בסיעתא דשמיא

מעגלים

" כל אדם יש לו בחירה בנקודה שבה נפגשים האמת שלו והשקר שלו " – הרב דסלר, מכתב מאליהו.

פרולוג:
אביגיל :

יש שני סוגים של אנשים בעולם. אנשים שיש להם לאן ללכת ואנשים שאין להם.
תמיד הייתי מהסוג הראשון. פתאום אני מהסוג השני.

אני יושבת על מדרגות של פתח של מקום כזה שנקרא מרכז חמניות. שמעתי עליו מאיזה פקידה במוקד חירום. איך, נהייתי ילדת חירום. מה קשור בכלל.
אני כותבת עכשיו את המילים האלה במחברת שהוצאתי מהתיק הקטן שלי ומחכה. אולי למשיח. לא יודעת.
רגע, מישהי באה. חכו, יש לה עיניים עצובות אבל היא מחייכת. מוזר.
טוב אני צריכה לסיים, ביי.

חלק א’.

מעיין, תזכרי תמיד שיש שני סוגים של אנשים בעולם. אלה שחיים לעצמם ואלה שחיים בשביל אחרים.
הסוג השני, דפוק.

מעיין:
כשבאתי פעם ראשונה אל מרכז חמניות, לא היה לי עוד מקום פנוי בראש לאף מחשבה חוץ מהשורות האלה; "יש שני סוגים של אנשים בעולם…"
האמנתי להן.
האמנתי להוא שסיפר.
והקול שלו היה כל מה שחג בראשי, זמן שעברתי את סף הדלת.

"שלום" האישה עם הפאה המתולתלת דברה תוך כדי חיוך. עשה רושם שהיא סוג בן אדם שהחיוך דבוק לו בדבק חם לפרצוף גם תוך כדי שינה, תהיתי אם החיוך האינסופי הזה כואב.
" את יכולה להכנס פה לחדר, אני אכנס עוד דקה. מה מתחשק לך, שוקו, קפה, תה?"
" כלום, תודה"
היא הנהנה קצת, עם החיוך הזה. "מה שנוח לך. אה, ודרך אגב אני חומי".

וככה בדיוק הכרתי אותה.

—

כשישבתי בחדר ההוא עם חומי הרגשתי שאני בעצם זבוב על הקיר, רואה את הכל מבחוץ. נערה אחת עם ילקוט ישן זרוק לידה, עטופה בסוודר גדול. והיא עצמה תופסת חזק את הכיסים מבפנים.
ראיתי אותי, נערה ממקום בלי שם ובלי שום מושג של טוב ורע או ידע על מוסר או שום דבר בכלל, בעצם. גם לא על מי ברא אותה, ולמה. כלום.
כל מה שרצתה זה לא לגנוב. ולא ידעה אפילו להגיד למה לא רצתה.

ואישה אחת שיושבת מולה, וחוץ מחיוך אחד שמתחיל לעצבן ושתי כוסות שתיה חמה, אפילו שאמרה שהיא לא רוצה, הנערה לא יודעת עליה, בעצם, כלום.
הייתי נחושה לא ליפול בפח הזה, לא להאמין לחיוך. לא כמו פעם, פעם הייתי תמימה.
כשחשבתי שיש גיבורים בעולם.
לפני שהחליט אבא לצרף אותי אליו, אל החיים האחוריים שלו. לפני שהסביר לי מה חייבים לעשות גם אם לא רוצים. לפני שהפך אותי לסוג של חייל במהלכים המעוותים שלו, סיפר לי על סוגים של אנשים בעולם.
עד שברחתי.

חומי שאלה אותי המון שאלות, ואני לא עניתי כמעט ולא על אחת מהן. חשבתי שהיא תלחץ עליי, חשבתי שהיא תגרש אותי על חוסר שיתוף פעולה. אני עצמי לא הייתי עוזרת לי במצב שלי. שותקת ואדישה להחריד.
אבל כל שאלה שהיא שאלה ואני לא עניתי פשוט המשיכה לרחף בחלל עד שהתפוגגה כאילו מעולם לא נשאלה בכלל,
בזכות חומי.

