בסיעתא דשמיא
סיפור אמיתי
משה לוי העביר את ידו על חליפתו המעומלנת וניער פירורי אבק בלתי נראים. דלת הבנק נפתחה, והוא פסע פנימה אל עבר לשכתו של מנהל הבנק, צעדיו נבלעים בשטיח הארוג בגוונים עמוקים.
המזכירה שישבה מעבר לשולחן המהגוני, זקופה ומאופקת, החוותה לעבר פינת הישיבה ועדכנה את המנהל על בואו. מר לוי שקע בכיסא המרופד, אך גבו נותר דרוך. לפגישה הצפויה היה משקל רב – השקעותיו הרבות בבורסה עמדו על הכף, והוא קיווה בכל מאודו שבקשתו תיענה בחיוב.
כעבור רגעים ספורים נפתחה הדלת, ומנהל הבנק קיבל את פניו בחיוך רחב, לוחץ את ידו בחום. “מה שלומך, מיסטר לוי? עבר זמן רב מאז נפגשנו.”
מר לוי התיישב ולסתותיו התרפו. שנים ארוכות של קשר עסקי אמיץ חיברו בינו לבין מנהל הבנק השווייצרי, ולאורך הזמן צמחה ביניהם ידידות שקטה, מבוססת על אמון והערכה הדדיים.
מר לוי שטח את בקשתו בפרוטרוט. זה שנים שהוא משקיע בבורסה דרך בנק זה. לאחרונה נערך שינוי במדיניות הבנק, והלקוחות נדרשו להפקיד דמי קדימה גבוהים בהרבה על רכישות עתידיות. אם אכן יידרש לשאת בתשלום המוגדל, יהיה עליו לצמצם באופן ניכר את פעילותו העסקית – מהלך שעלול להשפיע ישירות על המאזן הכלכלי שבנה בעמל.
“הלא מכיר אתה אותי”, המשיך מר לוי בלהט, “ויודע כי אם יאפשר לי הבנק להמשיך להתנהל בתנאים הקיימים, אעמוד בכל התחייבויותיי בדייקנות ובאמינות – כפי שנהגתי מאז ומעולם”.
מנהל הבנק הקשיב לדבריו בכובד ראש. במהלך שנות היכרותם למד להוקיר את יושרו ונאמנותו של מר לוי, וחפץ לסייע לו לשמר את היקף השקעותיו, אך ידע כי לפניו החלטה שאינה פשוטה כלל.
הוא כחכח בגרונו: "תראה מיסטר לוי", אמר בקול מאופק, "אני בהחלט מבין את בקשתך, אך לצערי אין הדבר נתון לסמכותי. אתייעץ עם הממונים עלי ונבחן אם ניתן לעשות משהו בעניינך."
הוא השהה לרגע את דבריו, ואז הוסיף בנימה קלה יותר: "אני מציע שתישאר בציריך עוד כמה ימים, עד שתתקבל החלטה. בוודאי יש לך כאן סידורים נוספים, ואם לא – תוכל ליהנות ממעט שקט".
מר לוי הנהן באיטיות. “אני מודה לך מאוד, מיסטר שמידט, ומעריך את נכונותך לסייע לי. אני סמוך ובטוח שמנהלי הבנק לא יתחרטו אם יחליטו לבוא לקראתי.”
מנהל הבנק התרומם והושיט את ידו ללחיצה. מילות פרידה הוחלפו, ומר לוי פנה אל עבר האכסניה שלו.
היה זה צהרי יום חמישי, ומר לוי ידע שעליו להתארגן לקראת השבת. ציריך הייתה מוכרת לו היטב מנסיעותיו הקודמות. היו לו לא מעט ידידים יהודים בעיר, אך הוא העדיף לשבות במלון קטן ושקט, ולהסתמך בעיקר על האוכל שהביא עמו מביתו שבארץ ישראל.
שבת ירדה לעולם, צובעת את הרקיע בגוונים של רוגע ומנוחה. מר לוי השיל מעליו את בגדי החולין, וניסה להסיח את דעתו מענייניו הכספיים. הקצב התובעני של השבוע פינה לאיטו את מקומו והוא חש בקדושת השבת ממלאת אותו.
בליל שבת שמח מר לוי לפגוש ידידים ותיקים בבית הכנסת המקומי, אך סירב בנימוס להזמנתם החמה להתארח בביתם. שבוע מתיש עבר עליו, והוא חפץ לעלות על מיטתו מוקדם ככל האפשר.
בבוקרו של שבת התעורר לקול ציוץ ציפורים, קרני שמש חדרו מבעד לחלון, על אף שמרבד צחור כיסה את האדמה. לשמחתו, גילה כי יספיק להגיע למניין המוקדם.
