טלי מתעורר לעוד יום עמוס באתר הבנייה, מותש ממשוואות מורכבות שפתר כל הלילה. חבריו לצוות מתקדמים במשימה, אך נדמה שהמשמעת נעלמת, הפעולות נעשות אוטומטיות, והקיר שנבנה – מתקרב לקריסה. האם הם באמת יודעים מה עליהם לבנות, או שמא משהו מהותי נשכח בדרך?
שתי אחיות, קרובות אך מרוחקות, מנסות לגעת זו בזו מבעד לקווי הטלפון והשתיקות. האחת נלחמת בכתיבה דרמטית ובעצמה, השנייה שואלת את עצמה אם מותר לה עוד לדאוג. משהו חורק, משהו שותק, והלב לא מוצא את מקומו.
במה עגולה, פנס צהוב, טיפות קרות של וניל על קוקו מתוח. קולות צחוק, חצאית דביקה, ומבטים שחודרים גם שבוע אחר כך. משהו במעלה התלולית תמיד מחליק חזרה למטה.
גשם שלא ירד, פיצה שלא נאכלה, וסוד קטן בין דפים מקופלים. מלי נשארת מאחור, בחדר שקט וחשוך, כשקולות של שמחה נשפכים מהעבר השני של הקו. דבר לא השתנה — ובכל זאת, הכל השתנה.
קולות הרוח האביבית ממלאים את האוויר, אך בתוך הבית הישן נחבאת תיבה כבדה, מלאה חצאי יצירות ושברי חלומות. יהודית רצה, מתלהבת, עוזבת, חוזרת — וכל פעם משהו אחר קורא לה. האם תספיק לגמור את מה שהתחילה, או שמא יש דברים שלא נגמרים לעולם?
המורה החדשה נכנסת לעולם לא מוכר, בין קירות מרוססים בזעקות צבעוניות ונגינות צורמות. בכל שבוע היא מביאה עימה חגים, מתכונים וחומרים יצירתיים, אך משהו נותר סגור, מרוחק, בלתי מושג. בלב הסיור לכותל, נפתחת חרך דק באטימות, אך האם יצליחו הלבבות להיפגש באמת?
יעל מוצאת את עצמה נקרעת בין הקריירה התובענית לבין בתה תמר, ששוב חוצה גבולות בסמינר. הטלפון מהמזכירה הופך לשרשרת של התמודדויות, פגישות מתוחות, ולחץ שמסרב להרפות. בין דאגה לאמהות, היא צועדת לתוך סערה שלא ברור מתי ואיך תסתיים.
יום חדש נפתח באתר הבנייה, אך טלי מתקשה להשתלב. פעולותיו הספונטניות, ההתלהבות מהמשוואות והצבעים, והקיר שצומח לגובה מבהיל – כל אלו מותירים תחושת בלבול ותהייה. מה באמת נדרש כאן, ואיך ממשיכים מכאן הלאה?
אנא אשרי שאת רוצה לחסום חבר זה.
לא תוכלי עוד:
אנא המתיני מספר דקות לסיום תהליך זה.
חשוב: לא כל פרסום מאושר, נא לפרט בדיוק במה מדובר
