בס"ד
אל הנער הזה / שירי זיני
יום קודר, אפוף עננים. אין גשם, אבל נראה שעוד רגע השמיים יבכו בכי סוער.
ממש כמוה.
נעמי נכנסת בשער הברזל העתיק. עוד גרם מדרגות נותר לה עד הקרוונים. שם היא עתידה ללמד את כיתת החינוך שלה מיד אחרי הפסקת האוכל.
למרות הקור, הצעדים שלה כבדים ונפשה מרה לה. השיחה עם שמואל שלה, אם אפשר לקרוא לחילופי מילים חותכות וכואבות שיחה, לא נותנת לה מנוח. למה הייתה חייבת לחנך אותו על הבוקר? לנזוף בקול? הוא בקושי קלט מה היא אומרת. עמד ומצמץ מולה בעיניים אדומות.
קשה לה. רק השם יודע. קשה לה. היא רוצה לכבוש את הבכי העמוק שמאיים לפרוץ, להיות כמו החסיד מהגמרא שאבלו בליבו וצהלתו בפניו. איך הוא הצליח? אם מחייכים חזק- זה עוזר למתח הנפשי לרדת, ניסתה זאת כבר רבות. קדימה למעלה! מצווה על עצמה. מותחת את הקו העגום לשני הכיוונים, יורדת שלושים מדרגות מלאות בוץ. הלב שלה רוצה לצלול מטה עם כל מדרגה. אבל אי אפשר.
זהו. היא כאן, מול ה'1 שלה. מורה כבודה, בתפקיד. דופקת ופותחת את הדלת.
הן מפוזרות בקבוצות וזוגות, סנדוויצ'ים בידיהן. לא מבחינות בה. המורה אסתי לעומתן קולטת אותה מיד, וקופצת ממקומה בתודה.
"מעולה שהגעת מוקדם, ממש סיעתא דישמיא! אני חייבת לצלם מבחן לח', הן היו נפלאות!" גוררת אותה הצידה ולוחשת על דיני ורוחי לחישה קצת פחות נפלאה.
נעמי מהנהנת. היא תטפל בשובבות שהתעמרו במורה אסתי, לקום באמצע שיעור ולמחוק את הלוח? באמת לא יפה. לזרוק טיסנים מהחלון? מוגזם לגמרי.
המורה אסתי, שסיימה את חובתה, יוצאת ומדלגת את המדרגות בקלילות, לכיוון הנגדי. טוב לה, למורה אסתי. כנראה שחוץ מהטיסנים של תלמידותיה, כלום לא רובץ לו על ליבה.
"בוקר טוב!" היא שולחת לחלל. מחזיקה את הקווים למעלה. חזק. צוהלת בפניה, אבלה קבור היטב, חסידה. עכשיו הכול מבחינות בה. מכניסות אוכל, מתיישבות, מחזירות חיוכים.
"בוקר טוב המורה! הכנתי את העבודה בתורה!" מברכת- מדווחת ריקי ראשונה. אחריה במבול חוגג, מתוודות עוד כמה על עבודה מוכנה בניילונית, ובטח כתבנו שם המורה, ברור.
"מה עכשיו?", שואלת יעלי. הגומה שלה בולטת. "נביא, אבל קודם בוא נשמע איך אתן מברכות, התגעגעתי לברכת המזון שלכן" היא מתיישבת, מקרבת אליה את נביא. לא יפה להודות בכך, אבל בזמן האחרון, אין לה ריכוז בבית. רק כאן מולן- היא זוכרת איך מכינים שיעורים, איך מעבירים אותם.
"אבל שמעת אותה אתמול!" אלישבע צוחקת. צמתה הבהירה מקפצת. "ועדיין" מבטיחה לה. תום ילדות, רצינות, רצון למצוא חן. לאיפה זה הולך כשמתבגרים?
הן מתחילות לברך. היא ממשיכה להחזיק את הקווים. תוך כדי פותחת נביא. איפה אחזנו? רק התחלנו את שמואל א'. אה, בטח. תפילת חנה. איי… חנה חנה… חנה הכוספת לבן, המתפללת, שפתיה נעות וקולה לא ישמע. חנה שקיבלה את שמואל.
שמואל.
