“כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותיי ממחשבותיכם” (ישעיהו נ”ה, ט)
הקוץ שנכנס לו לרגל הוציא אותה מכלל שימוש, וקירקע אותו לחודש הקרוב למיטה. לא מוצא תנוחה לעצמו, חבוש, מותש וכאוב הוא מוצא את עצמו מגדף בשקט, מקלל. מלא טענות וכעסים כלפי בורא עולם. ההפלגה שהחמיץ, והשותף שלו שעל סיפונה של האוניה בלעדיו, מילאו אותו במרירות שהוציאה מפיו ביטויים קשים ומרירים כלפי הקב”ה. אבל כשהגיעה הידיעה המרה על טביעתה של האוניה, הוא קפץ בלי להרגיש על רגלו הפגועה, ועם כרטיס ההפלגה שהוחמצה בידו המונפת, הוא שר שיר הלל לבורא עולם. (עפ”י המסופר בגמרא).
“אודך ד’ כי אנפת בי ישוב אפך וינחמני” (ישעיהו י”ב) גם סיטואציות כואבות, מתסכלות ומכעיסות הן הדרך לטובה שד’ מתכנן עבורנו. זאת רק הראיה שלנו שמוגבלת, חסומה וחלקית..
כשהסתננו רסיסים ראשונים של שמועות מחרידות על הנעשה בארופה של מלחמת העולם השניה, הזוועה הייתה בלתי נתפסת, לא ניתנת לעיכול. הידיעה על הטבח השיטתי והמזעזע בבני עמנו, ההכחדה של קהילות יהודיות שלמות בכוונה מרושעת ובצעדים מתוכננים, לא איפשרו לאישה אחת צעירה באותם ימי-טרום-המדינה להמשיך בסדר יומה.
“האמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש”, כותב החזון איש בספרו, “וכאילו מהנדס חכם צייר לפניו את העולם בטרם נברא”. אבל כשנתקלים בהתרחשויות מעוררות פלצות כמו שואת יהדות ארופה, צומחת ומתעצמת השאלה: איך? איך יכול לקרות דבר כזה בעולם מתוכנן, מונהג ומושגח? כיצד יתכן שבורא עולם מאפשר לזוועות הללו להירשם בדם בדפי ההיסטוריה?
מתוך סערת רגשות וחיפוש תשובה שתרגיע את הסער, קמה סבתי, הרבנית חנה גריינימן ע”ה (סבי הגאון רבי שמריהו גריינימן זצ”ל- היה תלמידו הגדול של החזון איש) ונסעה לבני ברק. ללמוד אמונה, לקבל ביטחון -מהחזון איש, שחקר ובירר וכתב את ספרו “אמונה ובטחון”.
בדמע, ברעד ובכאב תססו מפיה המילים שפרסו וסיפרו את סיפורה של שואה, של אימה, של אובדן. והשאלה נזעקה בלי קול , איך זה יכול היה לקרות?
החזו”א שמע את המילים, ואת מה שמעבר, שתק ושקע במחשבות.
ולפתע הרים את עיניו, דפק בחוזקה על השולחן ואמר
“דאס איז דחסד! דאס איז דרחמים!” (זה החסד! זה הרחמים!).
הקדוש ברוך הוא שהינדס ותכנן את העולם הזה מראשיתו ועד תומו, מהיסוד והבסיס ועד לקץ ולתכלית, הוא קל מלא רחמים. והרחמים שלו ממלאים ומרפדים את העולם, החסד שלו עוטף ומסבב ומלפף כל פינה וכל סיטואציה ביקום. והטוב הזה מחושבן ומתוזמן וטמון ונמצא בכל מקום, בכל מצב, בכל רגע. וכשם שלבניית בנין יש שלבים, ויש תכנית אדריכלית- ואין לכעוס על הכיעור או להתפלא על חוסר שלימות לפני שתושלם הבניה. ככה גם בהנדסת עולם, בבריאת יקום. שלב אחר שלב נתפרים ונארגים חלקי תבל, פרוסות חיים. ורק בפרספקטיבה של דורות, ממרחק של תקופות, (ולפעמים אף לא במשך כל שנות חיינו בעולם הזה) ניתן לראות חסד ורחמים הטמונים ושזורים בתוך התהליך, גם בשואה, גם בחורבן. אנו מתהלכים בתוך תהליך שעודנו מתרחש ומתרקם לנגד עיננו, ולכן חלקים רבים ממנו עדיין נעלמים, עדיין נסתרים, עדיין לא מפוענחים, והם טובים, נוטפי רחמים, חסד ואור.
הגמרא מספרת על עני שחרש בשדה עם פרתו היחידה, ובאמצע החרישה אבדו לה כוחותיה, והיא קרסה על הקרקע ושברה את רגלה. כל רכושו היא היתה, כל פרנסתו ממנה. נשבר מטה לחמו. מה יעשה עכשיו?
וכשהוא ניגש לבדוק את מצבה, התגלה מתחת לרגלה השבורה בור ובו מטמון. עמד העני והודה לד’ “לטובתי נשברה רגל פרתי!”.
בתוך כל אסון לאומי יש אסון פרטי, בתוך כל התמודדות ציבורית יש פרט ועוד פרט שמתמודד. בתוך שואה יש 6 מיליון יחידים, ובתוך העולם המתמודד עם נגיף הקורונה, ועוד התמודדויות קודמות ועתידיות, יש אותך בהתמודדות האישית שלך. ואותה אמת גדולה ומטלטלת שדפק החזו”א על השולחן, נכונה- לא רק כלפי טרגדיות בינלאומיות או קטסטרופות משנות פני תבל, הן נכונות כלפי כל אחד ואחד מאיתנו, ביום יום, בכל קושי וכל דחק. זה חסד. זה רחמים.
תגובות