יום אפור מוביל את נעמי בין מדרגות בוציות, כיתת תלמידות, וגעגוע צורב לבן שהתרחק. היא נלחמת בדמעות, מחזיקה חזות של חסידה, אך כל פרט – תפילה, קומיקס, פלאפל – מחזיר אותה לשמואל. באקראי, בתוך בית כנסת זר, נפער חרך לאור אחר, ולב פתוח מתחיל לנשום.
בין עשרות מיילים, שיחות טלפון וגעגועים נסתרים, היא ממשיכה לדבר איתו – גם כשהוא כבר לא עונה. הבית שקט, המגירה מבולגנת, והלב מלא בריקנות שאין לה מילים. רק כשהלילה יורד והקינה נשמעת, היא מעזה להרגיש את מה שלא העזה קודם.
הלילות ארוכים מדי, והמחשבות רודפות זו את זו בלופ אין סופי. תמר נעה בין שקט חיצוני לרעש פנימי, מחפשת מקום שבו תוכל לנשום באמת. כל העולם סביבה ממשיך לנוע, אך בתוכה – משהו עדיין ממתין.
הטלפון של חני שותק, אבל הקול הפנימי של אמא שלה לא נותן לה מנוח. סוד ישן מתעורר מחדש, חוצה דורות ופותח פצעים שלא הגלידו. בין עוגות לשבת למצפון מרוסק על הרצפה, אף אחד כבר לא ישן באמת.
אדוארד האריס, יורש צעיר למשפחה עשירה, שוקע באפלה שאין לה שם. עיניו הכחולות כבות, גופו מתייסר, והוא משוכנע בכל מאודו שאינו בין החיים עוד. בתוך אחוזה עטופת יגון ולחישות, הוריו נקרעים בין פחד לתקווה, עד שמגיע זר מרחוק עם מבטא כבד ועיניים חודרות.
נערה אחת בורחת אל תוך לילה ירושלמי, נושאת עליה זכרונות שאין להם שם. בתוך בית שקט ומרכז מסתורי, היא פוגשת נשים עם עיניים עצובות וחיוך שלא נגמר. משהו זז בה, אבל היא עוד לא יודעת אם להאמין.
שאלות קטנות של ילד בן שש חושפות כאב גדול מדי, כזה שאין לו מילים. בין דובי עיוור למחצה, סבתא שותקת ונערה עם תלתלים קופצים, נרקם חוט דק של תקווה. הדמויות נעות בין פחד לאמונה, בין עין חסרה ללב מלא געגוע.
בין פסגות הרים שותקים ובקתות חוף מוארות, מתנגנים הצלילים שאיש מעולם לא שמע. פחדים ישנים ורוח נושבת מלווים את דרכו של נגן צעיר, הנוגע בקצה חלום שאולי יֵעֵז להגשים. האם יצליח להישיר מבט אל תוך עצמו ולנגן את חייו בקול רם?
סערה לא תמיד נשמעת כשהיא מתקרבת. בין קליקים של עכברים למבטים חטופים, נחשפים סדקים דקים בסדין היומיומי. ובחדר הישיבות, מול כוס תה חם, נושבת רוח אחרת — שקטה, אבל מלאה ברעם.
בתוך מנהרה אפלה של פחדים, אורות מהבהבים וצלילים מצמררים, צעיר אדיש למתרחש סביבו מוצא את עצמו בלב סערה אמיתית. כשהמוות נושף בעורפו, מבטו משתנה, אך המילים שבליבו נותרות עמומות. האם משהו בתוכו סוף סוף נסדק, או שמא זו רק עוד שכבה במסכת חייו?
בין גחלי הזיכרון, נרקמת שתיקה ארוכה בין דודים, נושאת כאב שאין לו מילים. חיפוש אחר שורשים הופך למסע של שתיקות, תה חמים, ודלתות שנסגרות ונפתחות. ובתווך – ילד קטן ששואל שאלות שאיש לא העז לשאול.
הכאב צורב כמו אש, הגוף שותק אך הנשמה זועקת. בחדר לבן ועמוס שתיקות, לב של ילד שוכב בין חיים לשבר. האם קול מבחוץ יצליח לפרוץ את הדממה שבפנים?
אנא אשרי שאת רוצה לחסום חבר זה.
לא תוכלי עוד:
אנא המתיני מספר דקות לסיום תהליך זה.
חשוב: לא כל פרסום מאושר, נא לפרט בדיוק במה מדובר
