פלשבק / פסי פיינשטיין
(פְלֶשבֶּק: הפסקת רצף העלילה הכרונולוגית לטובת אירועים שקרו בעבר, היזכרות פתאומית באירועים מהעבר בעקבות טראומה)

אם לא שהוא זוכר בוודאות שהוא גר ברח האירוסים 2, היה נתנאל בטוח שהוא לא עומד בפתח ביתו שלו.
אדנית הפוכה ונעלי ספורט, גרבי תחרה של נועה ומצקת, כל תכולת סלסלת הפירות מתחרה על השטח עם תכולת סל הכביסה.
ורוח תזזית.
חייבת.
חייבת למצוא אותה!
האון קי
עם כל החומר
מחר תאריך הגשה
ראשון אמנם
אבל יש לה הכול מוכן
אז למה לא.
"סופי?
שלום! הגעתי!"
"אה נתנאל! "
עונה קול אוב ממעמקי ארגז מצעים
"שלום! אני שניה מוצאת את האון קי ובאה, יש בינתיים תפוז מפולח על השיש, תיקח"
שניה.
ובינתיים הוא מספיק לעבור על כל העיתון עד לאחרון חידודיו המשעממים
לפצח כמה שחורים
ולהחליף את הנורה השרופה
לגלות כמה מרצפות מסכנות בטאטוא אגבי
וללכת לערבית
ולשיעור שלאחריו
ולהירדם על הספה
ולמצמץ אחרי שעתיים מול אונקי שנמצא. ולהיזכר שהוא אמור להתרגש, כי בעצם היה אמור להילחץ.
וכשהם מנגבים ניגוב אחרון בפיתה
יצא המרצע
מתרץ לו ערב הפוך ובית בלי ראש
הוא בולע את החומוס
והיא מסכמת באקורד ניצחון
"ואמא שלי עוד חשבה שאין לי סיכוי להצליח בחיים
מחר הגשה של שלב א' בפרויקט בייעוץ נגישות וסופי קורן מגישה."

מגישה
פלשבק :

מיקי מזמן הלכה לישון, והיא עדיין על הספה, מכורבלת. ולא כי העלילה מידי מרתקת, אבל דווקא.
אם אמא חושבת שהיא צריכה להביא ציונים טובים כי מיקי
ולקבל קולולו מסבתא מילכה כי מיקי
ולהיות ילדה דבש כי מיקי
אז לא.
ומחר כולן בתיכון ניגשות לבחינות המועצה והיא עוד לא התחילה ללמוד.
מחר רק מועד א'
אבל אמא אומרת שמי שבמועד א' חושב שיש לו את כל הזמן יגלה במועד ב' שאין לו כלום.
וכמעט התישבה ללמוד
אבל אז סתמה אמא את הגולל
"חבל סופי, מתי תלמדי ממיקי לא להתעצל, ככה מצליחים בחיים."

מפנה כלים
מסדרת רבע שולחן, מדליקה מחשב.
רק גומרת להעלות שרטוטים וכבר מגיעה לישון

מחר אחרי צהרים תשלים קצת שינה.

אבל מחר נועה לא מתחשבת בתכנון וצללוש מוציא שיניים
אפילו לא סיפרה לאימא שהגישה היום.
מזמן היא התקדמה הלאה, בית נבנה לו, ברחוב האירוסים שבקצה היישוב. וקולות צהלה נוספו בו. חיים פיכו והיא אישה ועקרת. גברת. ולנועה ובצלאל יש סבתא אוהבת, שלפעמים גם רוטנת. וסבא עמל, שחוזר בידיים גרומות, אבל תמיד מחבק, ומחלק נשיקות.
והיא מראה להם. מראה להם שסופי שווה יותר.
הרבה יותר ממה שדמיינו.

היא מדמיינת?
דמות נעה בין הצלליות, משתקפת בבירור על חלון המטבח שלה. נתנאל חוזר רק בעוד שעה, מי עוד מכיר את השביל הזה?
נועלת את הבית, ליתר ביטחון, ואת הדלת האחורית למטבח.
ממלמלת פרק תהילים
מטבע לצדקה ליתר בטחון
ודקה אח"כ משתחרר לו כל הלחץ מהבטן בקיטור צחוק
"רעות!
למה לא עדכנת?
וגם את הנסיך הבאת!"
"צללוש, הנה חבר!"
נס שיש חצר, אלטרנטיבת אירוח בפוסט פוגרום בסלון. ורעות לא מתנגדת לתה צמחים על כורסת הנצרים. היא שומעת על הגשה והישגים, רואה ברק בעיניים. לא, היא לא שייכת לכל זה. לדעתה, מי צריך יותר מבית ומרק אפונה, ונסיך?
"סופי, זה לא אטרף זה?"
"תאמיני לי שאטרף זה לא מילה, אבל רק תקופה, ושווה שווה. יש לי לקוחות שרק מחכים שיהיה לי את הרישיון והם אצלי. ותאמיני לי שזה לא בשבילי, זה הכול בשביל נועה וצללוש, והנוספים בעזרתו יתברך. הם לא יגדלו כמו שאני. החיים שלהם יראו אחרת."