ושוב הרעם קוצף מבפנים, והגשם הכלוא מאיים לצאת. דווקא היום הגענו לתפילת חנה? שמואל שלה. כמה היא התפללה עליו! כמה ביקשה, ועדיין…
"הוא נראה כמו ילד מהעיירה של פעם" היו אומרים לה בכל מקום. "כזה חינני, כזה מתוק" מנסים לגרום לינוקא הקטן לספר בקול פעמונים על הפרשה. פאות בלונדיניות מתנדנדות בחן, עיניים כחולות כמו הים הגדול, חיוך שובה לב. אי אפשר להישאר אדישים לילד כזה. שמואל, שם של צדיק! כמו שמואל הנביא. ושמואל הצדיק שלה, לא קל לו. ועכשיו- קשה ממש. בלתי אפשרי כמעט. הנה היום באה עם הנשמה ביד. היא פרחה לה בשיחת הבוקר עם שמואל.
"המורה סיימנו כבר מזמן!" אתי קוראת, מנערת אותה ממחשבות. רואה אותן בוהות בה במבט מלוכסן.
"יופי, אז בואו נמשיך, הגענו לתפילתה של חנה, תפתחנה פרק א' פס' י', היא מזדקפת.
לומדים עכשיו על תפילה של אמא. תפילות אף פעם לא שבות ריקן. הן נאספות שם למעלה בשמיים- ומגיע היום ושמואל יבוא. יום אחד שמואל שלה האמיתי יתגלה. היא חייבת להאמין בזה.
הפסקה. נעמי תורנית חצר. מצטנפת בתוך מעיל ברחבה. שומרת.
רוחמי מגיעה בריצה. "המורה הכנתי קומיקס לעלון הכיתתי" מספרת בהתרגשות. ובלי שמחכה לתגובתה כבר פותחת דף מתקפל.
"את רואה?" יורה, "זה כאילו ילד כזה, שכשהיה קטן ההורים שלו קנו לו גמבוי כשר. אבל מלא בשטויות של גויים כאלו, ולידו בצד השני יש ילד שלא קנו לו כזה, והוא רק למד תורה, ולא היו לו שטויות של גויים בראש. והנה כאן רואים שהילד עם הגמבוי רק חושב עליו בשיעורים, הוא מחכה לרגע לחזור הביתה ולשחק בו עוד ועוד… הוא ממש מכור, המורה!
"ואילו הילד השני מרוכז בלימוד התורה. ומה קורה בהמשך? ברור! הילד עם הגמבוי ירד מהדרך! נשר! והנה הוא עובד בפלאפל, חה. תראי המורה, איזה תספורת מצחיקה עשיתי לו". רוחמי הנרגשת מחכה לקריאת התפעלות. אבל המילים בורחות לה מהפה.
בתמונה של רוחמי היא שוב רואה אותו. שמואל שלה. עומד בדלפק וממלא פיתות עם חומוס וטחינה. מוסיף כדורים, חמוצים וסלט ירקות. שואל את הלקוח אם הוא רוצה גם חריף, כדאי לו, הפעם יצא חזק. שורף את הלשון.
למה שמואל מגיח אפילו מהקומיקס של רוחמי? מכל מקום שמואל חייב להציץ? העולם נראה לה בית סוהר ושמואל שמו.
היא אכן קנתה לו גמבוי. לא היתה לו ברירה. הוא היה חייב את זה. חסר מנוחה. זה היה הדבר שדרדר? שהחריב? אין לה מושג. וגם אם כן- מה עליה לעשות עכשיו?
העולם נראה כל כך פשוט לבת האחת עשרה. שחור-לבן. בעולם האמיתי גוונים רבים מבלבלים את שדה הראייה. 'אבל את לא התכוונת לרע', קול קטן מספר לה. 'מה זה משנה מה התכוונתי? הנה הוכחה- שום דבר מהחינוך הטהור שנתת, לא נשאר. נותר כאן ילד מרוקן, מסכן'.
כבר אין לה כוח לעמוד. היא מתיישבת ברחבה על כיסא פלסטיק לח, דוממת, קפואה. והדמעות מתגלגלות כמו גשם רך, כמעט לא מורגש, היא אפילו לא שמה לב. לחשושים מאחוריה ומלפניה לא מעניינים אותה. הילדות על המעילים והצעיפים שלהן מתערפלות לגוש אחד.
*
שבת בבוקר. היא רוצה להתפלל. לשמוע קריאת התורה. לענות קדיש וקדושה. הקטנים עם מירי הגדולה שלה, היא יכולה לצאת מעט. לאן תלך? בבית הכנסת שלהם- כולם נועצים בה מבטים. אולי לא. אבל היא מרגישה שכן. בבית הכנסת המרוחק יותר- תפגוש אימהות של ילדים מהכיתה של שמואל. כולם בישיבות מתנדנדים מול סטנדר. הלב שלה לא יעמוד בזה. לאן תלך? בית סוהר ושמואל שמו.
לבדה מסתובבת ברחוב. מחפשת מכסה. בית כנסת שלא יציף את הכאב. שלא יצרוב.