בסוף היא שלחה אותי אל משפחה ירושלמית, לא הבנתי למה דווקא לשם בחרה לשלוח אותי. בית עתיק ושקט של זוג מבוגרים חסידיים במרחק פסיעה מאין סוף הצפירות של ירמיהו שמגר. אבל היא, הייתה ברכה בידיים שלה. ידעה מה היא עושה.
אהבתי את הבית הזה. והפתעתי את עצמי באהבה שאהבתי אותו. במהירות בה נכנעתי לשמיכה העבה – עבה ולספריה הענקית שהתפרסה שם לאורך כל הקיר של שתי קומות. לאהבה שהרעיפו עליי סימי ונחום, זוג מבוגר ונימוסי ומתוק, שחוץ מכמה בקשות שבקשה בעדינות סימי, בעיקר לגבי סוג הבגדים שאיתם אסתובב בבית ומה כן ולא לעשות במטבח, לא ביקשו ולא דרשו ממני דבר מעולם.
הזוג המתוק הזה הפך לי בערבות החיים להורים שניים – ראשונים.

הייתי בבית הזה כמה חודשים, מסתתרת ומגיחה רק לפעמים, בעיקר לביקורים שהייתי חייבת לעשות ב ’חמניות’. משהו של פרוצדורה, חומי הזהירה אותי על זה מראש.
בלי לשים לב ששמתי לב חומי הכניסה לי ללב כמה דברים שלא ידעתי שאפשר שיהיו קיימים בו. כמו להתחיל לתהות, אם סימי ונחום לא גיבורים אז מה הם, בעצם. חשבתי על זה המון, ניסיתי בכח לסדר אותם במגירות שאני מכירה ופשוט לא הצלחתי.
זה הפריע לי, זה ערער אותי.
העולם שלי התחיל להיסדק וזה כאב.

רק אחרי הלילה ההוא, אחרי הרבה שיחות עם חומי, ואחרי שכבר לבשתי חצאית כל הזמן, אפילו אחת ארוכה, היא התחילה לספר לי את הסיפור שלה.
ככה חומי הפכה לי למורה.

חלק ב’.

"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה" ( הרב קוק, ערפילי טוהר).

הריח מהמסדרון הזכיר קצת מרפאת שיניים וקצת מעון, שילוב מוזר של בית אבות.
ובתוך החדר פקעת של פרחים צהובים נחו באגרטל, מהסוג האהוב על חומי. הייתה גם מחברת, ישנה וחננית עד מאד, נחה על הברכיים של מעיין.
וכך הן ישבו וניסו לשכתב חיים במילים להן צורה ותבנית, ולא הבינו איך, בכלל, זה אפשר.

"חומי, את מסכימה לספר על הלילה הזה, שתפסת אותי?"
אבל חומי לא הסכימה לספר, אמרה שאין לה מה להגיד. מבחינתה לא עשתה דבר שיש בו יוצא מן הכלל, אז מעיין עצרה לרגע וכתבה את החלק שלה:

