שער נפתח בנמל

האניה עגנה במים העמוקים. ר' ברוך חגר את גארטל המשי מחדש, נרגש הוא שואף לקרבו ניחוחות מרוממים. הוא פונה עם משפחתו הצעירה לכוון החבלים, נאחז בהם ברעד לוהט. יורד לסירת המשוטים המתנדנדת על הגלים. קריאות המלחים נשמעות ברקע, מתערבבות עם הצעקות הנרגשות של הנוסעים שעודם על האניה. הגלים מטיחים עצמם אל הסירה בדיוק כשכף רגלו נוחתת עליה, גורמים לו להתנודד מעט.
זמר טשורטקובאי פורץ מפיו, סוחף איתו את היושבים בקרבתו. ניחוחם החריף של מי הים מתערב בריח הזיעה הבלתי נסבל, אך דבר אינו נוגע אליו. הוא מוחה דמעות געגוע לרבו, האדמו"ר מטשורטקוב, יודע כי מקיים הוא "שמאל שהוא ימין". בפולין היה לו גן עדן רוחני, גם גשמי, ואילו הארץ הינה בחורף ימיה, עדיין ללא פירות נראים לעין.
הם מגיעים לחוף, מיטלטליהם לצידם. ר' ברוך, משתטח על האבנים, מנשק אותן בדחילו ורחימו. הוא מתרומם, יודע את אשר לפניו. את הסרטיפיקט זכה לקבל מההסתדרות לאחר שדובר כי יעבד את שדותיהם בחיפה. עם פרנסה הוא מסודר, ברצות הבורא. גם בית וכל הנדרש לקיומו יש לו.
הם מתחילים לפסוע למשרדי הסוכנות בנמל. פקידי המנדט והסוכנות ממתינים להם במבנים מאובקים, רוצים לבדוק את הניירות, להחתים אותם. רגליהם עודן חשות את תנועת הגלים, אך בידו הלחם והחמאה לילדיו; ניירות המפנים אותו לחיפה האדומה, אל השדות הירוקים. לעבר עמל פיזי עם ביטחון כלכלי.
פסיעות ראשונות על הארץ, וכמו משום מקום מתקרב אליו יהודי בעל צורה. כתפיו שמוטות מעט, זקנו ההדור צח כצמר, פניו קורנות. ר' ברוך מפנה את ראשו, כשהמבוגר פונה אליו בזו הלשון: "ר' איד, אם אתה רוצה ערליכע קינדער, קח את רגליך ופנה ישר למאה שערים. לא לכל מקום אחר", והולך.
מה? ערליכע קינדער? זה לא כך בכל הארץ? הרהורון קט חלף במוחו, אך מיד ידע את אשר יעשה.
דממה צועקת מחרישה את שאון הנמל. מילותיו של הזקן מהדהדות בליבו. מתכופף לתיק היד, נוטל את ניירות השובע הלבנים. ידיו היציבות קורעות אותם. לרוחב. לאורך. לרוחב. זה הכל. חיים שלמה, קולט את הרגע, נוטל פיסת נייר שנשרה, מכניס לכיס מכנסיו. הרבנית בת שבע מעגלת שפתיה לחיוך. ה' הוא הזן ומפרנס לכל, מביצי כינים עד קרני ראמים, ולילדיו – פקדונות שהעניק לה – הוא לא ידאג? היא לוקחת נשימה עמוקה, דמעת אושר בקצה העין. ר' ברוך, רכוס בקפוטה ארוכה עשויה אלפקה, מסדר את כובע ההמבורג רחב השולים שלראשו. הוא פוסע זקוף גו, משפחתו לצידו. הוא מתבונן בהם, יודע שבזה הרגע מנע מהם, אולי, ביטחון כלכלי, אך הציל את נפשם. הם נזהרים לא להיתקל בנושאי משאות ערביים או בפקידים בריטיים זעופים לבושי חאקי.חיים שלמה, תשעה אביבים חלפו מיום שנולד, אחראי על תיבת כלי הכסף, אלו שעברו בירושה מסב סבו. שם גם נמצאת קופסת הטבק מכסף שהעניק לו רבו. ר' ברוך אינו מוותר על שמירת תיבות העץ הכבדות עם ספרי הקודש, קרוב לליבו. הם פוסעים על הרציף המאובק.
הוא עוקף בנחישות את משרדי הסוכנות, מוותר על הרכבת המנדטורית ופונה לדיליז'נס. שמש קיצית חמה יוקדת עליהם, מאדימה לחיים. חיים שלמה תופס את ארגז העץ בחוזקה, מוודא שהוא נעול היטב. הוא מרים אותו לעגלה, מערים אותו על ארגזים שאביו כבר הספיק להניח. הם עולים על העגלה העמוסה, הצפופה. מתיישבים על ספסלי העץ הנוקשים, חלקם על הארגזים. אבק לבן פוגש בבגדיהם המסודרים. הרכב מפנה אליו את ראשו, כשר' ברוך אומר לו: "אדוני, אבקש שתיקח אותנו למאה שערים, במטותא". צליפת השוט משיבה לו בחיוב. הוא לוקח את בניו, נחמיה וחיים שלמה, מושיב אותו לצידו, והם חוזרים על הסוגיה אותה למדו יחד, באניה. הם שוכחים עולם ומלואו. הקטן יושב על הארגז, צופה בהם מהופנט. אינו שומע את נחירות הסוסים ולא את אבק הדרכים הנושב מולם, מחניק את האויר. זוגתו, הרבנית בת שבע נוטלת מימיה, מביאה לילד הקטן. הוא לוגם בלי שימת לב, מרותק לאביו.

