מאת: חני שטראוס, יועצת זוגית, מפתחת שיטת הקשר לשחרור נשים נשואות מבדידות
יש משהו דק כזה שנמצא בין כל זוג לבין משפחות המוצא שלהם: הוא יכול לבוא ממשפחה אצילית, מאופקת, נסיכותית, שכל מילה שלה מתבטאת בצורה עדינה, שקטה ומכובדת. כשהלב חווה חוויה מסוימת, הוא לא מתלהם, לא מסתער ולא מיואש קשות. הוא כן מתרגש קימעה, ונקודת השיא הוא לאפשר לעין להתלחלח.
היא יכולה להיות ממשפחה בסגנון אחר לגמרי: הורים שחינכו תמיד לזרימה, פשטות, המון אהבה אבל בלי לוותר על כנות אמתית, ישירה ותמימה. בלי גינונים, בלי איפוקים גדולים מדי. כשמרגישים, מביעים את הרגש בכל מיני צורות: אם כואב בוכים או צועקים. אם הלב מתלהב שואגים או מוחאים. אם מבוהלים, אולי אז-מתאבנים.
ופתאום, נוצר פער קטן, שהולך על הגבול הדק הזה של: מאיפה אני הגעתי? מאין אתה באת???
בימים רגילים, ההשלמה יכולה להיות מעולה: הוא מאפק אותה וגורם לה לשלוט יותר על התגובות הספונטניות שלא תמיד תואמות. היא מאפשרת לו להתבטא יותר בחופשיות, פחות במתינות, לגעת בנקודה הפנימית.
והאהבה אמתית, משפיעה ומושלמת בתוך הבית.
ולפעמים, פערים עולים על גדותיהם, שוכחים להשלים וליפות, מונעים את היופי הצרוף של הנתינה ההדדית בין בני זוג:
“אני רוצה לקנות נעליים חדשות ליעלי”, היא מספרת לו בנימת בקשה: “תוכל לשמוע על מוישי ואפריים מחר בצהריים”?
“בשמחה! כמה זמן נראה לך שתארוך הקנייה”? הוא מברר פרטים טכניים אחרונים, וכן, הוא יבוא מחר שעה מוקדם יותר מתמיד הבייתה, והיא תצא עם יעלי לקנות נעליים חדשות. הוא מעניק לה את השטר של המאתיים באמת בכיף, מצפה שהנעל תתאים לכולם, תוליך את יעלי שלהם בדרכים ישרות.
כשהיא חוזרת, היא מאושרת באדם: “אתה לא תאמין כמה חסכתי לנו! קניתי גם נעליים וגם חצאית, הכל באותו גוון, מתוק, ילדותי וחמוד”!
הוא נהנה לשמוע שאשתו היא לא פזרנית, אבל קמט קטן ומודאג ממלא גם את מצחו: ‘האם שוב תנעל ילדתו עם נעלי בד וורודות, עטורות בפס כתום אלכסוני? כזה שלא ממש הצליח להימכר בעונה הקודמת ונמכר בשליש מחיר בעונה הזו’?
הוא מתעודד בתקווה קטנה, שהעיקר שיעלי שמחה, והוא מגלה על רגליה הקטנות והמתוקות את הנעל הזוהרת בצבע כתום, עם פס תכלכל אלכסוני, דומה ממש למה שהיא לבשה עד היום, רק בגוונים נועזים עוד יותר…
“תתחדשי”!!! זו המילה היחידה שהצליח להנפיק מגרונו שהפך לאבן ברגע אחד.
לא כך בכלל דמיין את ילדיו לבושים, והוא לא ביקש לה אף פעם לקנות בשטר שנתן לה עבור הנעליים גם חצאית, וגם לחמניות לארוחת ערב. הוא כועס, והיא מרגישה את זה, תולה בו עיניים מצפות:
“מה לא טוב במה שקניתי הפעם”? וכמו בלון שהאוויר נודף ממנו לאיטו, היא מתיישבת על הכיסא ממול, ובקושי מצליחה להקשיב לקול שלו שמסביר בכבוד, באצילות, אבל בנוקשות מתוסכלת:
“אמרתי לך כבר יותר ממאה פעמים, אני רוצה שהילדים שלי יהיו לבושים בצורה מכובדת, יפה, אצילית. השטר שהבאתי לך היום, היה רק לנעליים. שחורות, כחולות, אפורות, לא משנה בדיוק. אבל כאלה ממותג אירופאי, עם סוגר אבזמי. מה אני צריך להסביר את זה ככה לפרטי פרטים”???
