פרולוג

לפעמים אני עדיין מתגעגע, לכאב, לרדיפה אחרי צדקנות, לחזון השלמות הגדול, לתחושת השייכות (ולו הרגעית) לאליטה.

לפעמים אני מתגעגע, כי ככה זה רגשות, הם ממכרים, הם בועטים והם לא מתכוונים ללכת לשום מקום…

שלולית הברבורים/ אלגוריה.

נרקיס הייתה ברבור לבן. וגם אם לא הייתם רואים אותה, הייתם מבינים שהיא ברבור לבן. כולם ידעו, ומי שלא – לימדו אותו. היא הייתה גבוהה, יפה, אצילית, אבל כל זה אפילו איבד משמעות אם צללתם אל תוך הפנימיות שלה, נרקיס הייתה מושלמת, היה בה הכל, טוהר, ענווה, צדיקות, כושר רטורי, ותחושת שליחות, אח… כמה שליחות… יש אומרים שהמים באגם טבעו בתחושת השליחות שלה…

והיה את יופיטר, ברבור שחור, הוא היה צעיר, שאפתן, עם ברק בעיניים, (הוא גם היה חכם, אף'חד לא אישר לו את זה, אז הוא לא ידע). אבל הוא לא היה ברבור לבן, וזה כאב לו, כאב לו שהוא לא נולד בצבע הנכון, כאב לו שהוא יודע מה נכון להיות אבל גם אם הוא ימרוט את כל נוצותיו תמיד יצמחו לו שחורות חדשות.

בתוך תוכו, הוא אהב את השחור, הנוצות שלו היו מבריקות, מחייכות, והשמש חיממה אותן מצוין.

אבל איך אפשר לאהוב שחור כשלבן זה יותר?

אז יופיטר אסף לו נוצות לבנות שנשרו מברבורים לבנים וקישט את עצמו בהן, הן גלשו לו על העיניים ועירפלו את שדה הראייה, אבל כשהוא עטה אותן, הייתה לו תשובה לנקיפות המצפון מבפנים.

אני בסדר? כן, אפילו יש לי נוצות לבנות.

למה נקיפות מצפון, כי באגם היו כללים. הם לא היו כתובים, הם פשוט היו.

הכלל הראשון, צריך להיות לבן

הכלל השני, אם אתה לא לבן, אתה צריך להיות לבן.

האגם היה בריכת מים מתוקים מוקפת בצמחיה עבותה, אף אחד לא בדק מה יש מאחורי הצמחייה, כי אם תלך לבדוק, אתה עלול להתלכלך ואז הסיכויים להיות לבן, יהיו קטנים יותר, מדי.

בכל יום ראשון נרקיס הייתה אוספת את כולם להרצאה מרתקת על השיטה שלה, שיטת שלושת הצעדים לחיי ברבור לבן נפלאים.

זה עובד, היא הוכיחה, עובדה שהחיים שלה נפלאים.

בהרצאה יופיטר היה נרדם, וכשהיה מתעורר היה נחרד עד עומק נשמתו הברבורית ומקבל על עצמו בלהט להקשיב היטב בהרצאה הבאה.

יום אחד, בסיום ההרצאה, כשכל הברבורים בקהל מחו דמעה שלא ברור מה מקורה, יופיטר החליט לגשת לנרקיס.

קבוצת ברבורים שחורים התאספה סביבה ויופיטר ניסה להידחף, הוא היה צעיר ונדחף בלהט. אחת הנוצות הלבנות שלו כמעט ונפלה והוא הספיק לתפוס אותה ברגע האחרון ולהצמידה היטב.

ואז, נרקיס ראתה אותו, היא שלחה לו מבט חודר וחיוך רך והכריזה מול כולם:

"אתם רואים אותו, את יופיטר המקסים? יש לו חוכמת לב, אני ממש רואה לו בעיניים, תראה איזה עומק יש בך יופיטר…

היא שלחה חיוך אחד אחרון, מצמצה לאט לאט עם ריסיה הארוכות

וזהו, יופיטר נכרך.

הוא נכרך בתחושה המתוקה שמישהו מכיר בערכו, הוא נכרך ברצון להיות אהוב, וכל זה… מנרקיס, הברבור הלבן האידיאלי.

זה עושה אותו קצת יותר ברבור לבן, לא?

