במשך מאות שנים צעדו העולם הערבי והעולם המערבי במסלולים שונים ונפרדים זה מזה, כשההשקה אל הפולקלורים השונים היתה מזערית, ולעיתים רחוקה מאד. העולם של ימנו זימן את כולם אל שלחן אחד. תרבויות שונות מתערבות זה בזה, ונוצרות הכלאות שלא היה להם שום דרך להיווצר אך לפני מספר שנים מועט.
גם בעולם המוזיקה ניתן להבחין בערבוב תרבותי ברמת העיבוד, השירה, הלחן ועוד. תופעה זו מייצרת ארגז כלים עשיר שלא היו בידי היוצר בעבר. ואכן, המוזיקה קיבלה גוונים חדשים, יפים ומעניינים, אלא ש… לא תמיד יודעים לקרא להם בשם.

נתחיל במוכר..
במוזיקה המערבית ידועים 2 סולמות עליהם מתבססת רוב המוזיקה- סולם מז'ור וסולם מנור
הסולם המז'ורי הוא סולם גדול, חובק עולם. יציב. מקרין שלווה וביטחון. מלכותי. אם כי רדוד מעט ברגשותיו.
הסולם המנורי קטן יותר. רגיש, שבירי, עדין, ועמוק בהרבה

כשנכנסים אל היכלי המוזיקה היהודית האוטנטית, ניתן גם להבחין במודוס (סולם קדום) המכונה "אהבה רבה"
זהו מודוס מלא תחינה ורגש, מלא בהשתוקקות, עם גוון מקונן משהו..

וזהו.
כך נוהגים לקטלג את כל השירים במוזיקה המערבית.

העושר העצום של המוזיקה המערבית מתבטא בעומק ההרמוני שלה. הצבעוניות שההרמוניה נותנת לוקחת את המלודיה לעולמות שונים לגמרי, וזה היופי האינסופי, הקסם של מוזיקת המערב.
אולם…. ישנם סולמות נוספים שמסתובבים לנו בין האוזניים, האוזן שלנו מכירה אותם, יש להם את הגוון שלהם, את המסר שהם מעבירים, אבל… לא יודעים לקרא להם בשם.
לכן- גם כאשר רוצים לשכפל את התחושה שהם מייצרים  אין את הכלים לעשות את זה. 

ועכשיו- אל המוזיקה הערבית 👳‍♂️

ניתן להצביע על הבדל מהותי בין המוזיקה הערבית למערבית:
המוזיקה הערבית משתמשת בהרבה מאד סולמות, חלקם בנויים על טונים וחצאי טונים, כמו במוזיקה המערבית וחלקם על רבעי ואף שמניות טון, על כן אין מקום להרמוניה, וגם אם יש- ברמה מינימלית.
במוזיקה הערבית הדגש הוא על המלודיה. גם כלי הנגינה התומכים ומעשירים את השיר מנגנים "יוניסון" בלבד.

זו סיבה ששימת הלב למלודיה היא ממש ברמה מקרוסקופית.

יוצרי מוזיקה ערבית היו מודעים לכח העצום של המלודיה. הם הכירו אותה עד לדקויות, ידעו לזהות את מרכזי הכח שלה, את נקודות התורפה, ידעו להדגיש דרגות מסוימות במקאם (=סולם) המעבירים תחושה אנרגטית של מקאם שונה, והכל רק דרך המלודיה, בלי הרמוניה בכלל!

 בדרכים אלו הם השתמשו על מנת להעביר את המסרים אותם רצו להעביר. ליוצרי המוזיקה הערבית ארגז כלים בן מאות מקאמים בו הם יכולים להשתמש. אין באפשרותם של יוצרי המערב לאמץ ארגז כלים זה, שהרי- ביום בו ייכנסו שמניות ורבעי טון אל התזמורת המערבית כולם יסתמו אזנים ויברחו. פשוט משום שלא ניתן לבנות מהלכים הרמוניים על שמניות ורבעי טון.

מה כן?

כן.

ישנם סולמות נוספים בעלי מערכת טונאלית השווה לגמרי לתרבות המערב, בעבר- לא שמעו אותם בכלל. כיום הם קיימים, גם במוזיקה החסידית ישראלית. אבל לא יודעים לקרא להם בשם. ובנוסף- אם נתמקד רק על הסולמות הידועים לנו (מז'ור ומינור) נוכל לקבל טכניקות מדהימות מעולם המקאמים, טכניקות שיגלו לנו את "הסודות הטמונים במלודיה", בהם נוכל להשתמש על מנת להעשיר את הלחן המלודי ולתת לו את האופי הנכון

CURDניקח לדוגמא את מקאם כורד-
מקאם כורד הוא מקאם היושב על מערכת הסולמות הדיאטונית המערבית, כלומר- הוא מכיל טונים וחצאי טונים בלבד. בשפת המערב הקדום הוא נקרא "מודוס פריגי", והוא ממוקם במקלדת על הצליל מי
כאשר ננגן סולם ממי ועד מי, ללא סימני התק (דיאזים או במולים), נקבל את מקאם כורד.