אחרת
פלשבק
כולן נסעו היום לבריכה שבמועדון. אבל הן יודעות כבר שסופי לא אוהבת לשחות.
רק תרצה נזכרה שכשנסעו לכינרת בקיץ היא דווקא זוכרת שסופי ניצחה את כולם בשחיה.
אבל סופי משכה כתף. יש אנשים שאוהבים לשחות רק בכינרת.
יש אנשים שאבא שלהם אוהב ששוחים רק בכינרת
ולא בבריכה עם דמי כניסה.
והייתה הופעה הגדולה בעיר שבדיוק לא הרגישה טוב באותו יום.

הכול עד שהתחילה לעבוד במטבח של שירה
וחלומות דמי כיס התחילו לרקום עור
אבל מהר מאוד, הרבה לפני שראו אור
נותרו להיות חלומות. כי לאבא היה ברור שסופי שלו מזיעה שעות במטבח של שירה ושוברת ידיים בקילוף תפודים כדי לעזור לו לכסות חובות.
באמת שהייתה רוצה

הייתה רוצה.
נתנאל אמר לה אח"כ שמכיבוד הורים לא מפסידים, אז שתשמח
והיא השתדלה לשמוח
אבל בכל אופן מאז לא סבלה לעבור שוב ליד המטבח של שירה
להריח ריח חמים ומתובל, שלא תוגמל.
כבר שנתיים שהיא מעדיפה לחצות את השביל מידי בוקר,
לעלות ישר לכביש, ולתפוס את הטרמפ לעיר. ואז רכבת קלה למשרד.
נתנאל לא הבין למה צריך דווקא משרד, את הרי אדריכלית עצמאית, אז למה לא מהבית? מי צריך את הטלטול הזה? והשכירות של המשרד?
אבל היא הסבירה לו שזה בכל אופן זמני, עד שיקנו רכב, ואז הנסיעה כבר ממש לא בעיה. ובכלל ככה היא יוצרת הפרדה. יש בית ויש עבודה. וחוץ מהכול השכירות שווה את המיתוג.

משרד
פלשבק

"סופי"
"סופי??
סופייייי
את איתי?"
אבן חצץ נורית למרחוק
ענן חול מתפזר ברוח בבעיטה
"את לא מבינה טלי? את לא מבינה שאני אמא'שלי בחיים לא תשלח אותי ללמוד מקצוע, ואין לי אבא שיכרע על ברכיו שרק אסכים להביא לו נחת עם עתיד. ומיקי ממש לא כמו רויטל אחותך שרק מתלבטת אם להניח לי באגרטל סחלבים או גלדיולות לכבוד תחילת העבודה?"
"אבל סופיי"
טלי מתעקשת להישאר קשת הבנה
"אמרת שאת יכולה לממן את זה מהעבודה במטבח של שירה!"
"פףףףף"
פק. האבן הזאת הייתה קליעה מוצלחת. חתול מבוהל נס על נפשו.
"תמשיכי לבנות במקומי על הגרושים מהמטבח של שירה, אני מזמן התפכחתי.
לכי לכי לכי
תתמקצעי, תתקדמי, תתפרי לך עתיד וחיים
ורק בקשה פעוטה לי אליך, כשסופי המנקה תעביר ניגוב במסדרון המשרד, תיזהרי לא לדרוך כשהרצפה רטובה"
וענן חול מרשים מיתמר לגובה
מפריחה להקת ציפורים מהענף הקרוב
ואיתן חלומות של 17 שנות ילדות מתוקה, ומשותפת.