"לכניסה לעזרת הנשים לשם" נכתב בכתב יד. בית כנסת קטן עמד שם. צנוע, תימני. מה לה ולבית כנסת תימני? אבל עכשיו זה מרגיש לה הדבר הנכון ביותר. שום דבר לא יצוף לה בתוכו. היא תוכל להתמסר לתפילה באין מפריע.
נכנסת, מתיישבת. היא ואישה מבוגרת עם מטפחת בהירה מצויות שם לבדן. החזן מסלסל בקולו במבטא לא מוכר. ההגייה תימנית שונה כל כך מזו המוכרת לה. אבל הרוח הנשמתית שנושבת מהניגונים מרפאים את ליבה. היא מתפללת ומרגישה חדשה. אח, המחייה. כמה טוב להתחבא בתוך אותיות התפילה. למצוא תיבת נוח ממבול המחשבות.
"שבת שלום" המבוגרת מברכת אותה במאור פנים בסיום התפילה.
"גוט שבאס" היא מחזירה לה. ושתיהן יוצאות לרחוב הקריר.
"אשכנזיה, זה טוב" צוחקת. "באת אלינו התימנים?"
"מותר לי?"
"בטח מותר, כל ישראל חברים, קדושים, בתוכם השם"
"נכון" עונה. כל ישראל. גם שמואל. שמואל הנביא מתישהו ירד מהשמיים, ייכנס לשמילי, כמו שמכנים אותו החבר'ה ברחוב.
"אני אספר לך משהו, גברת. איך כל ישראל קדושים. אני שמרתי על הנכדים שלי הקטנים. הבת נסעה עם בעלה לנופש. אמרתי- אפנק אותם, נקנה פלאפל. הנכד התלהב, ביקש פלאפל שלמה. הכי טוב שלמה. ויש גם כרטיסי גירוד שם. נו, אז לקחתי מונית ונסענו עד לפלאפל שלמה בקצה העיר. הזמנו ארבע מנות, והנכד רץ לדלפק וביקש ארבע כרטיסי גירוד. אבל כל הכרטיסים נגמרו. "זה לא הוגן" הוא התחיל להתעצבן. כשמנחם כועס- זה לא פשוט. ומנחם ממש כעס וגם בכה. ניסיתי להרגיע אותו, ממילא רוב הסיכויים שלא נזכה, ואחרי הפלאפל אקנה לו גם פחית. אז למה לבכות? אבל מנחם מיען להתנחם.
ופתאום איזה בחורונצ'יק עם עגילים וקעקועים, ותספורת כזו של תרנגול, הגיח מהמטבח.
"למה אתה בוכה ילד?" ירד מלוא קומתו עד מנחם.
"כי אמרתם שיש כרטיסים! ואין! ואני רציתי רק לכאן בגלל הכרטיסים!"
"מה הבעיה?" הוא אמר לו. "אני שומר לך כרטיסים. יודע מה? לא רק ארבע, שש אני שומר לך. מחר בבוקר הם יגיעו, ואני אביא לך אותם עד הבית. תגרד- ואם תזכה- נביא לך גם פרס. הולך?"
מנחם הרים את הראש, מחה דמעותיו וחיוך גדול עלה בהם. "בטוח אתה שומר לי שש?"
"בעזרת השם, בטח, עכשיו סבתא תכתוב כאן את הכתובת" הביא לי דף. כתבתי.
מה את חושבת? למחרת הפרח הזה הגיע אלינו עם שישה כרטיסים. מנחם היה בעננים. הוא גרד וגרד. בחמישה לא היה כלום, אבל בשישי- הוא הגריל אייסקפה ומאפה. את יודעת איך מנחם זרח? הנער הזה נראה כמו תרנגול- והוא צדיק הדור. אני אומרת לך, צדיק! אני אמרתי לו, איך קוראים לך? אני רוצה לברך אותך. אתה שימחת את הנכד שלי. ואת יודעת איך קוראים לו? שמואל. שמואל הנביא! ככה זה נשמות של ישראל, קדושים.
"אני רואה את מתרגשת. בטח, סיפור מרגש, אבל לא טוב לבכות בשבת. בשבת לא בוכים. ואני גרה כאן, אז איך את אומרת? גוט שבאס, וקחי, יש לי טישו". מנענעת את ידה, ודוחפת לה ניירות. אחר נעלמת בתוך הבניין.
השמש מציצה מבין עננים כבדים. וגם בלב שלה משהו קטן וחדש מאיר, פותח את שערי בית הסוהר הפנימי. שמואל מחכה בבית למילים הטובות שלה. היא תספר לו. תתפעל. תזכיר לה ולו: אל הנער הזה התפללתי.