הוא בנוי מ- 2 טטרקורדים זהים-

טטרקורדים ראשון ממי ועד לה- חצי טון, טון, טון
טטרקורדים שני מסי ועד מי- חצי טון , טון, טון
כל אחד מהם הוא מודוס פריגי, וביניהם טון מקשר (לה-סי)
השוני של מקאם כורד מול הסולם המנורי מתבטא בחצי טון מהצליל הראשון לשני(בין מי לפה יש רק חצי טון במקום טון שלם).

האווירה שהוא מביא איתו היא אווירה דרמטית יותר מסולם מנורי, אם כי הוא דומה לו מאד, משום שהשוני ביניהם הוא רק בצליל אחד.

כפי שאמרנו- במוזיקה המערבית כמעט ואין לו מקום, הוא יותר נשמע במוזיקה המזרחית, אבל פה ושם שומעים אותו. הוא נכנס, אם לא כסולם שלם- בהבלעה.

איך?

התשובה נעוצה בניתוח קטן שנעשה לסולם המינורי. הסולם המינור בנוי מ-2 טטרקורדים שונים,
טטרקורד אחד מלה עד רה (אם נתחיל מהצליל לה נקבל אותו נקי ללא סימני התק) טון, חצי טון, טון
טטרקורד שני ממי ועד לה- חצי טון, טון, טון

אם נתבונן נראה שהטטרקורד השני הוא בעצם מודוס פריגי- כורד. וכאן מגיעה הגאונות עליה מושתתת כל המוזיקה הערבית- מזרחית.

המוזיקה הערבית- מזרחית, כפי שאמרנו, אינה נותנת יחס להרמוניה. גם אם יש – ברמה מינימלית בלבד.
אבל היא יודעת לשים את נקודת המשקל על הצלילים הנכונים , על מנת שישמעו כמקאם-סולם  כזה או אחר.
אם נקלוט את השיטה הזו נוכל להעשיר את הלחנים שלנו לא ע"י שימוש בסולמות שאינם מוכרים לאוזננו, אלא ממש עם אותם סולמות, רק שנקודת המשקל עליה אנו נתמקד תיצור אווירה אחרת.

והנה דוגמא לכך מהמוזיקה המערבית המוכרת לנו – השיר אנא בכח המוכר

שמנה לב שהוא מביא איתו אווירה אחרת. זה לא המינור הרגיל שאנו שומעות בכל השירים. זה נשמע הרבה יותר דרמתי ועוצמתי מכל שיר מנורי, ואני מתכוונת אך ורק למלודיה, בלי להתייחס לעיבוד כמובן.
ולמה? כי הוא בדיוק יושב על הטטרקורד השני של הסולם המנורי- שהוא המודוס הפריגי, במיוחד בהתחלה, ובמיוחד במילים תתיר צרורה , ששם שומעים את החצי טון שבין המי לפה.

גם אם ניקח את מקאם כורד כמו שהוא, נגלה שאם נשים את נקודת הכובד מהצליל לה ועד מי, כלומר, נתמקד בלחן על הצלילים הללו, נקבל צרוף של סולם מינורי, ואם נשים את נקודת הכובד מסול ועד רה נקבל צירוף של סולם מזורי… כלומר- אותה מסגרת סולם, אותם צלילים, אבל המיקוד שונה. וזוהי בדיוק הדרך של אמן מזרחי לתת תחושה של מקאמים אחרים כאשר הוא משתמש בדיוק באותו מקאם לאורך כל השירה, אבל ההקשר בין הצלילים נותן תחושה כאילו הוא עובר למקאם אחר!

אם נפתח את האזנים נגלה שיש עוד הרבה שירים הבנויים על השיטה הזו. הטוניקה מתעתעת בנו, ולכן אנו לא מבינות מה גורם לשוני בין שיר כזה או אחר, אבל התשובה נעוצה הרבה פעמים כאן!

פתחנה את האזניים, נסינה להבין את השדר שהמלודיה מייצרת, באיזה צלילם היא מתמקדת, וקבלנה עוד כלי מדהים להעשרת הלחנים שלכן .

שלכן,
בטי זיאת