והיא בלי גינונים, מרגישה פתאום את עיניה זולגות דמעות, בוכה את כל מה שיושב לה על הלב כבר יותר מ6 שנות נישואין, היא בוכה לבעלה, אבל מתפללת תפילה חרישית, שהפעם לא יתפוצץ כאן בבית פיצוץ עכור ומרחיק. בעלה אדם מקסים וטוב, אבל הבית הזה שהיא בונה כאן בשותפות איתו, הוא לא הבית שהיא מכירה, אצל אבא ואמא הנעליים הללו היו הרבה יותר יפות ממה שהם דמיינו לקנות, והפערים בין משפחות המוצא שלה ושל בעלה גורמים לה בכל פעם לכאב פנימי עצום ולתחושה של חוסר אונים. איך אפשר לשנות הרגלים מבוססים ברגע אחד? בעוד רגע אחד, היא תתפנה לדבר על הכל עם בעלה, אבל שניה אחת לפני כן היא חייבת להתחנן:
‘בונה בניין בקניין’ היא נוהמת בלי מילים וקול: ‘תשלב בבית הזה, את הפשטות שלי, עם היוקרה שלו, את הצבעוניות שלי עם המכובדות שלו, ותעזור לנו ליהנות מהשילוב הזה, במקום להתאכזב, ולחוות תיסכולים כואבים”.
“אני לא רגילה להוציא יותר ממאה שקל על נעליים לילדים. אתה יודע מה היו האפשרויות הדלות שלנו כשהייתי קטנה. והאמת? לא הייתה לנו ילדות עצובה”! היא מושכת באפה. פגועה.
“אני יודע! יודע! אבל מי אמר שתמיד אני בסוף צריך להיכנע ולשתוק כשאני רואה עוד פעם את הבת שלי נראית כמו איזה”…כאן הוא נעצר. הגינונים שלו לא מאפשרים לו לבטא את המילה: ‘צועניה’. זה בדיוק מה שהיה מכנה את הבת שלו כשהוא רואה אותה לבושה בצבעוניות יתר הזו.
“למה זה מכעיס אותך כל כך”? היא מבררת פתאום.
“את האמת? אני לא באמת יודע. אני כועס על המצב הזה שבו אני צריך להכריח את אשתי ליהנות מיופי, לשמוח ממותגים, אולי אני כועס ש”…ושוב הוא שותק.
כי הוא לא יכול לומר שאף אחד לא טרח לברר לפני השידוך עד כמה יהיה קשה לשני בני הזוג לגשר על פערים ושוני של הרגלים מבית.
“אתה כועס, כי עוד לא השלמת עם מי שאני”. היא מסיימת את המשפט שלא נאמר.
“ולמה את נפגעת כל כך”? הוא מתפנה להקשיב.
“אני פגועה שאתה לא מעריך את התכונות היפות שלי: חסכנות. סדר עדיפויות. הסתפקות במועט. אני משתדלת ליישם את כל מה שלימדו אותי, להיות אשה צנועה ולאפשר לך ללמוד בראש שקט, ואתה ממש לא מעריך”.
“אולי גם את לא ממש שלימה עם מי שאני”? הוא מסכם בחיוך.
לראשונה, שניהם מבינים שההשלמה האמתית ביניהם היא הקבלה אחד את השני למרות הפערים של המקומות מהם הם מגיעים, וההתחשבות בצרכים המדוייקים של כל אחד מהם.
מחר, הם ילכו שוב לחנות נעליים, לא ממותגת אבל כן איכותית ומכובדת וביחד, יבחרו את זוג הנעליים הכי יפות ונוחות ליעלי שלהם.
תגובות
מדהים כמה שזה משקף תמונת מצב שקיימת בכל בית בהקשרים מכל הסוגים.
תודה, הארת את עיני לגלות שזמנים של גילוי לב כאלו לא נמצאים בכל בית ולדעת להודות לד’.