לַיְלה רזאי עמדה דוממת מול חלון ביתה בטהרן. הזכוכית הקרירה שיקפה לרגע את פניה – יפות, מאופקות. למטה, הרחוב בער. מאות אזרחים התכנסו כגוף אחד סוער, לפידים מאולתרים בידיהם, עשן שחור מתערבל עם קריאות חנוקות מכאב ומזעם. 

היא הכירה את המראה הזה, אך מעולם לא כך. במשפחתה לימדו שהרחוב הוא כאוס, שההמון הוא סכנה, ושסדר נולד רק מכוח. ועם זאת, משהו במחאות הללו סדק את הסדר הפנימי. היא ראתה לא "המון", אלא אנשים, צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, כולם בוערים מאותה אמת דחופה.

לַיְלה עצמה עיניים לשנייה, כאילו די בכך כדי להרחיק את האש. כשפתחה אותן, הלהבות עוד היו שם, וגם השאלה. לא בקול, לא במילים, רק משקל כבד בחזה: לאן היא באמת שייכת? כמה פעם ניסתה לעלות את הנושא מול אמא שלה, אבל אמה לא אפשרה. היא חשה שאמה פוחדת, מפוחדת. עד אימה.

לילה ידעה שאמה, זהרה רזאי, חושבת אחרת מאביה, ח’אלד. היא לא הייתה זקוקה להוכחות, היא גדלה אל תוך זה. הוויכוחים ביניהם חרכו את קירות הבית: לעיתים לחישות קשות, לעיתים התפרצויות שהפכו למריבות עזות, כאלה שמשאירות אחריהן דממה כבדה. אביה היה קוטע את קולה של אמה באחת, משתיק, קובע, לא מאפשר. שליטתו בה הייתה מוחלטת, חונקת.

לילה האמינה שזה הסדר הנכון. כך חינכו אותה: כך צריך להיות. בעל שולט, אישה מצייתת. שליטה בכל המובנים, בלי שאלות, בלי סדקים.

ואז אביה שלח אותה ללמוד ב־University of Oxford  

שם, רחוק מטהרן ומחוקי הבית, משהו בה נסדק, ובו־זמנית נפתח. העולם לא דיבר בצעקות אלא בהקשבה. לא בכוח אלא בהיגיון. היא פגשה רעיונות שלא ביקשו לשלוט, אלא להבין. למדה על הכלה. על חמלה. על הזדהות.

וככל שחלפו הימים, התגבשה בה הסתייגות עזה, מכל השתלטנות, מכל התנשאות, מכל רמיסה. לא רק כלפי אמה, אלא כלפי עם שלם. 

אביה היה קצין בכיר במשמרת המהפכה,  איש של משמעת וברזל. בביתו נשמו שנאה לאמריקה ולישראל כמו אוויר יומיומי; כצו שאסור לערער עליו.

לילה לא הכירה רעב ולא ידעה מחסור. להפך, ילדותה עברה בין בתים מרווחים, בגדים איכותיים ותחושת ביטחון שמקורה בכוחו של אביה. בעוד אחרים נאבקו על היום-יום, היא גדלה עטופה בפינוקים, פרי המעמד וההשפעה שנשאו אנשי משמרת המהפכה.

ואז, היא הרגישה יד נחה על כתפה.
לילה קפצה בבהלה, הסתובבה בחדות, וראתה את אמה. 

"נבהלתי!"

זהרה חייכה אליה, אך החיוך היה סדוק, עצוב, כזה שמסתיר יותר משהוא מגלה.

״זה נורא, לילה", לחשה. דמעה גלשה על לחייה, ״הם הורגים אזרחים. יורים בנשים ובילדים". 

לילה התבוננה לעבר אמה, זו הייתה הפעם המי־יודע־כמה שניסתה, אולי עכשיו משהו ייסדק, ״אמא…״ קולה רעד, ״את לא מסכימה עם אבא, נכון?״ ליבה של לילה הלם.

זהרה בהתה אל החלל. מבטה התרוקן, כאילו נסוגה לאחור בתוך מנהרת זמן. ואז, לאט־לאט, כמעט באין־ניע, הנידה את ראשה לשלילה.

״אז… אז למה התחתנת אתו?״

אמה המשיכה לבהות. היא נראתה במקום אחר, בזמן אחר.
״לא משנה, לילה".

ואז הדמעות פרצו, שקטות, בלתי נשלטות. לילה ניגבה אותן בידה. היא אהבה את אמה אהבת נפש. את אביה, שנאה. לא ידעה להסביר מדוע. הוא כיבד אותה, דאג לה, פִּנק. 

