חיפה, 1946: רבקה נסחפת בין סוד, אידיאולוגיה ולילה שמבטיח “פעולה ענקית” — אבל בבית מחכה לה אבא שמזהיר אותה שהדרך הזו תיגמר באסון.
כשהעיתון מבשר על “ליל הגשרים” ועל נפגעים, רבקה מבינה בדיעבד כמה דק היה הקו בין גבורה לאובדן.

על מרפסת עץ שקטה בין הרים מושלגים, יעל מנסה לשכוח את השגרה הסוחפת ולנשום רגע לעצמה. אך מחשבותיה נודדות בין תפקידים, קולות פנימיים ודילמות של חיבור, תפילה ובחירה. כשצללים של עבר והווה מתערבבים, נשאלת השאלה – מהו באמת צלם ומהו מלך?

במקום שבו נשקלים רעיונות, חבילות נבחנות על פי משקלן המדויק. מערכת משוכללת, חוקים נוקשים, ואולם כותבות שבו מלים נמדדות בגרמים. אך מה קורה כשהחומר בלתי שקיל, או כשנשמה חורגת מהמפרט?

בין קירות דירה קטנה לבין דממה כבדה בבית ההורים, היא לומדת את מקומה החדש – אישה, לא רק בת. שתיקות ארוכות, ריחות שנגמרים, וחלומות על ריח של בית שלא ברור כבר לאן הוא שייך. ההתחלה מתערבבת בכאב, בבדידות, ובגעגוע שלא מרפה.

בתוך מנהרה אפלה של פחדים, אורות מהבהבים וצלילים מצמררים, צעיר אדיש למתרחש סביבו מוצא את עצמו בלב סערה אמיתית. כשהמוות נושף בעורפו, מבטו משתנה, אך המילים שבליבו נותרות עמומות. האם משהו בתוכו סוף סוף נסדק, או שמא זו רק עוד שכבה במסכת חייו?

בין גחלי הזיכרון, נרקמת שתיקה ארוכה בין דודים, נושאת כאב שאין לו מילים. חיפוש אחר שורשים הופך למסע של שתיקות, תה חמים, ודלתות שנסגרות ונפתחות. ובתווך – ילד קטן ששואל שאלות שאיש לא העז לשאול.

בין כוסות חד-פעמיות למכונות קפה נוצצות, בין חדר צפוף למשרד מואר – נפרש סיפור על שקטים שמתערבלים בתוך רעש פנימי. מכתבים, לחישות ומבטים מציירים קווי מתאר של מרחב שבו קידום עלול להיות מחיר, ולא רק פרס.

הצגה נפתחת באב וילד, שליחות אחת, טירה רחוקה ואיגרת סודית. הילד יוצא לדרך, חמוש באזהרות ובתקווה, חוזר שלם אך חסר. האור שעל הבמה כבה – אך הסיפור רק מתחיל.

בחדר אפלולי בעיר סובייטית, צעיר חרדי ניצב מול צו גיוס שמאיים להאפיל על עולמו. בתוך מוסד זר, מוקף בריח מנוכר ובמבטי זרים, הוא מחפש את האור הקטן שיחזיק אותו. ואז, דווקא כשהחושך משתלט, משהו משתנה.

בין קרטונים של שמפו לתרמוסים של לואיזה, יפי מנהלת מלחמה שקטה על שליטה, אהבה ודאגה. כשהשקט נשבר באורח מסתורי, המציאות מתערפלת, והגבולות בין כיבוד הורים לרדיפה נוקשה מיטשטשים. הדלתות נטרקות, אך שאלה אחת נותרת פתוחה – מי באמת הייתה מאמי בעיניה?

הכאב צורב כמו אש, הגוף שותק אך הנשמה זועקת. בחדר לבן ועמוס שתיקות, לב של ילד שוכב בין חיים לשבר. האם קול מבחוץ יצליח לפרוץ את הדממה שבפנים?

ערב אפל בליסבון, ונזירה חדשה חוצה את סף המנזר בנחישות חרישית, נושאת בליבה שליחות סודית. בין מסדרונות האבן והשתיקה המצמררת, נרקמת תקווה דקה בתוך עולם קפוא ומאיים.