יום אחד נרקיס ישבה והתחממה לה בקן, היה קר בחוץ ונרקיס ביקשה מיופיטר שישיג לה משהו לאכול, יופיטר קפץ כמו חייל מוכן לקרב, הוא הכניס רגל לאגם, גופו הצטמרר מהמים הקרים, הוא חיפש בעיניו תולעים או שאריות מזון, אסף אותם במהירות וחזר לקן.

לא היית צריך לטרוח כל כך… יופיטר אהוב, אתה ברבור ממש מקסים, אני אוהבת אותך אני מכירה אותך יותר טוב ממה שאתה חושב… ותאמין לי, אתה תהיה אחלה ברבור לבן.

מי זוכה להיות ברבור לבן? הוא שאל בתקווה,

נרקיס חייכה, החליקה את נוצותיה עם המקור ולחשה: לא כל אחד זוכה, יופיטר, רק מי שלא יוותר, שילחם, שיעשה הכל כדי להצליח, אבל אתה יופיטר, יש לך פוטנציאל. אתה יודע, אני למשל,

שקט קפוא חתך את האוויר

אני רציתי פעם לבדוק מה יש מאחורי הצמחייה…

נו מה יש שם? יופיטר נדלק.

מה פתאום, כיבתה אותו נרקיס, לא הקשבת להרצאה שלי היום? בכוח רצון עצום נמנעתי, אתה חושב שזה לא כאב? כאב. בטח כאב, אבל עבר. ומאז, זה כבר אפילו לא מעניין אותי…

אבל, משהו בתוכו של יופיטר התחיל לקפץ ולרקד, מה באמת יש שם? מאחורי הצמחייה???

למחרת, יופיטר התקרב לשיחים, הוא ניסה להציץ מבעד לענפים הסבוכים, פרץ של ריח משכר חדר משם, מין אוויר נקי עם רסיסי מליחות, בין הענפים הוא ראה גוזל קטן לכוד, הוא היה נראה רעב ועצוב, יופיטר רצה לכרסם את הענפים כדי לעזור לגוזל המסכן, אבל אז הוא נזכר בנרקיס, נרקיס אמרה שיש לו פוטנציאל… ואם הוא יגע בענפים הנוצות הלבנות שלו יתלכלכו…

הוא שלח מבט מעודד לגוזל הקטן ורץ לחפש את נרקיס.

הגוזל? הוא יצליח לצאת משם, אל תדאג לו, אתה רק תשמור על הכללים.

יופיטר בלע את רוקו וחזר לצמחיה, הוא ראה את הגוזל נאבק לצאת, אך לא ניגש לעזור, בסוף הגוזל הצליח לצאת, הוא הביט ביופיטר מאוכזב ועף לו משם.

יופיטר חזר לקן מהורהר ברגשות מעורבים.

היי, יופיטר אהוב שלי, אני רואה בעיניים שלך עצב, אני רוצה לדעת מה קורה איתך, אני דואגת לך.

יופיטר הרגיש את קצב דפיקות הלב שלו עולה, נרקיס מקפידה לחזור שוב ושוב על השם שלו וזה נעים לו מאוד. כשנרקיס אומרת יופיטר, זה פתאום נשמע כמו שם של ברבור לבן.

אני הצלחתי, לא נגעתי בצמחיה

יופיטר הרים עיניים, הוא חיכה לשמוע כמה נרקיס מרוצה.

אז מה אתה רוצה? כחכחה נרקיס. שאמחא לך כפיים?

משהו בליבו של יופיטר צנח. המילים של נרקיס חדרו כמו אלפי מחטים לליבו, המחשבות אכלו אותו מבפנים. הוא נטש את הגוזל המסכן רק כדי לרצות את נרקיס, וזה לא הזיז לה… אאוצ'

היא זלזלה בו! היא הבינה שבשבילה הוא נמנע והאמת הזו הציקה לה, אז היא בחרה להתכחש.

זרם חם ונחוש עלה לו לגרון, הוא ניגש בחזרה לאזור הצמחייה, מנסה להתנחם באוויר המתוק – מלוח שהיה שם.

הוא החל למרוט את הנוצות הלבנות שהצמיד בעמל רב.

אם לא יהיו לו נוצות לבנות, הוא לא יחשוש להתלכלך.