בשובו מהתפילה, פוסע במתינות בלובי המלון, שמע מישהו קורא בשמו. מר לוי הסב את ראשו וראה אדם בלתי מוכר ניגש אליו.
"גוד מורנינג מיסטר לוי", פנה אליו הזר בקול חפוז,
"יש משהו חשוב שעלי לומר לך. "
מר לוי הביט בו בפליאה; ניכר היה שהאיש איננו יהודי, וסקרנות מהולה במתח אחזה בו.
"הבה ונשב", הצביע האיש לכיוון הכורסאות בלובי, "זה ייקח כמה דקות".
"ראה", פנה האיש אל מר לוי לאחר שהתמקמו בנוחות, "מר שמידט שלח אותי אליך בדחיפות".
נשימתו של מר לוי נעצרה לרגע. "מר שמידט?? בשבת"??
בשעת בוקר מוקדמת, המשיך השליח בקול נמוך, "קיבל מנהל הבנק ידיעה שאחת החברות הגדולות בבורסה עומדת לפשוט את הרגל. כפי שאתה יודע, זה יוצר באופן מיידי אפקט דומינו, ובשעות הקרובות צפויה מפולת עסקית נרחבת.
מר שמידט שולח עכשיו הודעות לכל הלקוחות בעלי מניות בשווי גבוה, כדי שיזדרזו למכור את המניות שברשותם ולהציל את כספם בעוד מועד".
"אבל שבת היום!" נמלטה קריאה מפיו.
"אכן," השיב השליח, "ביום שבת פעילות הבנק מצומצמת ביותר, אך קיימת אפשרות למכור מניות שבבעלותך. ביום ראשון הפעילות נסגרת הרמטית."
"לא, לא! אינך מבין את כוונתי", המשיך מר לוי נרגשות, "בשבת איני מבצע כל פעילות עסקית!"
עיניו של השליח התעגלו בתדהמה. "אינך מבין מיסטר לוי, נאמר לי שיש ברשותך מניות בסדר גודל משמעותי. מדובר בהפסד עצום! כל שעליך לעשות זה לחתום כאן", אמר והצביע על הנייר שברשותו, "ולכל השאר ידאגו מנהלי הבנק".
ליבו של מר לוי החל לפעום בחוזקה. "איני יכול לחתום בשבת. אין כאן אופציה אחרת!", אמר בקול החלטי.
השליח משך בכתפיו. "אם זו החלטתך הסופית, מיסטר לוי, אני מקווה שלא תתחרט עליה".
"בטוח אני שלא אתחרט", השיב מר לוי בשקט, ומיד הוסיף: "ותודה על רצונכם לעזור לי."
הוא התרומם מהכורסא באחת, ומיהר לחדרו – ליבו עדיין הולם. הוא היה מושקע במספר מניות בסכומים גבוהים מאד. היטב הכיר את תנודותיה הבלתי צפויות של הבורסה, וגם היטב ידע מה היה עושה כל איש עסקים מצליח במצב כזה…
מר לוי ניסה כמיטב יכולתו להסיח את דעתו מהביקור הפתאומי. הוא סעד את ליבו במאכלים שהביא עמו, ואף זמזם לעצמו מזמירות השבת. הוא בירך במתינות, נותן למשמעות המילים לחלחל אל ליבו– והקלה גדולה פשטה בו.
לפתע נשמעו מעם הדלת דפיקות קצובות. הוא ניגש לפתוח את הדלת, ולהפתעתו עמד שם שוב שליח הבנק ולצידו אדם נוסף.
השליח פסע פנימה ללא גינונים.
״שמע״, פנה אליו, ״אמרתי למנהל הבנק שאינך יכול לחתום בעצמך. הוא הצטער מאד לשמוע זאת. כיוון שהיקף ההשקעה שלך ידוע לו, ביקש שפקיד נוסף יתלווה אלי. אם תאשר בפניו שאני אחתום עבורך- הדבר קביל וכשר מבחינת הבנק״.
מר לוי נסוג לאחור, נסער. "מדוע יוצא המנהל מגדרו עבורו "?
"כמובן, יודע הינך" הוסיף השליח בלחישה, "שהפסד שלך – הוא גם הפסד של הבנק."
באחת התבהרה התמונה. לא דאגה אישית – אלא אינטרס קר ועסקי. טובת הבנק ותו לא.
״ובכן, מר לוי״, קטע השליח את מחשבותיו, ״אתה מאשר את החתימה?״
מר לוי שקע בהרהורים. ההפסד היה עצום. ואף על פי כן למיטב ידיעתו, ההלכה אינה מתירה במצב זה אמירה לגוי בשבת.
