האם לא טבעי לקום וללכת אחרי ד', לברוח ממצרים?
י”ג אב התשס”ה, 14:58
עם חיוך מיוזע, מנצח, הוא נעצר. נשען בחינניות על עגלת ההובלה שהוביל בבטחה עד כה. כמו לכל אורך המסלול, גם כעת המקרר הענק, הכסוף, בעל ארבע דלתות נח בה בשלוה, לא נע ולא זע.
“מי מאמין שיורם יכול לקחת גם בנאדם אמיתי, במקום המקרר?”
שריקות מילאו את הרחוב, מחיאות כפיים סוערות וקריאות קצובות: “יורם, יורם”. קבוצת נערות בנות עשרה התגודדו בריגוש, אמהות עם תינוקות זרקו בהתלהבות מוצצים לשמים, היה חשמל באוויר.
מלמעלה, היה נראה ההמון שהתאסף ברחוב צוהל ומתפעל כמו מסיבת אוהדים שרצתה לחבק אותו. גאה ומרוצה פסע הלוך-חזור על החבל הדק שמתח בין המשביר לצרכן לבנין שמולו, מבזיק חיוכים ליושבי ספסלי המדרחוב שתחתיו. עגלת ההובלה צמודה אליו, יציבה כמו על הקרקע. העיניים של כולם נעוצות בו, מעריכות ומאמינות, ממתינות לראות למה עוד הוא מסוגל.
מודע באושר לכך שכולם מצפים למוצא פיו הוא שחרר את השאלה: “מי רוצה לעלות לעגלה ולעבור איתי לצד השני של החבל?”
י”ג אב התשס”ה, 14:03
יש ריח מתוק של חופש ואור של קיץ ישראלי ועומס של רחוב יפו וקניות של ירושלים, והם נסחפים עם הזרם האנושי בצומת. “דבורה”, הוא מסמן לה “תסתכלי על הבחור הזה שם למעלה, מה הוא חושב שהוא עושה?”. “הבחור הזה” משתחל מחלון הקומה השלישית בבנין של המשביר לצרכן ונעמד על חבל שמתוח עד לבנין שמולו. זה ענין של דקות עד שהמראה תופס את עיניהם ותשומת ליבם של אנשי הרחוב ועד מהרה הם נעצרים תחת הבנין בתהייה.
הוא מייצב את עצמו על החבל ורוכן לרחוב שתחתיו “אתם חושבים שיורם יכול לעבור לצד השני?” הוא צועק.
“תרד משם” צועקת קשישה היסטרית “זה מסוכן! אני אקרא למשטרה!”. ילדה עם קוקיות סגולות נצמדת לאמא שלה רועדת, לא מסירה מבט. “לא סבתאלה,” הוא עונה לזקנה “ליורם זה לא מסוכן, תראי שאני יכול”.
דקותיים אח”כ הוא כבר היה בצד השני מלא סיפוק “את רואה, סבתאלה? אמרתי לך!”.
הוא מזדקף על מקומו וצועק “אתם חושבים שיורם יכול לעשות את זה שוב?” יש קצת התלבטות בקהל ועד שהם מחליטים מה לענות הוא כבר בצד השני.
היתה לה תחושה כ”כ ברורה, שהיא לא חשבה אפילו וצעקה בקול רם “כן”. האיש על החבל חייך ושאל שוב: “אתם חושבים שיורם יכול לקחת איתו כסא?”, היה היסוס בקהל, לחשושים וחשש, היא שוב צעקה “כן” ולקולה הצטרפו כמה קולות נוספים. והיא צדקה.
האיש על החבל החליק מטה, נטל כסא וטיפס חזרה, ולכל אורך המסלול שייצר לעצמו על החבל בין הבנינים- הלך, קפץ ודילג כשהוא מנופף בכסא שבידו. היא ידעה שהוא יצליח.
זה נראה שלכוחות שלו אין גבול, ובכל פעם יש לו רעיון חדש. בכל מסלול הוא שובר את השיא האחרון שלו, וזה לא נגמר. הפעם האחרונה היתה עגלת הובלה עם תנור דו-תאי, הוא צעד בנחת, נעצר מדי פעם כדי להגביר את הדרמה והתנור לא זז במאומה. זה היה מדהים לראות אותו קליל וחזק, אמיץ ונחוש ויכול ומסוגל. הוא היה מרשים והיא ידעה שהוא יכול אפילו יותר מזה. וכשהוא הגיע לסוף המסלול ושאל בטון שכולם כבר הכירו “אתם חושבים שיורם יכול לקחת גם מקרר?” לא היה אחד בקהל שלא צעק מיד “כן”.
14:58
הוא שאל שוב: “מי רוצה לעלות לעגלה ולעבור איתי את המסלול?”
שקט.
שקט.
שקט…
ולמרות שעל עגלת ההובלה הוא ניווט משקלים כבדים פי עשרה ממשקל אדם ממוצע- איש לא התנדב לעלות ולעבור איתו את הדרך על החבל. ולמרות שבשעה האחרונה הוא עבר את המסלול הזה עם משאות כבדים פי כמה מאות ממשקלו של תינוק- לא היתה אמא שנענתה להזמנה. למרות שכולם האמינו בכל ליבם שהוא מסוגל לעשות זאת, והוא הרי הוכיח זאת כ”כ הרבה פעמים לנגד עיניהם – לא היה מי שנאות להסתכן ולהתנסות בכך בעצמו.
