השמש התפרעה במעגלי אור זוהרים ומפזזים, התלהטה והרתיחה את האספלט השחור שהעלה אדים. מרטיבה במרץ את כל הנקרים לפניה, מדביקה את אבריהם בזיעה מעייפת.
הוא מצמץ, ניער את התיק הקטן שהכיל את צרור חפציו. מרחוק עמד אבא שלו, שקט ומהורהר. אהבה יוקדת באישוניו, דאגה מהבהבת מבין ריסיו.
הוא צועד קדימה, אל החיים. מותיר מאחוריו את ימי כלאו, את חומות בית הסוהר החונקות. צועד אל החופש שלו, שנקנה בערבות כספית תמורת ביתו, שלוותו ומנוחתו של אביו.
אין לך באמת חופש כשלאבא שלך אין בית בגלל השטויות שאתה עשית. אבא שלך, שהתעקש למכור את ביתו כדי לפדות אותך, לקנות את חירותך- במחיר גבוה של גלות, נדודים ועוני עבורו.
אין לך באמת חירות כשהדרך שלך לרַצות את החברה על מעשיך רצופה עבודה קשה, מעייפת ובקושי מתגמלת. עבודות שירות זה לא זמן ללקק דבש. שברת ואתה צריך לתקן.
אבל אין לך אפשרות להתפנק מלעבוד קשה ולתקן את הנזקים שגרמת, כשלאבא שלך אין קורת גג, אין פינה, אין מנוחה בגללך, למענך.
אין לך לב לעבוד בנחת, לא להתאמץ עד הסף העליון, וכלל כל הכוחות שלך, כשאבא שלך רחוק ובודד. אתה מתמסר לעבודה, לתיקון, לתשלום החוב שלך, לפריעת הערבות על השחרור שלך.
יש נחמה במאבק שלך, במאמצים שלך, בלילות חסרי השינה. כל פרוטה שמצטרפת לתשלום החוב שלך מקרבת אותך לקנות את הבית של אבא שלך ולהחזיר אותו אליו. כל השתדלות היא עוד פסיעה לכיוונו, המשקיטה את הגעגוע הצורב, את הבושה המכרסמת. כל טיפת זיעה שנוטפת מזכירה לך שאתה עושה את הדבר הנכון, המתבקש, והמקרב אותך ביותר לאבא.
המשכן נקרא בשם זה- מסביר רש”י: “רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל”.
בעוונותינו ובחטאינו הרבים, היינו אמורים להגזר לכליה. אבל, ברחמיו הבלתי נגמרים, הקב”ה כילה את חמתו על עצים ואבנים ומישכן את ביתו, את בית המקדש, תמורת חטאינו. ככה ניצלנו אנו. ולד’ אין בית. השכינה בגלות, שכינתא בגלותא, במחשכים הושיבני.
יצאנו לגלות, ובה, אנו במאבקים תמידיים לעשות את רצון ד’, לבנות את ביהמ”ק השלישי, להחזיר עטרה ליושנה. יש לנו ניסיונות מבית ומחוץ חדשים לבקרים. כל הזמן בלי הפסקה.
ואנחנו מתאמצים ומתעקשים ונלחמים, לעשות את רצון אבינו שבשמים, לזכות לבחור בטוב ובכך להחזיר את מלכות ד’, לקומם את הריסות החורבן הרוחני. דור שלא נבנה בו בית המקדש- כאילו חרב בימיו.
ימים אלו במיוחד, מוקדשים לבנין בית המקדש: השל”ה הקדוש מסביר שהאבילות עצמה היא זו הבונה את בית המקדש, וכל תוספת ועומק בגינוני האבלות היא עוד אריח ולבנה בבנין בית הבחירה. (ולכן, אם חל תשעה באב בשבת נדחית האבלות, מכיוון שמנהגי האבלות הם הם הבונים בפועל את בית המקדש. ואין מצוות בנין בית המקדש דוחה את השבת).
אין לנו אפשרות להתפנק מלעבוד קשה ולתקן את הנזקים שגרמנו כשלאבא שלנו אין בית, אין מנוחה בגללנו, למעננו.
אין לנו לב לעבור את הימים האלה בנחת, לא להתאמץ עד הסף העליון של הכוחות שלנו, לא להתאבל- כמו שהורונו חז”ל, כשאבא שלנו רחוק וכסאו לא שלם. אנחנו מתמסרים לאבלות, לתיקון.
ויש כזאת נחמה במאבק שלנו, במאמצים שלנו, בלילות חסרי השינה. כל מצווה שמצטרפת לתשלום החוב שלנו מקרבת אותנו ליום בו תמלא הארץ דעה את ד’, ותחזינה עיננו בשובו לציון ברחמים. כל השתדלות, כל מנהג אבילות הוא עוד התקרבות שמשקיטה את הגעגוע הצורב, את הבושה המכרסמת. כל טיפת זיעה שנוטפת מזכירה לנו שאנחנו עושים את הדבר הנכון, המתבקש, והמקרב אותנו ביותר לאבא שלנו.
"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבנינה"
תגובות
מאמר יפה מאוד וכל כך מחזק!
והמשל ממש מצמרר—
איזו הגשה מדהימה וקולעת!
מאד מחדשת ומכניסה ללב את הדברים הידועים, לכאורה.
וואו מאמר כל כך יפה ממש אהבתי
המשל בכלל כל כך מתאים לנמשל
נכנס לי ללב תודה