מעיין

רציתי להוכיח לה שאני לא מי שהיא חושבת שאני. רציתי להוכיח לי שאני מי שחשבתי שאני. רציתי להוכיח לי שהאדמה עליה אני עומדת מאז עולם עודנה קיימת.
אז פרצתי לה לבית.
וכאילו לא רציתי להיתפס אבל רציתי מאד, ועשיתי רעש שרק בכאילו מנסה להתחבאות. רציתי שתתפוס אותי, רציתי לשלם את המחיר של הכעס שלה, העיקר שתלמד, שתראה. יש רק שני סוגים של אנשים בעולם. רק שני סוגים של עצים גדלים על הארץ הזאת, החזק – שורד. ואז הכל יחזור על מקומו בשלום.
ולא ידעתי שהרעידה שתבוא היא הגאולה בעצמה. לא ידעתי שמתחת לאדמה שהכרתי קיימת ארץ אחרת, עם דבש וחלב ושמש ושמיים.
לכן כל כך כעסתי עליה כשהיא טפחה לי על הכתף ורק המשיכה לחייך. הלכה להרתיח לי מים לשוקו ולסדר עוגיות על צלחת כי בטח אני רעבה. נתנה לי גם כסף, שיהיה. לכן כל כך כעסתי עליה כשהמשיכה להיות משהו שהשכל שלי לא הצליח להכיל. את הזרות הזאת, האמון והאור.
לכן ברחתי וטרקתי את הדלת.
עד שהזמן והרחמים של בורא העולם עשו את שלהם. עד שמהסדקים של הרעידה הזאת יצא אור גדול, וחזרתי אל חומי בפנים סמוקות מבושה. התחלתי לשאול אותה שאלות בכנות שלא ידעתי שיש בי. למען האמת, הרבה דברים שלא ידעתי שיש בי יצאו לאור בזכותה. שאלתי על אלוקים ועל אמון ועל טוב ועל רע, והיא ענתה לי. כמו שרק חומי עונה. עם תקיפות ותלתלים וחיוך שלא נגמר לעולם. הכירה לי דרכה איך אפשר להפוך לאנשים שגם כשפורצים להם לחיים הם מסוגלים להסתכל בעיניים. לראות בכל זאת מי באמת אתה. להפוך אותך לאחד מהם.
ועד היום אני כותבת את התשובות שלה, את הסיפור שלה. אני רוצה שימשיך לנצח.

מעיין הרימה עיניים מהמחברת ונערה את היד. השמש בחוץ החליטה שהתחיל זמן שקיעה. חומי התעייפה ונשכבה על המיטה, מעיין סידרה את הכריות.
"חומי" היא לחשה עכשיו "את מסכימה רק להגיד לי איך, איך הצלחת לבחור?"

חומי עצמה עיניים, האור הזהוב של השמש ההולכת ושוקעת מאיר אותה עכשיו, מלטף לה את הקמטים. "בהתחלה לא ידעתי שאפשר לבחור. לבחור להאמין ושוב לבחור – שאפשר אחרת. שיש בכלל אפשרות אחרת. שהיא כאן, כל כך קרובה. כל כך בהישג ידינו. אבל כל פעם שבחרתי הבנתי מחדש עד כמה היא עוצמתית, עד כמה כל אחד שפגשתי בדרך, כל אחד שהיה שליח טוב היה צריך גם הוא לבחור ממש כמוני ולהפוך את הטוב הזה למעגלים שלא נגמרים.
אדם ועוד אדם ועוד אחד, מספרים את הצד היפה שבחיים. בוחרים בו. שוב, ושוב, ושוב. מאושרים.
עד שנהייתי גם אני חלק.

יש שני סוגי אנשים בעולם, יש אנשים שחיים לעצמם, ויש אנשים שחיים עבור אחרים. ואלה שבוחרים להיות לפיד, הם לא מוותרים על כלום. הם נהיים חלק מאור החמה, וזוהר הרקיע".

משהו בלב של מעיין פתאום ביקש להבקע, להיהפך לאגם שמחזיק את הכל. היא לקחה את היד של חומי, שלווה זהרה לה על הפנים. קונטרה מושלמת לחושך שהתחיל לשלוט בחוץ.
"אני עוד מעט כבר מסיימת את התפקיד שלי. ואת, את תלכי חזרה למרכז חמניות. ואני שמחה כל כך, מעיינוש.
כי את כאן עם כל היופי המיוחד שלך, ואת כאן ואת יודעת את הסוד הזה, מעגל ובחירה וחיים וחוזר… אז לכי עכשיו. לכי ותמצאי עוד כמוני, עוד כמוך".

—-

אפילוג

אביגיל:

זה מוזר שאני ממשיכה את הפיסקה הזאת רק עכשיו. עברו כל כך הרבה ימים, חודשים, ובסוף שנים.
לא סתם היו לה עיניים עצובות באותו לילה. מישהי שהיא אהבה מאד, מישהי שהייתה אור גדול ועצום, נפטרה לה באותו הזמן. היא רק לא ידעה את זה עדיין רשמית.
אבל זה לא הפריע לה מלאסוף אותי ולהכניס אותי פנימה. לשאול אותי מה אני מעדיפה, שוקו, קפה, תה?
קראו לה מעיין.