שחמט

הם מתיישבים משני עברי הלוח. המושל, הבעה של מנצחים על פניו, בצד הלבן. המנהיג, בהיסוס קל אך באומץ, בצד השחור. הם לא לוחצים ידיים.

המשחק מתחיל.

רגלי לבן צועד קדימה. רגלי שחור מגיע מולו, בהתגרות.

המושל ובני משפחתו עברו באדנות בין שערי הארמון, מלווים בקהל רב של אזרחים אוהדים.

"נמלטתי מארמוני, אך הנה, שוב אני כאן". אמר באוזני יועציו, יוהרה בקולו. "מעכשיו המדינה תתנהל כרצוני. והבוגדים? אה! איני מאמין שינסו להדיח אותי שוב".

"ואם כן?" שאל היועץ המבוגר בדאגה ניכרת. המורדים הוכיחו שאינם פוחדים מדבר.

"אם כן?" המושל לא נבהל. "הם יהיו היחידים שיסבלו מכך".

לא הרחק משם עמדו מספר לבושי שחורים כשאגרופיהם קמוצים.

לא לנצח יעשה בהם המושל כרצונו.

הם ערבים לכך.

הפרש הלבן של המושל תוקף רץ שחור ומביס אותו.

המנהיג נוקם ובעזרת רגלי שולח את הפרש התוקף למנוחת עולמים.

שמע המהומות שהתחוללו בבירה ושטפו את סמטאותיה הצפופות, הגיע עד לאוזניו של המושל היושב בטח בארמונו.

"סטודנטים לתיאולוגיה, אדוני, מפגינים ברחובות בעידודו של המנהיג". דיווח לו אחד מאנשיו בזהירות. "המחאה אלימה. הם מתעקשים לסגור חנות שמשווקת מצרכים שאסורים ע"פ דתם".

"בכמה סטודנטים מדובר?" חקר המושל באיפוק.

"כמה מאות, אדוני". מלמל האיש.

"ככה!" עיניו של המושל הצטמצמו ואגרופו היכה על ירכו. "אם המנהיג רוצה במלחמה – שיהיה כך. שלח צבא. הורה לחיילים לירות בשביל להרוג. במדינה שלי לא תהיה כפייה דתית כל עוד אני כאן. משוחרר!"

סנטרו של האיש הוצמד לחזהו. הוא קד עמוקות ויצא מאולם קבלת הפנים המפואר.

בפינת רחוב מלוכלכת התקבצו הסטודנטים המשולהבים, מכניעים בכמה מכות אלה את דלת הזכוכית של החנות החדשה. שבבי בדולח התפזרו על המדרכה המזוהמת. שאגותיהם הציפו את הרחוב וגרמו לתושבים להסתגר בבהלה מאחורי דלתות מוגפות.

הסטודנטים לא הספיקו להרוס הרבה מהסחורה שבחנות, כששטפו אלפי חיילים את הרחוב, מדיהם מגוהצים ונשקיהם משוחררי ניצרה.

המקום הפך לשדה קרב. אנשי המנהיג נקטלו כמו זבובים, אך לא התייאשו. ללא נשק או הכשרה מינימלית הם השיבו אש, שולחים רבים מחייליו של המושל למנוחת עולמים. זעקות הפצועים התערבו בשאגות הלוחמים, מהדהדות בחלל.

עשרות סטודנטים נעצרו באותו יום ונשלחו לאפלים שבתאי הכלא, והמושל חיכך את כפות ידיו בשביעות רצון.

שני הצדדים רכונים במתח מעל לוח המשחק.

המושל, במצח מכווץ, מסיע את המלכה הלבנה לנגד המלך היריב.

שח.

בחירוק שיניים נאלץ המנהיג לסגת ולמלט את מלכו אל קצה הלוח.

אחרי שנים רבות של רדיפה אחר הרוח, סוף סוף הצליחו אנשי המושל להניח את ידם על המנהיג.

בהבעת פנים שכולה שחצנות ושמחה לאיד, נכנס המושל לאולם המשפט. הרגע לו ייחל הגיע לבסוף, ואיתו יקיץ הקץ על ההתמרדות ומנהיגהּ. הס הושלך באולם הגדול. הנוכחים נעמדו בהכנעה וכופפו את גבם כשחלף ביניהם.

כשהוא מוקף בחיילים, ידיו אזוקות לאחור ושלשלות מתכת על רגליו, הובל המנהיג אל בימת הנאשמים. שערו השחור, ארוך ומדובלל, נפל על פניו המיוסרות, ובגדיו הקרועים שיוו לו מראה אומלל.

המושל שלח לכיוונו מבט מלא בוז. הוא השיב לו במבט בהיר.