והיום היא במשרד
מסתובבת על גלגלים
נזהרת מאוד שלא לדרוך בספונגה של סבטלנה
מה באמת עם טלי? מעניין

טלפון מצלצל
מעלה היתרי בניה על המסך, בודקת מה חסר.
אמא
"סופוש, את בעיר?"
"כן ממילה. מה הענין?"
"זה שוב אבא, והלב. נסע לבית חולים. אולי הוא יתעכב ללילה."
"אין בעיה ממוש. אני יוצאת עוד מעט, ועוברת אצלו. נקנה לו משהו בדרך."
"תודה, נשמה. מהממת. את יודעת, לא רציתי להפריע למיקי, יא מסכנה"
מעדכנת את נתנאל
מסיימת עם התכנון של שריקי.
נועלת משרד.
נשמה, מהממת. מיקי, מסכנה.
היא מרחמת עליה, על מיקי. ומיקי בטוחה שהיא ברת מזל. רק היא יודעת, יודעת שהגיעה לכל זה לבד. אם היא יכולה אז כולם יכולים. לא מזל ולא מחיאות כפיים. הכול זה רצון,
כי זה המוטו שלה. 'גם אם אף אחד לא נתן סיכוי, אתם עוד תראו לכולם מה אתם מסוגלים, תוכיחו לעולם מי אתם. תפסיקו לשקוע בעבר, תתדלקו, תתניעו, הכביש עוד ארוך, תנו גז, קדימה.'
חמש דקות לרכבת, חצי שעה והיא בבית.
אבא בסדר, חוץ מהאוכל, אמרה לו גם שתעזור לו עם החוב לעוזי, מה לא נותנים לבריאות של אבא.

בבית מחכים לה נועה וצללוש מלוכלכים וצוחקים, ונתנאל אחד עייף.
ומחר על הבוקר הוא נוסע, לראיון. משהו משתלם. הלוואי ויתקבל.
"אבל סופי, מה אני רואה היום בחוזה דוגמא ששלחו לי,
שבראשון ורביעי דורשים מג'וניורים משמרת אחה"צ ערב."
סופי מעיפה קשקשן לסל. לא מבינה מה הבעיה. "יש לך ערבים פנויים, לא?"
"אין לי בעיה. אבל ראשון ערב, זה לא היום של הלימודים ליעוץ נגישות?
אולי תצטרפי לקבוצה מקבילה ביום אחר, יש משהו כזה?"
קבוצה מקבילה, רעיון פצצה, אבל אין.
"אבל נתנאל, מדובר רק בסמסטר אחד נוסף של לימודים בראשון, אח"כ הלמידה כבר לא פרונטלית, הכול יהיה גמיש יותר."
"אבל הם לא יחכו לי שם, במשרד.
סופי, גם אצלי בהמשך הכול יהיה גמיש יותר, זה רק לתקופת הג'וניוריות
אז אולי", הוא מהסס, לא מעז להמשיך
אז היא עושה את זה בשבילו, לא באמת מתכוונת.
"אולי ניקח פוס מהלימודים, אתה מתכוון?"

הציונים יישארו, הכול יכול לחכות. בדיוק הגישה שלב א'.
אבל לא. היא אף פעם לא דוחה מטלות. מה שדוחים, ספק אם יקרה בסוף. ועוד שניה והיא אדריכלית עם רישיון יעוץ נגישות ביד. ומעגל הלקוחות עומד להתרחב.

דוחה
פלשבק
המורה דיצה תמיד הקניטה אותה.
סופי. אם עכשיו את דוחה את כל המטלות והמבחנים, אני לא מקנאה בבני משפחתך. מי ירחץ את ילדך בשש בערב, ומי יעמיד מרק באחת בצהריים? אה?
תלמדי היום לעשות שיעורי בית מיד כשאת חוזרת ויום אחד כשתעמדי בדדליין בעבודה תבואי להודות למורה דיצה.

והיום היא כאן, מנפצת חזונות מקטינים
ועם כל לקוח ומועד הגשה היא מסמנת ניצחונות, עוקפת רף שלא נתנו שתעבור.
היא דוהרת על הכביש.
וככה, פתאום להניח לדוושה? חבל! בשביל כולם.
תן לי לילה, נתנאל. אתה יודע שלא כדאי להפסיק דברים כאלו באמצע. ובכלל בואו נראה קודם שהם רוצים אותך.
בבוקר היא מאחלת לו בהצלחה.
אבל במורד השביל הוא מסתובב
שניה לפני שהיא סוגרת דלת
הוא מבקש
"נכון שלא מפסיקים באמצע
אבל את כבר עובדת, ומצליחה
תחשבי את כל המכלול, סופי
יש לך בית ומשפחה"

והוא הולך.
יש לה בית ומשפחה
וגם אם אף אחד לא נתן סיכוי, היא מראה לכולם מה היא מסוגלת, מוכיחה לעולם מי היא. 'תפסיקו לשקוע בעבר', זה המוטו שלה, 'תתדלקו, תתניעו, הכביש עוד ארוך, תנו גז, קדימה.'
יש לך בית ומשפחה, סופי
את לא עובדת בשביל אימא ולא בשביל דיצה
יש לך בית ומשפחה.
השביל שלך מואר
תפסיקי להדליק רק אורות אחוריים, להיסחף באשליית האור של פלשבקים
תני גז,
ותובילי
קדימה.