״אל תבכי, אמא", המילים רק העמיקו את הבכי, התייפחות כבושה, נשלטת.
״אבא לא עושה דברים טובים, נכון?״

זהרה הנהנה, ״הם רומסים אזרחים. רומסים נשים. חיים חיי תפנוקים, על חשבון אנשים אומללים". ואז, בזהירות, בשקט,

״בוודאי הבחנת לילה, בארגון ‘Save Americans’ שמציע חילוץ לאמריקאים?״ שאלה אמה בשקט, ״הם נמצאים ברחוב וליאסר 201. תזכרי את זה היטב".

לילה קימטה את מצחה, ״למה אני צריכה לזכור?״ שאלה, ״אנחנו הרי לא אמריקאים".

אמה לא השיבה. היא המשיכה לבהות קדימה, מבטה ריק, כאילו גופה נוכח, אך היא 

עצמה כבר לא שם.

ואז, היא חיבקה את לילה חזק. ״לילה… יש לי משהו לומר לך. אני יוצאת למחאות".

״אמא!״ לילה נבהלה, ״את לא יוצאת! אבא יהרוג אותך!״

״לא אכפת לי,״ אמרה זהרה בשקט נחוש, ״אני לא יכולה יותר. שבעתי. סבלתי די. אני יוצאת להילחם בהם. הסבל של העם, השקר, המרמה, זה קורע אותי. אלחם עד הסוף, אם צריך".

״אמא! ומה איתי?!״ זעקה לילה, ״אני אישאר לבד אתו?!״

ואז הדלת נפתחה.
ח’אלד נכנס.

האוויר בחדר השתנה. קומתו זקופה, כתפיו רחבות, תנועותיו מדודות. בעולמו של ח’אלד לא היה מקום לספק. הוא האמין בסדר, בהיררכיה, בשליטה מוחלטת. הוא קובע, האחרים מתיישרים. 

עם בתו היה מאופק אך גאה. הוא השקיע בה, דאג להשכלתה, ראה בה המשך ישיר של עצמו, כל עוד הלכה בתלם ששרטט. אך מאחורי הדאגה הסתתרה ציפייה ברורה: נאמנות מוחלטת, קבלה עיוורת של דרכו.

זהרה פנתה אליו, ״זה נורא. יורים בנשים ובילדים בלי אבחנה".

״זה נורא?!״ קולו נחתך כפלדה, ״זה צדק. מי שמערער, משלם. כבר נהרגו מאות בעבר, והם עדיין לא לומדים".

״תפסיק!״ היא הגביהה את קולה, לראשונה, ״אתם אכזריים. אתם מביאים חורבן לעם שלכם. במקום חיים וצמיחה, אתם בוחרים ברמיסה ובמוות. זה לא מה שכתוב בקוראן".

״את לא תגידי לי מה כתוב בקוראן!" אמר בקור, ״צאי מהחדר. עכשיו".

זהרה השתתקה לרגע, ואז הזדקפה. לילה מעולם לא ראתה אותה כך.
״אני אצא כשאני ארצה. לא כשאתה תצווה עליי".

לילה ראתה את הזעם בעיניו של אביה. כשהוא כעס, העולם נחרב.
״אמא,״ התחננה, ״בואי נצא".

״לילה, את לא יוצאת!" הוא עמד ביניהן, חסם אותה בגופו.

אמה יצאה.
לילה נשארה.

היא יצאה, ולא חזרה.

גופתה נמצאה בין גופות המפגינים.

לילה נשארה לבדה, בעולם אכזרי שלא ביקש סליחה.

לילה הסתגרה בחדרה, נעלה את הדלת, ולראשונה בחייה לא פתחה לאביה. היא חששה שינסה לפרוץ, שיוריד את הדלת בכוח, אך זה לא קרה. 

היא נשכבה על מיטתה, הבכי טלטל אותה בגלים שלא נרגעו. לפתע הרגישה משהו חד לוחץ אל לחייה, היא התהפכה, ובין קפלי הסדין הבחינה בקופסת תכשיטים גדולה. ליבה החסיר פעימה.
מה זה? מתנת פרידה מאמה?

לילה התיישבה בבת אחת. היא לא צריכה תכשיטים! היא זקוקה לאמא. המחשבה פילחה אותה, והבכי התפרץ שוב, עמוק, מיוסר.

כעבור דקות ארוכות הצליחה להסדיר מעט את נשימתה, בידיים רועדות הרימה את הקופסה ופתחה אותה לאט. בתוכה, לא היה תכשיט. הייתה שם תמונה.

לילה הזדקפה. לילה הביטה. הלב שלה החמיץ פעימה. 

אמא.  

צעירה, שנות ה-20 המוקדמות. שערה פתוח – בלונדיני, זורם על הכתפיים. לילה מעולם לא ראתה את אמא ככה. בלי רעלה. בלי כיסוי.

