק תיזהרי עם אבנט הפשתן שלך שהתחלת לרקום. שלא יהיה צמר ופשתים יחדיו!"
הוא צוחק עליה, יהודית יודעת, ובכל זאת היא רצה אל הלל נלהבת. שיבקש מטבי העבד שילך לקנות לה צמר בשוק, היא כבר ח-י-ב-ת להתחיל!
ואמא של יהודית נאנחת ומבקשת מטביתא, השפחה, להעמיס טנא בגלוסקאות ופירות וללכת אתו לבית הנפח. אי אפשר לעזוב שם את היולדת לבד.
*
מעיל הצמר דווקא מחזיק הרבה זמן מעמד; שלושה ימים שלמים עומלת יהודית על ניפוץ הצמר ואריגתו, וביום הרביעי היא שוב מזנקת הביתה בעיניים נוצצות: "אמא! אמא!"
"מה עכשיו, יהודית?" אמא משגיחה על טביתא, שמכניסה את המרדה הלוהטת לתנור.
"אמא! פזי סיפרה לי שהתלמיד של אבא שלה, שתמיד שואב להם את המים, שב לביתו לתקופת ניסן! והיא יורדת אל הנחל במקומו! אמא, אני רוצה לעזור לה!"
אמא של יהודית נאנחה. אבא של יהודית שנפטר מזמן היה תלמיד חכם בעצמו, ובעושרו הרב הוא כיבד ופרנס תלמידי חכמים רבים. גם ליהודית, למרות שעשרות שידוכים עשירים הדפקו על פתחו, בחר דווקא בחתן תלמיד חכם שילך ללמוד שש שנים בישיבה שבדרום.
הוא בוודאי היה מבקש מבת זקוניו לסייע לרבי חנינה בכל מה שיצטרך.
אבל יהודית כבר גדולה, בת שתיים עשרה! הגיע הזמן שהיא תדע לסיים את מה שהיא מתחילה! "בסדר, יהודית" היא אומרת. "אבל רק ליום אחד" בערב תבקש מהלל או עוקבא שידאגו לעניין שאיבת המים בבית רבי חנינה.
"תודה, אמא!" יהודית קוראת ונעלמת, ואמא של יהודית נאנחת, ושולחת את טביתא לטפל בגוש הצמר הארוג למחצה ולהכניס גם אותו לארגז הנדוניה.
*
יהודית ופזי נותנות ידיים ורצות כל הדרך לנהר. בחוץ ריח משכר של אביב, השדות מלבלבים, ושפת הנהר מלאה בבנות שכמוה, ירדו לכבס או להביא מים הביתה בעת צאת השואבות.
פזי כבר מתכופפת אל המים הזורמים והכד בידה, רק היא נושאת מבט למזרח העיר, אל המקום שבו השפלה מתחילה להחליף את ההרים. השדות שלה, שהבטיח לה אבא בנדוניה, נמצאים שם.
אבל… מה זה?
למה כל השדות מסביב ירוקים וחומים, ורק השדה שלה נראה… מוזר כזה??
"בת ישמעאל!" קוראת פזי מאחוריה. "בת ישמעאל, מלי קולתך ותא נזיל!"
יהודית אוהבת שקוראים לה 'בת ישמעאל'. אוהבת להיזכר באבא שלה הטוב שנפטר ולראות שגם אחרים זוכרים אותו. אבל עכשיו לא נחמד לה בכלל שפזי מבקשת ללכת! היא רוצה להסתכל עוד קצת על השדה, אולי תוכל לראות מה קורה בו.
אבל לפזי אין זמן, ואם התלמיד שתמיד עוזר לאבא שלה לא כאן-זה גם לא יפה לעכב אותה. היא בטח צריכה לעזור המון בבית.
יהודית מתכופפת בבת אחת את הנחל, ושולי השמלה שלה קצת נרטבים מהמים. טוב, היא תחזור הביתה. תחזור הביתה כמו שפזי מבקשת ותשאל את הלל או עוקבא מה קורה עם השדות האלו.

"השדות?" מצחו של הלל מתקמט והוא לא נראה שמח בכלל. "השדות ההם, ליד הנהר? הוי, זה עסק ביש"
"עסק רע?" אמא לא מבינה. "למה, הלל? מה קרה?"
"גבאי הצדקה אמרו לנו בתחילת החורף שאב… שאחד מהאנשים כאן בעיר הגיע לפת לחם ממש" עוקבא מספר. מלטף את הזקן הכהה שלו, שדומה- כך כולם אומרים- לזקן של אבא. "החלטנו להציע לו אריסות בשדות האלו"
"יפה, עוקבא בני" אמא מרוצה. "אבא היה אומר שזו מצווה גדולה, מצווה דאורייתא של 'והחזקת בו'"
אבל הפנים של עוקבא אומרות שזה לא יפה בכלל.
"מה קרה, האריס הזה היה עצלן?" יהודית קולטת מייד את המצב. איזה טיפש! מילא אם הוא היה פועל, שמקבל שכר, אז היא הייתה מבינה. אבל הוא אריס! האחים שלה עשו אתו הסכם שהוא יעבד את האדמה-ובתמורה יקבל חלק מהתבואה! אם הוא לא יעבוד-פשוט לא תהיה לו!
הלל מחייך אליה. "דווקא לא. כל החורף הוא עמל, חרש וזרע וניכש ו–"
"עבד קשה מאד" הסכימה עימו אמא.
"כן. אבל לקראת הקציר כנראה כבר נגמר לו הכוח" עוקבא נאנח. אחרי כל הסיפור הזה, הם הבינו למפרע למה הגיע האריס שלהם למצבו האומלל, ואיך איבד את כל ממון אבותיו ולא הצליח בשום עסק או פרקמטיא. "הוא התרשל בקציר, והתעכב– וזהו. כל החיטים נרקבו"
"כולן?!" עיניה של יהודית נפערות בתדהמה.
"כולן. הגיעו מזיקים, וזהו. אין לנו תבואה השנה מהשדות ההן" עוקבא אומר.
"וגם הוא. עמל וטרח כל כך הרבה וכל יגיעו היה לשווא" הלל לוחש בחמלה. להם יש מאות שדות, עשרות בתים, ופרקמטיא הרבה. הם מסתדרים נפלא. אבל האריס ההוא? אם הוא לא מקבל את חלקו בתבואה, ואין לו מה לאכול השנה.
עיניה של אחותו גדולות ועצובות. היא חושבת על אשת הנפח, היולדת, על הילדים שמתרוצצים יחפים ורזים על רצפת העפר. "אז הילדים שלו יהיו רעבים ועצובים כמו הילדים של–?" ופתאום, פתאום יהודית משתתקת. עוזבת את אחיה הגדולים ורצה אל החדר הפנימי, שם שומרת אמא את תיבת הנדוניה שלה.
פותחת במאמץ את מכסה העץ הכבד ומסתכלת.
בפנים יש את אבנט הפשתן, וגוש צמר בלתי גמור, והכסתות הדהויות שטרם צבעה, אנפילאת משי אחת שממתינה לבת זוגה והשטיח שהחלה לארוג לפני שהתינוק של הלל למד פתאום לזחול.
גם היא כמו האריס הזה?
עובדת, מתאמצת, רוקמת חלומות ותוכניות ומתלהבת מהם, ובסוף עוזבת אותם ברגע האחרון לפני שהגיע הזמן לקצור…?