בס"ד

אילה כמון / פרויקט בועה
058-3272235

היה זה יום ככל הימים. אה, כמעט.
נכנסתי מתנשפת למשרד, נהנית ממשב רוח קריר מהמזגן. צונחת על הכיסא מול המסך היחיד שעוד נותר שחור.
"הו, שירה!" הציצה לעברי אהובי, חברתי הקרובה, "בוקר טוב! שוב הפסדת את ההסעה…" קרצה לי.
"היא הפסידה אותי", מלמלתי, מקישה שם משתמש וסיסמא.
היום ראש הצוות תודיע, על פי שיקולי ההנהלה, מי מבין הצוות הנוכחי נבחרה לעבוד על פרויקט הדגל של החברה. כולנו השתוקקנו לזה. הפרויקט צפן בחובו תוספת שעות עבודה, תוספת אתגר שכלי ותוספת בונוס לא קטן, שקרץ לי מרחוק בכל עת שהרהרתי בו.
לעניות דעתי הדלה אין כמוני מתאימה, ואפילו שמעתי לחשושים בעניין בחדרי חדרי חדרים…
אבל כעת החדר אחד, גדול ורחב, וכולן יושבות בציפייה, מביטות בשוש, ראש הצוות. שוש היא בחורה דתית, עליזה ועמוסת תלתלים, שזוג עגילים ארוך יורד תדיר על מידותיה.
"היי בנות, סופסוף זה הגיע…" הביטה בנו והגומות בלחייה העמיקו, "אז מי עוברת? אהובי שטיין ונחמי אוחיון!" הריעה, "כולנו מאחלות לכן הצלחה רבה!". כך צהלה אל תוך השקט שהשתרר בחדר. שמעתי יתוש, מזמזם לי חזק חזק באוזן, הלוואי ויכולתי למחוץ אותו כאן ועכשיו. רק שלא תחשובנה שהחלטתי למחוא להן כף.
"בהצלחה גם לכן, הבנות הנשארות. כבר מעבירה לכן את החומר של הפרויקט הבא שלנו". חתמה שוש את דבריה בקריצה והלכה לה, מותירה אותי מהורהרת. הייתי בטוחה שיש לי את כל הסיכויים. והחדרים. והבונוס, הוא קרץ לי – – –
נס גדול ששוש לא שומעת מחשבות. זה מה שהיה חסר לי. פונה חזרה למחשבי, אותו אחד שחשבתי לעזוב לזמן מה, אבל תקוותי נכזבה… נתקלת פתאום בתלתל ועגיל, מה שמציב סימן שאלה גדול על הנס ההוא שהתנחמתי בו קודם.
"תקשיבי, שירה", אומרת לי שוש בשקט. אני מקווה שהבנתם לבד שהשקט שלה די מרעיש. כמעט כמו הזבוב ההוא. "בעיקרון מאוד רצינו לקדם אותך, שתדעי. חשבנו שאת הכי מתאימה מכמה בחינות. אבל", עיניה בחנו אותי לעומק, "מנהלת הפיתוח טענה שהגיע אליה מידע שאת עכשיו בתקופה לחוצה ממש, ויש לך עומס גדול על הראש, אז הבנו שזה לא מתאים כרגע. היה חבל לנו עלייך מאוד, ועל כל מה שיכולת לתרום לפרויקט החדש, אבל את בטח יודעת", היא שתקה לרגע, "שאם לעובד יש מוטיבציה נמוכה – הדבר מהווה נזק בלתי הפיך לאיכות העבודה ולרמת התפוקה. אז בהצלחה לך, שירה, נחשוב עליך בהזדמנות". סיימה, ונעלמה. לוקחת איתה תלתל והזדמנות.

נזכרת ביום רביעי שעבר, לפני ארבעה ימים.
ישבתי בין כל חברותי לצוות וקיטרתי על העומס הרב שנוצר לי טרם בירמוץ בן בכור, במקביל להעברת דירה פתאומית שהיינו צריכים לבצע בהקדם. ובדיוק המקרר שבק חיים… אינסוף סידורים וארגונים והכנות על ראש של אישה אחת. כלומר, שלי. הכל היה דרמטי ומאיים, צבעתי את דבריי בגוונים עזים של סחרחורת וחרדה. ולא רק זה, באותו בוקר בעל הקייטרינג החליט שבסוף אין לו תיאבון להכין לנו את האירוע אז שנסתדר, במחילה. הסתדרנו, אבל מחילה?