יש משהו לכאורה לא כ”כ מובן בפסוק “זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”.
הרי עם ישראל חיו בתוך מציאות מזעזעת ומחרידה: שיעבוד פיזי ומנטלי שלא נודע כמותו. עבודת פרך נוראית שכל כאב וייסורים מתגמדים לידה. אובדן החשק לחיים. ילדים שנולדו בשדה וננטשים שם לבד, תינוקות שמוכנסים לקירות במקום לבנת בנין. אין יום ואין לילה, אין שמחה, אין חיוך, אין נחת וסיפוק.
מי רוצה להישאר בכזה מקום בכלל? מה הגדלות של עם ישראל שעזב את כל זה?
יותר מזה: הקב”ה היכה את המצרים בעשר מכות : דם וצפרדע, כינים וערוב ודבר ושחין וברד וארבה וחושך ומכת בכורות. וכל מכה היוותה חיזוק וביסוס לאמונה בד’ יתברך, כל מכה הוכיחה את גודלו של בורא עולם והראתה את ידו החזקה, את יכולותיו האלוקיות וגבורותיו הנוראות והאינסופיות. עיננו ראתה ולא זר כי הקב”ה מהווה את כל הקיים “המחדש בטובו בכל יום תמיד”.
האם לא טבעי לקום וללכת אחרי ד’, לברוח ממצרים?
אבל זאת הנקודה.
יש כח בהרגל ויש ביטחון במצב ידוע, גם אם המוכַּר הוא אכזרי – עדיין יש בו יציבות שאנו נאחזים בה. אנחנו מזהים את הקיים כחלק מאיתנו, ואנחנו בלתי נפרדים ממנו. זוהי מציאות קיימת בבריאה.
ואכן, זאת היתה צורת חיים מייסרת ומדממת. אבל היא היתה המציאות היחידה שהכרנו, אלו היו חיינו. זאת היתה השגרה שידענו וניהלנו, שם, בארץ גושן היהודית. במקום הזה נולדנו, בגרנו וילדנו את ילדינו. ורק את הארץ הזאת ואת מצרים -אמה הנוגשת, ידענו. לא הכרנו ולא חווינו חיים אחרים.
וגם לאחר עשרת המכות והדינים והשפטים בפרעה ובכל עבדיו- עדיין, מצרים הייתה הבית. והיציאה ממנה- קריעת פיסת היציבות היחידה בחיים.
גם כשיש כ”כ הרבה הוכחות וניסים ונפלאות ואורות, בכל זאת, כדי לצאת אל הלא-נודע, אל המדבר השמם מאדם, ריק ממזון ומלא בחיות טורפות, אל עתיד לוט בערפל- צריך לזה אמונה יוקדת ובלתי מתפשרת, צריך אהבה עיוורת.
ולנו- לנו יש את זה, אנחנו עשינו את זה.
אנחנו קמנו ועזבנו את המקום בו נולדנו, המחוזות להם הורגלנו והיו חלק ועצם מעצמנו והוויתנו. ובאמונה שלנו, שטבועה בקוד הגנטי של עמנו- קמנו ועזבנו את כל מה שהיה לנו. ובעיניים עצומות, באהבת עולמים לוהטת הלכנו אחריו . והאמנו בו.
י”ג אב התשס”ה, 15:00
לתוך השקט הזה מתגנב קול דקיק של ילד בן עשר “אני בא איתך” הוא צועק. מתמסר לידיו המושטות של יורם.
תסיסה של חשש בקהל, דאגה לופתת ופחד מהבאות. האוויר מתפוצץ ממתח. יש גם כעס מסוים שמופנה כלפי יורם על האחריות המופרזת שלקח. ושאט נפש מהילדותיות הנמהרת של הזאטוט שתלתליו האדמוניים מקפצים בשובבות כשהוא מנוהל בידיו הגדולות של הלוליין.
מצומררת, היא נועצת ציפורניה בכפות ידיה עד זוב דמה על חצאיתה הלבנה. נושכת את שפתיה, לועסת אותם. היא לא יכולה לשאת את הרגעים האלה, את האימה הזאת. את הצחוק של הילד הזה, שמתנגן כמו מנגינת פרידה. נחרדת, היא לא מסירה את מבטה לאורך כל מסלול השדים הזה. וכשהוא מפסיק להתל בקהל ומסיים את מופע הזוועה שלו, היא רטובת עיניים ומטושטשת ראייה. הקהל מצידו חזר לנשום לאחר שבדקות האחרונות לא היתה לו הפניות הנצרכת לכך.
הוא מתנשף, עטור גאווה ושטוף ניצחון והתפארות. ג’ינג’י קטן זורח לו על הכתפים, וכל המדרחוב סביבו רוגש וצווח. מתלהב ומעריץ, מדבר וצוהל, שואל ומתענין, שופע מילים טובות ולא מאמינות.
ושאלה אחת שחונקת את האוויר נוּרֵית ומופנית למקורזל השיער בן העשר, תובענית ועקשנית, תמהה ומלאת פליאה: “איפה ההורים שלך? איך הם הרשו לך? איך לא פחדת?”
השמש זורחת מעיניו, תלתליו כמו מסגרת מסנוורת לפרצופו המאושר, הגאה. הוא מחבק את יורם חיבוק גדול ועונה בפשטות : “אין אדם בעולם שאני יכול לסמוך עליו יותר מאשר על אבא שלי”.
"כה אמר ד' זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".
תגובות