ביום שישי בתחנת רכבת סואנת, היא מנסה לחלק “נש״ק” — אבל הפחד והמבטים גורמים לה לקפוא במקום.
רק כששקית הערכות נשפכת לרציף, חיילת עם נשק אמיתי שואלת בהתלהבות “אפשר נש״ק?” — והטוויסט משנה הכול.

הטלפון של חני שותק, אבל הקול הפנימי של אמא שלה לא נותן לה מנוח. סוד ישן מתעורר מחדש, חוצה דורות ופותח פצעים שלא הגלידו. בין עוגות לשבת למצפון מרוסק על הרצפה, אף אחד כבר לא ישן באמת.

מאחורי דלת חורקת בבני ברק, מסתתר עולם של סיפורים שלא התרחשו – החמצות קטנות שמרקיעות שחקים. בחור צעיר נכנס עם ספר קרוע, אך יוצא עם מבט אחר על השגרה האפורה שמלווה אותו מדי יום.

ביום הולדתה השמונים, אישה ניצבת מול כאב ההתרחקות מאחותה היחידה. בין עוגת טורט פשוטה לזיכרונות ילדות ותחושת החמצה, היא יוצאת למסע שקט בין מסדרונות הלב. על גג של דיור מוגן, שתיהן עומדות מול השמש — ומול מה שנשאר ביניהן.

נערה אחת בורחת אל תוך לילה ירושלמי, נושאת עליה זכרונות שאין להם שם. בתוך בית שקט ומרכז מסתורי, היא פוגשת נשים עם עיניים עצובות וחיוך שלא נגמר. משהו זז בה, אבל היא עוד לא יודעת אם להאמין.

תוכי מדבר נוחת פתאום במרפסת של ילד בודד—ומתחיל למלמל “מודה אני”, “ברוך אתה”, “שמע ישראל”.
כשהמודעה על התוכי האבוד מתגלה, דוד חייב לבחור בין להחזיר את ה“נס” לבעליו—או להחזיק בו… ולהפסיד משהו גדול יותר.

בין עשרות מיילים, שיחות טלפון וגעגועים נסתרים, היא ממשיכה לדבר איתו – גם כשהוא כבר לא עונה. הבית שקט, המגירה מבולגנת, והלב מלא בריקנות שאין לה מילים. רק כשהלילה יורד והקינה נשמעת, היא מעזה להרגיש את מה שלא העזה קודם.

אסתר מגיעה לפגישה המיוחלת עם יועצת התעסוקה, נחושה וממוקדת מטרה, אך לפתע הכל משתנה באחת. שקט בלתי מוסבר חודר לחדר, פורץ גבולות ומוביל אותה לעזיבה חפוזה. ברחוב, תחת שמש מסנוורת, היא ממשיכה לצעוד, אך הפעם אל כיוון אחר לגמרי.

אדוארד האריס, יורש צעיר למשפחה עשירה, שוקע באפלה שאין לה שם. עיניו הכחולות כבות, גופו מתייסר, והוא משוכנע בכל מאודו שאינו בין החיים עוד. בתוך אחוזה עטופת יגון ולחישות, הוריו נקרעים בין פחד לתקווה, עד שמגיע זר מרחוק עם מבטא כבד ועיניים חודרות.

הלילות ארוכים מדי, והמחשבות רודפות זו את זו בלופ אין סופי. תמר נעה בין שקט חיצוני לרעש פנימי, מחפשת מקום שבו תוכל לנשום באמת. כל העולם סביבה ממשיך לנוע, אך בתוכה – משהו עדיין ממתין.

שתי אחיות, קרובות אך מרוחקות, מנסות לגעת זו בזו מבעד לקווי הטלפון והשתיקות. האחת נלחמת בכתיבה דרמטית ובעצמה, השנייה שואלת את עצמה אם מותר לה עוד לדאוג. משהו חורק, משהו שותק, והלב לא מוצא את מקומו.

דווקא כשנדמה שהכול כבר מוכן, שהדרך סלולה – היא נשמטת מהידיים. שתיקה כבדה נחה בין אב לבתו, בין חברות, בין שכנים – אבל דווקא שם, בתוך הדממה, מתרקם משהו אחר. האם אפשר להשיב את הזמן אחורה, או שמא הים כבר לקח איתו את כל התקוות?