ובידיה – תינוקת. אני.

לילה הרגישה את הדמעות מטשטשות את הראייה.

אני.

משהו לא היה נכון. הרקע.

זה לא טהראן. לא איראן. התבוננה שוב.

מאחוריהן – רחוב אמריקאי טיפוסי. ואז, רחוק – גשר ענק, אדום-כתום. לילה הכירה את הגשר הזה. ראתה אותו באינספור סרטים, גשר שער הזהב. סן פרנסיסקו.

"לא… לא יכול להיות"….

ידיה רעדו, היא הפכה את התמונה. בכתב יד של אמא,  היו מילים:

סן פרנסיסקו, קליפורניה, 1999
לַיְלַה רזאי-גרינברג

ועל החתום
Sarah Greenberg-Razai

לילה קראה שוב. ושוב.

גרינברג? Sarah ?

לאמא שלה לא קראו סרה. קראו לה "זהרה".

 היא לקחה שוב את קופסת התכשיטים, חיפשה, ומצאה. 

מכתב. מקופל קטן. בידיים רועדות היא פתחה את המכתב, 

"לילה שלי,

יש דברים שלא סיפרתי לך. דברים שאבא שלך ביקש ממני שלא לספר.

אני לא איראנית, לילה. את ידעת את זה עמוק בפנים, נכון? תמיד ידעת. 

שמי, Sarah Greenberg  , נולדתי בבוסטון. פגשתי את אבא שלך באוניברסיטת סטנפורד ב-1997.. התחתנו.

ואת, לילה, נולדת בסן פרנסיסקו, קליפורניה. את אזרחית אמריקאית.

כשהיית תינוקת, נסענו "לביקור" באיראן. 'חודש, שניים', אבא הבטיח.

לא חזרנו.

ניסיתי. ניסיתי כל כך הרבה פעמים. אבל אבא… הוא לא נתן. הוא החביא את הדרכונים. הוא לא הרשה.

אבל עכשיו, את בוגרת. את צריכה לדעת את האמת. זה הזמן עכשיו שעליך להשתמש במידע הזה.

בתחתית הקופסה ,קלפי את הקרטון, יש שם תעודת לידה שלך. את אמריקאית! לכי מיד לארגון, שמחלץ את האמריקאים מאיראן.

שימי לב! מחר, בשמיני לינואר, זה היום האחרון שבו הארגון מחלץ את אזרחיו, שלא תפספסי את המועד.

הצטיידי עם תעודת הלידה, והם יחלצו אותך מהאימה ומהתופת.

נ.ב. סבתא שלך עדיין חיה. קוראים לה, Rebbeca Greenberg.

גרה בבוסטון,   Beacon Street112 

Sarah  

אמא"

לילה לא יכלה לנשום.

היא הפכה את הקופסה. קלפה את הקרטון הצהוב.  בתחתית – היה מסמך מקופל.

פתחה אותו. תעודת לידה. אמריקאית.

CERTIFICATE OF LIVE BIRTH

Name: Layla Greenberg Razai
Date of Birth: June 14, 1999
Place: San Francisco, CA
Mother: Sarah Greenberg-Razai
Father: Halled Razai

גרינברג??
השם הדהד בראשה. מעולם לא שמעה אותו קודם. הוא נשמע זר, רחוק, כנראה אמריקאי.

לילה הוציאה את הטלפון, אצבעותיה רעדו. היא הקלידה שאלה קצרה. 

התשובה הופיעה מיד.

השם גרינברג, הוא שם משפחה שמקורו באירופה המרכזית והמזרחית, בעיקר באזורים דוברי גרמנית. היא היתה נפוצה בעיקר אצל יהודים.

יהודים?!

ליבה החסיר פעימה.

אירופה. המערב. יהודים.
העולם שממנו אביה סלד כל כך.

ואז זה היכה בה, לאט, ואז בבת אחת. ויכוחים ישנים. מבטים קשים. הזעם שלו בכל פעם ששמה של ישראל עלה. השנאה. ההתנגדות של אמה. הפחד. האימה.

פתאום הכול הסתדר. לא כרעיון, כתחושה. 

כמו חלק חסר שננעל במקומו.

לילה עצמה עיניים. נשימה עמוקה.
משהו בתוכה נרגע לראשונה מאז אותו לילה נורא.

היא קמה, פתחה את הארון, ושלפה תיק. בלי היסוס. בלי פחד. כמה חפצים. לא יותר.

כשהדלת נסגרה מאחוריה, היא לא הביטה לאחור.

הרוע, השקר, נשאר כלוא שם.
והעתיד חיכה לה.

והפעם, היא צעדה אליו ביודעין.