רגע לפני שאת מתלהבת שהתחסנת פעמיים:),

מנפנפת לי בתו הירוק שלך, ומחפשת חתונה המונית,

אני רוצה לשאול אותך משהו.

אהבת אירועים בבית או נלחצת ממה שזה דרש?

שמחת שהאירועים ירדו רף, או חיכית שרק נחזור לשגרה?

וגם, בטח יצא לך להשתתף בחתונות קטנות גרסת קורונה. נבהלת מזה או התלהבת?

התקלתי אותך.

אני יודעת, התכוונתי:)

אני לא באמת פותחת דיון מה מוצלח יותר, אמיתי יותר, נכון יותר.

זה באמת תלוי במינון, ובכמות מוזמנים, ובסגנון משפחה, ובגיל הכלה.

אבל אני רק רוצה להתייחס לנקודה אחת.

הקורונה הוכיחה לנו

שאנחנו אלופות בהפקה ועיצוב,

תותחיות בארגון, ומוכשרות על  – באלתור.

כן, גם את –

שאולי כל החיים חשבת שיש לך ידיים שמאליות,

שהגיסה המושלמת שלך הורידה לך בלי להתכוון

את כל הביטחון העצמי עם הפטיפורים המדוייקים שלה,

גם את ראית שיש לך את זה, ועשית את זה טוב. ממש.

כי ככה זה.

כשאין ברירה, פתאום כל הכישרונות החבויים האלה יוצאים ומתגלים.

פתאום מצאת את עצמך בלי אולם, מחפשת רעיונות,

משכירה מפות מגמ”חים, מתלבטת על צבעים, מחפה קירות,

מכסה כסאות כתר, משיגה מרכזי שולחן ואגרטלים כדי שיהיה קצת יותר מיוחד,

מוצאת פתרון לתאורה טובה שתספיק לחצר, חושבת על מזכרת קטנה לכל אורח,

ומפיקה אירוע מהממם תוצרת בית.

בינינו, זו חתיכת חוכמה.

כי באולם יש לך נתוני פתיחה מעולים.

ריצוף מושקע, תאורה, ציוד, מרחב.

ובבית?!

בבית יש לך פליימוביל ולגו ומקרר ורהיטים,

ובלאגן. הרבה בלאגן.

אז חוכמה או לא?

תגידי לי את.

אולי זה פשוט יותר מאולם,

ואולי מעייף גם להכין הכל לבד,

ולפעמים מרגיש קצת יקר יותר אפילו.

אבל,

אני אהבתי.

אהבתי את הגילוי הזה,

של אשה כמוני וכמוך,

שפתאום גילתה והבינה שכן,

היא פשוט מוכשרת, ויודעת ליצור,

ויש לה את זה.

אמיתי.

לכן גם כשהשגרה הזו חוזרת,

אולי כדאי קצת לשמר אותם – את האירועים הביתיים.

משהו.

 כי הייתה בהם חדוות יצירה,

והמון המון סיפוק.

אני בעד.