"ובכן", נשיא בית המשפט פתח בחגיגיות. "הנאשם המכונה המנהיג! אתה כופר בשליטתו של המושל, מסית אחרים ללכת בדרכך, ומשבש את סדרי המדינה". המנהיג נותר זקוף על מקומו. "לכן אתה מגורש מהמולדת. אם תעז להניח שוב את כף רגלך על אדמתה – דמך בראשך!"

"האם יש לנאשם משהו לומר בעבור עצמו?" המושל נהנה מההזדמנות להקניט את יריבו הוותיק. "להתחנן לסליחה, אולי?"

המנהיג שתק, מקבל את גזר הדין בשלווה עוצמתית. רק לפני שהוצא מבית המשפט, הפר את שתיקתו ושילח את איומו אל המושל:

המחאה תימשך. גם אם לא יזכה לחזות בניצחונה.

מצב הכוחות ברור וחד.

המושל בוחר אחד מכליו הרבים ומוריד בחינניות את הרץ השחור האחרון.

המנהיג נאנח קלושות אך לא מוותר. המלכה השחורה מתקדמת צעד נוסף קדימה, חושפת את עצמה לחייליו של הצבא הלבן והאכזר.

האירוע המלכותי לציון 2,500 שנות קיומה של המדינה עלה על כל הציפיות. עשרות מנהיגים מכל רחבי העולם הוזמנו, אולמות נערכו בפאר ומאתיים שפים מצרפת הציעו לנוכחים אוכל משובח, טון קוויאר ושתייה כדת אין אונס. נברשות הקריסטל הפיצו אור בהיר, מאירות את המקום באור יקרות.

המושל ישב בזחיחות על כיסא מלכותו וקיבל בברכה את המוזמנים הרבים, מחייך בהנאה למראה העיניים שנפערו מול הפאר המוגזם. אף אחד מהם לא שיער עד כמה גדול עושרו.

הערב נפתח בנאום פתיחה בשבח הארץ, בעמידתה האיתנה מול האויבים ובהישרדותה לנגד המחריבים: "2,500 שנה אנחנו על המפה!" המושל הגביה את כוס השמפניה שבידו. "ובהזדמנות זו אני מאושר להיווכח עד כמה התקדמנו בעשרות השנים האחרונות! נציגי העולם כולו הגיעו כדי לשמוח איתנו היום. אני מודה לכם בשם כולנו!"

מחיאות הכפיים נשמעו במשך דקות ארוכות, משדרות למושל תמיכה עולמית בלתי מוגבלת.

המסיבה נמשכה עד שעת בוקר מוקדמת והסתיימה במופע חגיגות סוער.

הפגישה נמשכה עד שעת בוקר מוקדמת והסתיימה במלל נאצות סוער. עשרת המוזמנים, בגדיהם קרועים ומטולאים, שתו מים מכוסות מוכתמות והאזינו ברוב קשב לדובר – שליחו של המנהיג הגולה.

"היום חוגג המושל את חג המדינה בחברת זרים, מוציא 120 מיליון דולרים כדי להרשימם, וגובה מהאזרחים האומללים מיסים כדי לכסות על ההוצאות". הוא העביר מבט עגום על הקירות החשופים ועל הסדקים שבגג. "ובשעה שהוא מסב בשלווה בארמונו, אנחנו צריכים לשבת על כיסאות רעועים בחור הזה, ולחשוש מחרפת רעב".

דבריו נגעו ברגיש שבפצעים והתגובות לא אחרו להגיע. המוזמנים פרקו את זעם העם על ראשו של המושל, מביעים את כאב האזרחים העניים והעלובים, חסרי המגן.

שליחו של המנהיג הניף את ידו. המוזמנים השתתקו. "בפקודת המנהיג, אני מכריז בזאת על הקמת תנועת מחאה גלויה נגד המושל". קולו נסק. "הלאה השלטון המושחת! הלאה המערב!"

"הלאה!" "הלאה!" "הלאה!" השאגות עקפו את הגג המחורר והתפשטו על פני הרחובות השקטים שנמו בכבדות בתוך שלוליות של רפש מעיק.

המנהיג מחייך קלושות ומסיע צריח שחור אל מול המלך הלבן.

שח.

המושל מוותר על תוכניותיו העתידיות ונכנע בשקט, מסיג את מלכו הצידה אך מוחו כבר עסוק בתכנון הצעד הבא.

"אה!" בפעם ההיא הם ישבו בדירה ראויה לשמה, על כסאות עץ יציבים. "המושל שיחרר שלוש מאות מאנשינו, ואחרי החודשים האחרונים, שהיו מלאים בחוקים ובצנזורה נגדנו, שוב הפכנו לחופשיים".

"ומה דעתו של המנהיג?" הכוס שביד השואל הייתה נקייה.

"המנהיג מחזק את ידינו, אך עדיין לא הגענו אל הניצחון הסופי". השליח שתק לרגע. "הצנזורה הופחתה, אבל איתה התחזקה הכפייה החילונית של המושל. הפעם הבסנו אותו, אבל דרך ארוכה עוד לפנינו".