העגלה מתמרנת בין הסמטאות, עוצרת במאה שערים. מחצרות סמוכים מתערבים ניחוחות געפילטע פיש עם אדי מרק עוף חמים. יורדים במדרגות, נסחבים על טפם עם המזוודות. שערי השכונה הוותיקה מזמינים אותם בקריאות צהלה של ילדים משחקים. לשונם יבשה; עיניהם לחות. נשימתם מתקצרת מול היופי היהודי הנגלה לעיניהם. ר' ברוך עדיין אינו יודע אנה פניו מועדות. היכן יתגוררו? פרנסה מה תהא עליה? מאום, והוא אינו טרוד. הוא כבר זכה. שמירה על רוחניות צאצאיו היא הדבר הנכון לעשות. אין לו התלבטות קלה.
פונים לבית המדרש טשורטקוב עם החבילות, עם הילדים, עם החול הדוקר בבגדים. ר' ברוך נכנס לתפילת מנחה, קולו עולה והוא נמצא בעולם משלו. הוא מסיים את התפילה המשתפכת, נוחת לפלנטה אחרת. סביבו מתקבצים חסידים, רוצים לשמוע דבר תורה מרבם האהוב. אשתו הצדקנית, בת שבע, מזיזה עניינים; אינה מהרהרת עוד בחלום על הבית הגדול טובל בשדה פירות. עד שהוא שב, סמוק ועם ניצוצות בעיניו, כבר יש להם דירה בבניין בית הכנסת, תמורת הגשת תה למתפללים וללומדים. היא מניחה את הכלים בארונות המטבח, פותחת את החלון הקטן לאור דליל ולאויר צלול כיין. לא מרשה לעצמה להתמקם, ומיד מכינה תה למתפללים. בודקת כמה סוכר כל אחד צריך, ומערבבת עד להמסה מלאה.

כמה ימי חסד חולפים ביעף, כשבשעת ערב מוקדמת מהדהדות נקישות גסות על מפתן הבית. מזוזת הבית נרעדת, כמעט נעקרת ממקומה. חיים שלמה פותח את הדלת, מוביל את רעמות השיער לקיטונו של אביו. ריח סיגריות כבד עומד באויר, מחניק את המקום הצר מלכתחילה. חיים שלמה עומד בצד, חושש, לצידו מופיע נחמיה, ידיו קרות. את מי הכניס לאבא… קריאותיהם הקולניות מגבירות לו את הדופק כמו גשם זלעפות על גג פח. זיעה מכסה את פניו, ידיו הרועדות מתאגרפות.
הוא מבחין בגבוה משתוחח מעט, פונה לר' ברוך: "בחיפה מוכנה לך דירה רחבת ידיים, גג רעפים חום. השדות ממתינים שם לידיים שלך. מה עם מצוות התלויות בארץ?" – יודע משהו, הבחור. "תראה באיזה חדרון עלוב אתה גר היום, טיח מתקלף. הכנו לך מזווה מלא באוכל. מקווה שאתה מבין מה המצב בארץ. בירושלים תאלץ לעמול קשה בשביל מעט תפוחי אדמה. תרחם על אשתך, על הילדים".
"צודק. אני מרחם על הילדים שלי. זו הסיבה שפניתי לגור כאן. אני רוצה ערליכע קינדער, ילדים שעושים את רצון קונם בשמחה", עיניו בורקות, מבהיקות. "הלחם של חיפה הוא ציאניד לנשמה. לא היית מצפה ממני להרוג אותם. נכון? גם לא את נשמתם".
הם עומדים זה מול זה. ר' ברוך מסדר את זקנו המטופח, רוכס את מעילו. "סיכמנו משהו, ברוך. אתה חייב לעמוד בדיבורך" – אחד שם שקט, אך לחשו ארסי. המבט הקר והציני של חברו מנסה לצוות, לשווא. חיים שלמה מתאפק, אף שמשתוקק הוא למחות על הפניה המזלזלת של אנשי הסוכנות לאביו, ללא תואר וללא כבוד. ר' ברוך? ר' ברוך שליו. פניו קורנות, רגועות. ידיו הקמוצות של חיים שלמה נפתחות אט אט. אזנו עודנה מחודדת והקולות מגיעים עדיה.
"חייב? אני חייב דבר אחד. ורוצה. לעשות רצון קוני. בחיפה אין לי חיידר לילדים. שמירה על צביונם הרוחני חשובה לי מכל דבר אחר".
הם פוסעים בכבדות, סוגרים אחריהם את הדלת בשתיקה מכבדת. נחמיה פותח חלון, מאוורר את עשן הסיגריות המחניק. חיים שלמה מלטף את אבני הבית, ניגש לאביו. הרבנית בת שבע פונה עם מגש כוסות תה לכיוון בית המדרש. חוזרת, ומחליפה תנועת עיניים עם ר' ברוך. נוטלת את כוסות הזכוכית המוכתמות, מקרצפת אותן בחוזקה. ר' ברוך אינו צריך לומר עוד מילה. תחושת ניצחון מפעמת בו. שאון הלומדים נשמע מבית המדרש הסמוך, מסמל את השער לעולם בו הוא חפץ לראות את צאצאיו. ניגון הגמרא משתלב עם פעימות ליבו הגואות. חיים שלמה מביט באביו, חשקת התורה מציפה אותו.

שמים כהים נפרשים למולו, מרופדים בצבא כוכבים נוצץ. דומיה מאושרת נושבת בבית. האיש הדור הפנים מהנמל עולה בזכרונו, דבריו פועמים בו באמת מוצקה. הנייר שקרע זוהר מול עיניו. ילדים מפטפטים בחוץ, קולות דיבורם האידישאי מוכיח לו את נכונות הצעד. ללא ספק, הגיע למקום הנכון. הוא מביט בילדיו הנמים. תפילה עולה בו, חש שערי שמים פתוחים.