אבל המבט של נרקיס היה חזק מזה. הוא כל כך רצה שהיא שוב תקרא לו יופיטר.

נרקיס הייתה עסוקה, היא פיזזה מהרצאה אחת לשנייה, היא עזרה לכולם והנחתה אירועים חשובים,

יופיטר היה מסתובב באזור שלה ומחכה לפגוש את העיניים, לשמוע את הקול, אבל נרקיס כבר מאסה בו, מאסה בכנות שלו, מאסה בחוכמה שלו, מאסה בעצמאות שלו.

היא רצתה עוד ברבור שחור שרוצה להיות ברבור לבן.

לילה אחד יופיטר התבונן שוב בערגה בענפים הסבוכים ואז החלה סערה איומה, רוח אכזרית דחקה בו עד שרגליו התנתקו מהקרקע והוא מצא עצמו סבוך עד מעל לראש בצמחיה.

פחד מוות מילא את ליבו הקטן שכמעט והתפקע מעומס, הנוצות שלו התלכלכו לחלוטין, ואז נרקיס עברה שם.

היא ראתה אותו והמשיכה ללכת, ראתה ולא רצתה ללכלך את הנוצות שלה, בתחושת שליחות אמיתית היא התעלמה, הרי יופיטר התנהג לא בסדר, יופיטר טעה, היא בסך הכל מחנכת, היא עושה מהלך פסיכולוגי חכם מאוד.

נרקיס, יופיטר התחנן בקול רועד, תעזרי לי לצאת, נרקיס.

נרקיס נראתה פתאום אטומה כל כך, היא סיננה בקול יבש ואפילו אכזרי: אני יכולה להוציא אותך יופיטר, בתנאי שאתה מבטיח שתתרחק לצמיתות מהצמחייה. אני הרי לא יכולה להציל מישהו שלא מעוניין להציל את עצמו.

אבל טוב לי כאן, ליד הצמחייה, בכה יופיטר, נעים לי והריח והרוח והנוף שמציץ… את לא שמחה שטוב לי? אמרת שאת דואגת לי….

פסססטטט…

קול קטן ועליז נשמע פתאום מאחוריו, יופיטר סובב את ראשו ושריקת התפעלות נפלטה מפיו, הוא כל כך קרוב לצד השני.

פסססטטט….

מי קורא לו?

זה אני, ברבור כתום חייכן וקופצני התקרב אליו, מה אתה תקוע? בוא תצא. הוא שחרר אותו מסבך הענפים בכמה משיכות מקור קלות.

אתה ברבור? שאל יופיטר, כתום?

הברבור הכתום צחק, בוא אחריי, אני אראה לך את הים…

יופיטר התבונן לאחוריו, הצמחייה עמדה שם, סבוכה ויבשה

מאחוריה הייתה נרקיס, היו ברבורים לבנים, והיה אותו, יופיטר אחד עם פוטנציאל להיות לבן

יופיטר מחה דמעה, הוא הרגיש שהוא נקרע מבפנים. אל מול הים, האגם נראה פתאום כמו שלולית חסרת משמעות, וזה כאב לו.

כאב לו על מה שהוא הקריב מבלי לדעת שזה לא שווה את זה.

כאב לו שהוא רוצה לחזור לשם, להיות שוב ברבור שחור שמשתוקק להיות טוב יותר, להתמכר לנקיפות המצפון.

אבל כאן יש ים.
וברבורים בכל הצבעים.
והלב שלו, שלא ידע להירגע כל השנים, שקט לרגע.

כשהוא נסק כנפיים, הוא עוד תהה אם נרקיס תהיה גאה בו על כך.

הוא חשב על כל הפעמים שנרקיס אמרה שיש לו פוטנציאל, אבל אף פעם לא היה חשוב לה מה הוא רוצה.
על כל הפעמים שהיא חייכה אליו, רק כדי שיישאר קרוב.
על הגוזל.
על הפחד להתלכלך.

אולי הוא באמת לא יצא משם נקי.
אולי משהו בקול שלה עוד יישב לו בראש לפעמים, ילחש לו שהוא טעה, שהוא לא היה מספיק חזק, מספיק לבן.

זה חלק ממנו, הוא לא מכחיש, הוא רק עף קדימה.

עוף לים ברבור קטן.