"הפעם הם ניצחו". פניו של המושל אדמו מחרון. "הדוד מן המערב אילץ אותי לשחרר את חבריהם ולהפחית את כוח ההרתעה שלי".

יועציו עמדו מולו. דוממים. הבהוב קטן בעיניהם.

"אחרי המתנות הרבות שהעניק לי, איני יכול לסרב לו". ענה המושל לשאלתם השקטה. "אך אל דאגה. גם אם נכנעתי כלפי חוץ, עדיין אין לי כוונה לוותר. הם יסולקו מהזירה בקרוב. אתם תראו".

זוויות פיו של המושל מתרוממות, ובתנועות שלוות הוא נוטל את הפרש הלבן ומדהיר אותו אל המשבצת עליה עומדת המלכה היריבה.

המנהיג צופה במלכתו המתה בעיניים דומעות, ובצעד של ייאוש מקדם רגלי אחד קדימה, ללא תועלת ברורה.

הרחובות בבירה סערו באותו יום חורפי. גם השמיים הזילו דמעות וביכו את רוע לבם של בני האדם החיים על פני האדמה.

בנו של המנהיג נרצח. צעד אכזרי של המושל, שנועד להכאיב ולהביא להרס תנועת המחאה שהקים אביו.

מסע הלוויה היה עצוב וכואב. מאות מתומכי המנהיג הגיעו כדי לחלוק לבנו כבוד אחרון. חיילים במדים סבבו ברחובות והיו מוכנים לכל התפרצות, אך זו לא הגיעה. המכה הייתה קשה מדי והעצימה את חוסר האונים של העם.

הם לא עשו דבר.

ממקומו שבגג הארמון, הביט המושל בזחיחות בהלוויה, ולמרות המרחק הרב הצליח לזהות בקלות את הבלבול והכניעה על פניהם של המשתתפים.

"הגיע הזמן". לגם ממושכות מכוס הקהווה מעלת האדים. "הגיע הזמן לכניעתם, ולניצחוני".

המושל שולח מבט מזלזל ביריבו ובתנועות לגלגניות מכה צריח שחור בעזרת רץ.

המנהיג מחזיר למושל מבט חד. כשצל של חיוך בעיניו היגעות הוא מקדם את הרגלי שלו משבצת אחת גורלית.

הכתרה.

הרגלי הופך למלכה ומאיים באופן ישיר על המלך הלבן.

בעיניים קמות מבחין המושל כי אין לו לאן לסגת, ובאיטיות הוא מפיל את מלכו על צדו.

שחמט.

האיסור לקיום הפגנות, המיסים הגבוהים, העליבות, הרפש והבוץ אל מול צורת החיים הרהבתנית של האליטות – כל אלו הביאו את אזרחי המדינה לצאת בהפגנות ענק ולקרוא להפלת שלטונו המושחת של המושל ומשפחתו.

אך המושל לא נבהל. באדישות של מנצחים שלח את צבאו למוקדי ההפגנות בהוראה לירות במתנגדיו ולכלותם.

והם, בצייתנות של שנים, נשמעו לו.

מלחמה עזה פרצה בין שני המחנות כשאחים, ידידים וקרובים טובחים אלו באלו. לבסוף קם האחד, חייל פשוט, והכריז שלא יאפשר למלחמת האחים להימשך. "אחים!" קריאתו גברה על קולות הקרב. "המושל גורם לנו להילחם זה בזה, והופך אותנו לאויבים! לא נִשַמַע לו! נחבור אל אחינו המפגינים ונפיל את שלטונו המושחת!"

דבריו התקבלו בהסכמה גורפת. אלפים מחיילי המושל ערקו לצד המורדים וקראו להתפטרותו.

בעיניים קמות הבחין רזא כי אין לו ברירה, ובעצת בריטניה, צרפת וארצות הברית, נטש את מולדתו ונכנע.

"שאה מט[1]". רוחאללה מוסאוי חומייני משפשף את ידיו זו בזו בסיפוק קר ומתרווח על הכורסה המרופדת שבמטוסו. סוף כל סוף הוא ניצח במשחק והדיח את השאה רזא פהלווי שנמלט מאיראן, והשאיר אותה לשליטתו הבלעדית.

חומייני משהה את עיניו על הכלים שנותרו בלוח, ומהרהר במשחק עד שגלגלי המטוס חובטים בקרקע. אז הוא מתרומם, פותח את דלת המטוס הקטן, ויוצא אל המון העם האיראני שמריע לו באקסטזה.

וכשדורכות רגליו על האדמה שעזב לפני שנים, מסדרים אנשיו את הלוח מחדש.

במשחק נגד השאה הוא ניצח. הגיע הזמן למשחק חדש.

נגד העם.

[1] המלך מת, מארב למלך – פרסית.