הוא הניע את ראשו לאט. ״אני מצטער מאד,״ אמר בקול יציב, ״אך אין באפשרותי לבקש ממך לבצע פעולה שאסור לי לעשות בעצמי ביום השבת.״
השליח הביט בו בתדהמה. "מר לוי" קרא נסער, "אתה טועה טעות חמורה!"
"אני מבין את פליאתך", השיב מר לוי בשקט, "אך מנוי וגמור עמי שלא לאשר לך לחתום בשמי". השליח נענע בראשו בחוסר אימון וסב לעבר הדלת.
מר לוי סגר מאחוריהם את הדלת באיטיות, ושקע בכבדות בספה שבפינת החדר. פטישים הלמו בראשו. לו רק יכול להתייעץ עם רבו בארץ, הכול היה פשוט יותר…
״עלי ללמוד היטב את הלכות אמירה לגוי בשבת״, חלפה מחשבה בראשו רגע לפני ששקע בתנומה.
כשפקח את עיניו נטתה השמש מערבה. זמן מנחה קרב. הוא התעטף במעילו ומיהר לצאת.
אך בלובי המלון ציפתה לו הפתעה: מנהל הבנק מלווה בסגנו האישי עמדו והמתינו לבואו.
"מר לוי", פנה אליו המנהל, "הופתעתי לשמוע על סירובך לאשר את החתימה. בעוד זמן קצר תסתיים פעילות הבנק להיום. אני מכבד את עמידתך על עקרונות דתך, אך מדובר בהפסד כספי ניכר שבדקות אלו עדיין ניתן למזער".
הוא שאף אויר והוסיף: "כפי שהוסבר לך, החלה מפולת עסקית משמעותית. בשלב זה עדיין באפשרותך לממש לפחות חלק מהשקעותיך. אני מבין שאינך יכול להורות לחתום בשמך ולכן הגעתי בעצמי. אם תאשר לנו – אפילו בניד ראש, למכור את המניות, נוכל לבצע את ההוראה עוד לפני סגירת הבנק.״
מר לוי נלפת. "אולי באופן כזה מותר הדבר מבחינה הלכתית", הרהר בליבו.
"איני יודע", השיב בקול רועד, "וכרגע אין באפשרותי לשאול מורה הוראה. מדובר בכסף רב, ובשעה כזו איני יכול לסמוך על שיקול דעתי. אני מצטער מאד – אך לא תוכלו לחתום בשמי."
הוא כילה לדבר ויצא אל האוויר הקר שבחוץ. מזווית עיניו הבחין במנהל הבנק קורא לו לשוב, אך הוא המשיך לצעוד בנחישות לבית הכנסת.
תפילת ערבית הסתיימה. שמחה מלאה את לב המתפללים כשהכריז השמש כי הירח נראה מבעד לעננים. מילות הברכה קיבלו לפתע משמעות עמוקה ונוגעת יותר.
מר לוי פנה לדרכו כשתחושות מנוגדות ממלאות אותו. רווח לו שהניסיון מאחוריו, אך מנגד…
עודו פוסע, הבחין בנוגהו של הירח; "כך, גם עם ישראל", חשב לעצמו, "מתמעט ושוב גדל – חרף כל הקושי והעלטה."
בלב קל יותר נכנס לאולם הקבלה. להוותו ניצב מולו מר שמידט ולידו אדם גבה קומה, בעל חזות מכובדת.
"רצינו לשוחח עמך", קידם מנהל הבנק את פניו.
מר לוי כלא אנחה ופנה לשבת מול אורחיו.
"זהו הר קלר – המפקח של הבנק", הציג המנהל את האיש שלצידו.
"מיסטר לוי", האנגלית של מר קלר לוותה בהיגוי גרמני כבד;
"הר שמידט הציג בפניי את בקשתך לשיפור התנאים. מילדותי חונכתי שלא לתת אמון ביהודים, ולכן לא מצאתי לנכון לאשר את הבקשה. הר שמידט עמד על כך שאתה אדם נאמן ביותר, והחלטתי לבחון אם הדבר אכן כך."
הדם אזל מפניו של מר לוי: "כלומר… לא היתה השבת מפולת עסקית???"
הר קלר חייך:
"אני רואה שבנוסף אתה גם חד מחשבה. אדם שמוכן להקריב הון עצום למען אמונתו, הוא אדם שאני יכול לבטוח בו לחלוטין. בקשתך אושרה"!
מר שמידט התרומם ולחץ בחוזקה את ידו של מר לוי: "ניפגש ביום שני."
עודו הלום בהה בזוג המתרחק. מבעד לחלון נשקפה הלבנה, ובליבו צפו ועלו מילות התפילה:
"שהם עתידים להתחדש כמותה, ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו".