בס"ד
קשר של הרפיה
"נחלים של דם, נהרות, הארץ התמלאה דם, הדם זרם בחופשיות, מגיע לכל מקום דם, דם… דם…" את מקריאה.
"מותר לי לדעת מה זה התיאורים המזוויעים האלה? על איזה מין רקע כתבת?".
"סיפור על רקע תנכי".
"נו ו.." אני לא מצליחה להבין במה מדובר.
"מכת דם", את אומרת בפשטות.
"את-" אני באה לומר משהו, עוצרת אותו ברגע האחֹרון.
"התחלה מעניינת, נכון?"
"נכון" אני עוברת לנקות את השיש החלבי. זה חסר סיכוי להסביר לה למה תיאור הפתיחה שלה אינו מתאים.
"לא יודעת איך אני ממשיכה אותו", פתאום את נאנחת באוזני, "מי צריך את העיתון הזה?" את משום מקום מתחילה לקטר. "עכשיו אני צריכה להוכיח שאני יודעת לכתוב".
"את יודעת", אני אומרת לטטית המבוהלת שבצדו השני של השפופרת.
"כן, תמיד את אומרת לי שאני פייטנית".
זה נכון, ואת יודעת את זה וגם אני. "זה נראה לי התחלה מידי דרמטית למכת דם", אני כן מחליטה לומר משפט מסוכן.
"מכת דם היא דבר דרמטי". את ננעלת כצפוי, מגנה על מה שכתבת. "ותחשבי על זה", את משמיעה אקורד סיום לשיחה.
פחות מחצי דקה אחר כך הטלפון מונח חזרה על מקומו. הרצפה של הסלון מחכה לי, אין לי זמן לעצור ולחשוב עליך, אחות קטנה, אבל קשה לי להפסיק להרהר בך.

בצהריים, מיד אחרי הסמינר, את באה. ומקצב הדפיקות שלך אני יכולה לנחש שעבר עליך יום נעדר.
"שלום", אני פותחת, נותנת לפטריית שיער חום להיכנס.
"שלום וברכה", את עונה, מחייכת, אבל לא מאוזן לאוזן, מנחיתה את תיק הסמינר על השולחן. "הפעם על אמת, באתי לעזור".
זה אבא שדחף אותך לבוא, אני יודעת. כשאני מסתכלת עליך, אחות קטנה חסרת עול, אני גם מבינה למה.
"אני הולכת לקחת את גילוש מהמטפלת", את מכריזה לאור שתיקתי. "זה הזמן הנכון?"
זה יפה שאת זוכרת ולא אני, אני מהנהנת, עדיין נדהמת, מותר להם בכלל כזה קוקו בסמינר?
את אחות טובה, חיכיתי לך למעלה משלוש עשרה שנה. שש אחים נולדו לי עד שהגעת. לא האמנתי שמשאלתי התגשמה, הייתי לך מאמלה קטנה, אחות גדולה, כך זה אמור להיות וכך זה אכן היה.
אבל לא עכשיו, עכשיו את אחרת.
אני מוציאה מהמגירה סקוץ' חדש, שוב מישהו התבלבל והניח את הסקוץ' הבשרי בכיור החלבי.
את אחותי, ואת בובה, וגם אחרי שבגרת, בחרת להיות אחרת, את אחות טובה. גם אחרי שנרשמת לסמינר שאני לא למדתי בו המשכת להיות כזו, אחות בובה קטנה וחביבה.
המים שבסיר מבעבעים. אני עוזבת את הכלים ופונה לכיריים, שופכת לתוך הסיר חבילת פסטה של טעמן.
לאחרונה מרגיש לי שזה לא, זה לא קצת, זה הרבה. זה שונה, זה חורק, זה מקשה.
"שלום", הדלת נפתחת בתנועה חדה, מעדכנת אותי שמעכשיו אני אחות בפעולה.
"שלום רב", אני ניגשת לדלת, עוזרת לך להכניס את העגלה של הקטנה פנימה.
"חברות שלי חושבות כמוך", את מעדכנת תוך כדי שאני משחררת את הילדונת מקישורי העגלה. "הם גם טענו שזה מדי דרמטי".
"ומה את חושבת?" אני מוציאה את הקטנטנה בעדינות.
"אני חושבת שזה לא משנה, אנשים אוהבים דרמה וכמה שיותר יותר טוב".
אני הולכת לסנן את הפסטה שגמרה להתבשל, שותקת. את כנראה, מפרשת את השתיקה כהודאה, לא ממשיכה לדוש בנושא.

את מלחיצה, אחות. חובבת דרמה שכמוך. אני גם אומרת לך את זה אחרי שבשלוש בלילה את דופקת דפיקות בהולות. שמעתי אותם רק בגלל שגילוש הקיאה פעם שניה הלילה.
את נכנסת, ומה שאת אומרת דרמטי, לא פחות גם מה שאת לובשת! זה מפריע לי להתרכז!
"הם משכו ומשכו. האוטובוס לא הגיע, נסענו. ועד שחזרתי הם ישנו".
זה לא פלא שהם ישנו, פלא שהם נרדמו, פלא שהבנתי מזה הם.
"אמא חושבת שאני בבית, אמרתי לה שאני שם כשחשבתי שהאוטובוס אוטוטו עוצר ליד הבית". את עונה על מה שלא שאלתי.
הצורה הזו בה ניחשת את הלא נאמר, גורמת לי למצוא את עשתונותי ולפרוס לך סדין על המיטה בחדר הפנימי, בזמן שאת הולכת יחד עם פיג'מה שגדולה ממך בכמה מידות להתארגן לשינה.
את נרדמת, הטלפון מצלצל. יכול להיות שתזמנת את זה ששני הדברים יקרו יחד, לא יודעת איך, אבל אמא על הטלפון.
"היא אצלי", אני אומרת במקום שלום.
אמא אומרת "דאגנו".
"היא ישנה". זה אולי לא סופי, אבל זו כן סופה של השיחה.
בפעם השנייה לשבוע אני מניחה את הטלפון חזרה על מקומו, אבל לא מצליחה שלא להרהר בך, אחות, קטנה.

בבוקר את יותר ערנית, ואין פלא בכך. מה גם שעכשיו בשונה מהלילה, את לא מוכנה לדבר.
אני תולה מבט עייף בזוג מגפונים בעלות סוליה עבה במיוחד. "הם יפות", אני אומרת לספה שמולי.
"מי?" את, שיושבת על הספה, מקמטת מצח.
"הסוליות", אני מציינת בפשטות, שומרת על שרירי הפנים שלא יברחו.
את לא צריכה לשמור על שרירי הפנים שלך, הם גם ככה קפואות. את קמה, לא קפואה, קפוצה.
"את לא יוצאת מכאן עד שאת מדברת", אני נעמדת מולך.
את מתיישבת חזרה, לא קרבית הבוקר, שותקת.

את לא מדברת היום, כלומר כן, את כבר קרוב לעשרים דקות מרצה באוזני הקשובות את תגובתה של הגברת קליינרמן, מומחית ל'כתיבה ספרותית', למקרא הסיפור.
"היא גם אמרה שאני דרמטית, מקצינה דברים, ולא יודעת לשים גבולות לגוזמאות". הזרם לא פוסק. "היא אמרה שאני צריכה לדעת לעצור בזמן לפני שהדברים יוצאים מפרופורציה".
את שותקת לרגע, נותנת לי להרהר במורה קליינרמן נשמעת יותר כמו מומחית ל'נפשות אבודות'.
"ברוך אתה ה'….." אני שומעת לפתע, בטח הלכת לשתות משהו כדרך הנואמים.
"אני חייבת לסיים", את אומרת אחרי שתי לגימות, מנתקת.
רציתי לתפוס בקצוות שֵׂערך הגולש, להכריח אותך לדבר, על אמת. אבל השיחה הייתה דרך הטלפון, נותנת לך את האפשרות לנתק.
להתנתק.
בלי לומר שלום.

מעולם לא ריכלתי עליך, כמדומני שהפעם האחרונה בה כן דיברתי עליך הייתה כאשר הייתי בכיתה י"א וסיפרתי בעינים נוצצות על נפלאותיה של בת החמש הקטנה.
לא, עכשיו אני לא הולכת לספר נפלאות, אני הולכת לנסות לשמוע עליך נעלמות.
רות לא שמורה אצלי באנשי קשר, אבל באלפון הכיתתי שנמצא בבוידם היא כן, והשהות שבה אני עולה, פותחת, חופרת, מוציאה, סוגרת, יורדת. נותנת לי להגיע למסקנה שאני יכולה יותר להזיק מלהועיל. אבל לגשש אפשר.
"רות", אני אומרת לצליל המודיע שהשיחה מועברת לתא הקולי .
ניצלת אחות, אני אומרת לך במחשבתי, מחזירה את הטלפון למקומו. המורה למדעים לא תספר לי עכשיו כלום, היא אינה זמינה כרגע.
הידיים שלי ממלאות את מכונת הכביסה בתזזיתיות. מה אני יכולה לעשות? איך עוד אני יכולה לעזור? אני עוזבת את הבגדים,הולכת אוטומטית למטבח. הידיים שלי, ללא רשות, נוטלות את הטלפון, משחקות בו.
את חייבת לעשות משהו, קול זועק בתוכי. אני עוברת לחיוג המקוצר, מתקשרת לאמא.
אמא עונה, אחרי שני צלצולים.
"מה נשמע רחלי?" אמא מבררת בקול מתפלא. לא מתאים לי, לביתה המאורגנת, להתקשר אליה באמצע הצהרים.
"ברוך ה", אני עונה אוטומטית ועוברת ללב העניין, מבררת האם את בבית.
את לא. למען האמת זה לא מפליא אותי, גם לא את אמא ששואלת בעדינות האם הייתי צריכה ממך משהו והאם היא יכולה לעזור.
היא לא, אני מסבירה לה שדיברנו והתנתקה השיחה ושחשבתי לתפוס אותך כאן.
אמא מבינה, מאחלת לי "צהרים טובים".
"להתראות", אני אומרת ומחזירה את הטלפון למקומו.