הייתי כעוסה מאוד ושחררתי את כל הקיטור הזה ליד כל חברותיי לצוות ששהו עימי בחדר באותו זמן. ואחת מחברותיי הלכה ומכרה את הקיטור הזה להנהלה.
מי יכולה לעשות דבר כזה?
מנהלת הפיתוח הייתה כאן בישיבת הסטטוס האחרונה ביום חמישי שעבר, בצהריים. היא נורתה כמו טיל לחדר הישיבות כך שלא ניתן להניח שמישהי דיברה איתה קודם. ההיגיון אומר שמישהי תפסה אותה ביציאה ודיווחה לה על דבריי האומללים.
אהובי, נחמי, פייגי, אוסנת וציפורה. אחת מהן הלשינה, זה ברור. אבל מי?!
*
תופסת את נחמי בקפה.
"הי, נחמי, מה קורה"? החיוך שלי מתוק. עכשיו היא לא תצטרך לשים שתי כפיות סוכר כמו תמיד. "וואי איך שמחתי שנבחרת. באמת מגיע לך! זה מדהים", לוקחת כוס, כפית.
"כן, ברוך השם", עיניה נוצצות, גם אם היא עמלה להסתיר זאת. "זה הגיע משמים בדיוק בזמן הנכון. ממש כמו פנס בחשיכה", התפייטה לה. אני טומנת בכוסי גרגירים. עוד גרגירים, חשוכים.
"אבל תדעי לך", היא אומרת במין הארה כזו, משמים. "הייתי בטוחה שזו תהיה את. מעניין". היא סוחטת את מיכל המים החמים. מרתיחה.
"תגידי רגע, את הבנת עד הסוף את התדולוגיות החדשות שרוצים להכניס בשלב הבא של הפרויקט? אשמח אם תוכלי להסביר לי עוד", הצצתי בה.
"לא ממש", היא לוגמת, "פשוט באמצע הישיבה הייתי צריכה למהר אל הבן שלי, הוא פתח את הראש בחיידר, אז פספסתי את הרוב. חבל", היא צוחקת, זורקת את הכפית שלה לפח, ממאנת ליפול בפח שלי.
ובמילים אלו היא מתאדה משם. מותירה אותי עם קפה מר. בועות.
*
"אמא! אני כותבת ביומן הסודי שלי ואנשים נכנסים לי לחדר!!" צווחה בת העשרה שלי מחדרה, מסרבת להכיר בעובדה שהחדר שייך גם לשלושת אחיותיה, כן ירבו.
רציתי לצעוק לה חזרה שהיומן לא יישאר סודי אם היא תצעק אותו ככה בקול ליד החלון הפתוח, אבל במקום זה תפסתי אנש אחד שהיה בדרכו לחדרה בשנית, מצניחה אותו במרכז האמבטיה.
כשמים וקצף סביבי, חייגתי לאהובי. "איזה יופי שאת מתקשרת, שירה!" היא אומרת, "באמת רציתי להגיד לך משהו שלא היה נעים לי לספר לך אותו קודם. אני… דיברתי עליך עם המנהלת פיתוח ביום חמישי…"
בראוו! נמצאה האבידה. מבצע הבילוש מגיע לסיומו!
"אמרתי לה שלדעתי זה יהיה פספוס אמיתי אם לא ייקחו אותך לפרויקט הזה, ושאת יכולה להזניק אותו צעד קדימה". הטלפון כמעט נופל לי לקצף.
"ותראי מה זה, בסוף היא בחרה אותי. אין לי מושג למה. אני מקווה שהם לא עשו טעו – – -" קול נפץ אדיר שבקע מצידו השני של הטלפון היכה באוזניי, מספר לי שהאנשים הקטנים של אהובי לא פחות שובבים מזה שמונח עכשיו מולי באמבט. שברו לה את הוויטרינה, מסכנה. ניתקתי.
וכך נשארתי לי עם טלפון ביד, קול נפץ מהדהד והמון בועות.
*
אסנת בכלל לא שמעה את מה שדיברתי.