לא חזרת אלי באותו יום, גם לא יום אחר כך, גם לעזור לא באת. אבל מישהי אחרת כן חזרה.
רות!
אני מחייגת חיוג חוזר, זוכה לשמוע את קולה של חברתי משנות הנעורים.
"מה קורה, רחלי?" היא מתעניינת בכנות בקורות איתי. "מקווה ששלומך טוב", היא ממשיכה בשטף. "אחותך מותק, באה להתייעץ איתי לגבי הסיפור שהיא שוקלת לשלוח לעיתון של הסמינר".
"את בקשר איתה?" אני סוף סוף מצליחה להשחיל מילה.
"כן," רות עונה ברורות, כמו רות שאני מכירה.
"ואיך היא?"
"מותק, כבר אמרתי לך," היא מבהירה, מזכירה לי שאצלה אין גישושים.
"היא חזרה יום אחד מאוחר בלילה, עברה משהו, אני לא יודעת מה לעשות. תוכלי לעשות משהו?"
"את יודעת, הסמינר שבו אני מורה, הוא לא הסמינר בו למדנו. כאן כל בת עוברת משהו".
רות מתחמקת, אני יודעת שהיא מתחמקת, אבל הפעם, חיי אחותי בדבר. "אני רוצה שתבדקי מה עובר על אחותי", אני לא משחילה הפעם, פשוט תוקעת. "היא מדאיגה אותי והיא לא כל בת בסמינר שלכן".
רות אומרת "אני אנסה".
אני אומרת "תודה".
מקווה שאת סולחת לי, לא ריכלתי עליך, אחות.
ריחמתי. דאגתי.

את דופקת, לא מרחמת, זועמת, אני לא צריכה שהדפיקות שלך יגלו לי את זה, הספיקה לי השיחה עם רות.
אני פותחת, שוב דואגת.
את נכנסת. לא מבקשת רשות, סוגרת אחריך, אבל לא מתקרבת.
"את בסדר?" אני לוקחת צעד אחורה. "צריכה עזרה?"
"צריכה? עזרה?" את נשמעת כמו גייזר לפני התפרצות.
"לא!!" הוא מתפרץ, נשפך.
"יש לי הורים, טיפשה!" אין בו יופי, בגייזר. הוא רותח. "הם דואגים לי, ועושים את זה היטב! מי ביקש ממך להתערב?"
מי באמת? אני שואלת את עצמי, תופסת עוד קצת מרחק, לא רוצה להיכוות.
"היא נחמדה, המורה למדעים. לא כמוך".
מאוחר מדיי, הכוויה כואבת.
"יש לי הורים", את חוזרת אל מה שאמרת מקודם.
"יש לי אבא!" את מניחה יד על הידית.
"והוא דואג לי, לא כמוך", את מסיימת, פותחת, יוצאת, טורקת את הדלת.
משאירה אותי לבד.
את צודקת, אחות. יש לך אבא!
הוא דואג לך, אוהב אותך, ממלא כל חסרונך.
לא כמוני, גם כן אחות.
הוא זה שהביא אותך לעולם.
הוא זה שאחראי למעשיך בו.
ואני בסך הכל?
אחות!
שצריכה ללמוד להרפות.
לראשונה מאז שדפקת בלילה חשוך על דלת ביתי, לראשונה מאז שרגליך צעדו לסמינר שהוא לא שלי. אני מרשה לעצמי להרפות, לשחרר.
לעשות לראשונה את מה שהייתי צריכה לעשות בהתחלה.
פותחת ספר תהילים. מתפללת, מכוונת, סוגרת. שמה גבול.
גבול לקשר.
קשר של אחיות.