היא הייתה שקועה עמוק בהעלאה לProduction, מרוכזת כולה. מסכנה, לא הבינה מה אני רוצה ממנה בכל הגישושים שלי. היא כזו טובה ועדינה.
עוד שם יורד מהרשימה שלי. הלאה.
*
ציפורה התקשרה להזהיר אותי שנראה לה מישהי העבירה את דבריי להנהלה, אחרת אין סיבה אחרת למה לא נבחרתי. וכדאי מאוד לבדוק מי זאת.
מיד התחמשתי בחושי הבלשי וטענתי בתמימות שאין לי זמן לבילושים בדיוק מהסיבות עליהן קיטרתי אז. ציפורה מיד נזעקה להגנתה ובידה לפחות שמונה עשרה סיבות מדוע קריטי לחשוף את המדליפה. זה לתועלת, ותדעי לא לעזור לה יותר, ולא תשלחי לה בטעות עוגה לאיזו שמחה שלה, ותדעי להזהר, וכולן תדענה להיזהר. הנה יצא המרצע מן השק. ציפורה דואגת לעורה היא, שתדע להבא לצחוק על הסלנג החדש של שוש ליד האוזניים הנכונות.
ארזתי מהר מרצע בתוך שק, מסיימת את השיחה. שם נוסף נמחק.
מנסה ליצור קשר עם פייגי, האחרונה. לא עונה לי. שומטת שפופרת, עייפה. עוצמת עיניים.
תחשבי חזק. אני שומעת קול בתוכי. אולי המדליפה התכוונה לטובתך?
לטובתי?! איך בדיוק? היא רצתה את המשרה לעצמה!
תחשבי טוב.
נושמת עמוק. מדמיינת את פייגי מקשיבה לדבריי הדרמטיים, מתכווצת מרחמים. בסיום הישיבה המנהלת עוברת לידה ומחליטה לשאול אותה כמה שאלות. פייגי מכריחה את עצמה לרמוז לה על מצבי הלחוץ. פונה משם ובליבה וי ענק על סיוע לחברה ללא ידיעתה, בהעברת מסר רגיש ונפיץ בצורה עדינה. כמו מתן בסתר.
כמו חסד של אמת, אני מתמרדת לרגע. ננערת שוב. והיא הלכה הביתה בתחושה מתוקה של מעשה נכון. אולי, אולי היא באמת התכוונה לטוב?
*
מחייגת שוב. פתאום מבזיק בי זיכרון. פייגי רצה כחץ מקשת אל היציאה, עשרים שניות לאחר סיום הישיבה. זו לא היא.
מנתקת מהר, מאדה רשימה. מותשת.

אף פעם לא וויתרתי כל כך מהר. גם לא כשבנות כיתתי איימו לבולעני חיים אחרי שנענשו כולן בבוחן מקיף בשל מעשיי. וגם עכשיו אני לא הולכת לעשות זאת.
משיגה את המספר האישי של מנהלת הפיתוח בעורמה, מחייגת בלב הולם.
"שלום, מדברת שירה. מה שלומך? הבנתי שבאמת אתם סבורים שאני בתקופה לחוצה… אני אהמממ… נראה לי שמדובר בטעות…" מתפתלת במילותיי.
שתיקה מתפלאת עולה מן הקו. "אבל, שירה", היא אומרת. "שמעתי זאת ממך במו אוזניי. הגעתי למשרד ביום רביעי, עברתי ליד החדר שלכן וזה מה ששמעתי. זה היה נשמע נורא, באמת. מצאתם כבר מקרר חדש יד שניה? חשבתי אולי לעשות לך מגבית. איך אתם קוראים לזה? מצ'ינג?"
הסמקתי כעגבניה בשלה. מרגישה כמו בתוך בועה. סיימתי את השיחה בכמה מילמולים, מאובנת.
שמעתי זאת ממך. במו. אוזניי. ואני חשבתי על אוזניים אחרות…
התיישבתי על הספה, עדיין הלומה.
תהיו מכבדים זה את זה, עלו בי פתאום המילים.
מה אני מבקש מכם.
…והיו הן חמש חברות אמת, והייתי אני למולן, מטילה בהן כתם. בעצמי.
היא הבריקה מולי, עגולה ונוצצת. מתפוגגת.
בועה.