עד שיבוא יעל צור

שעת דמדומים.
השמש נאבקת עם שאריות הלילה.
העולם שקט. שקט כל כך שעדינה שומעת את קולה הלוחש כצפירת טרום שבת.
פיה ממלמל שוב ושוב. עיניה מאיימות להיעצם, מייחלות להסתתר מתחת לשמיכה החמה.
לא.
פוקחת עין, מצלילה מבט, ממשיכה. "פתחי לי אחותי, יונתי תמתי. שראשי נמלא טל, קווצתי רסיסי לילה.." פרק חמישי. עוד מעט גומרים.
אלוקים. תפתח לי. תפתח לי את הדלת שסגורה כבר שלוש שנים. תפתח לי שערים לעולם של שמחה.
השמש נצחה בסוף, כמו תמיד. אור כתמתם השתלט אט אט על שחור הרקיע. היא סיימה.
סגולה בדוקה, אמרה אתמול דודה צילה בבר מצווה המשפחתית. ונכון שחזרה מאוחר, ויש מחר עבודה, אבל צריך חתן. וזו סגולה בדוקה. עלות השחר זה שעת רצון. תגידי שיר השירים והוא יבא.
בינתיים באה השינה.
***
מכירות את אלו שגמרו ראשונות את ההכתבה בכיתה א', התקבלו ראשונות לסמינר בכיתה ח' והיו ראשונות למצוא עבודה כשסיימו סמינר?
אם לא, תכירו. עדינה. בכורה, מתכנתת אלופה, לוק מטופטפ. המילה האחרונה. כלומר, הראשונה.
ורווקה.
כולם אומרים שאני עוד צעירה ואין מה להילחץ. אני לחוצה.
האוטובוס כבר מגיע לבנייני החברה. עוד יום עבודה. פיהוק חצוף נמלט לי בלי רשות. מביטה בעצמי, מודה.
אני עייפה.
קמתי באמצע הלילה, אמרתי את כל שיר השירים. כי דודה צילה. וצריך חתן.
כמה אפשר עוד לחכות? להמשיך עוד יום ועוד יום ברוטינה קבועה. ברטינה שבורה. השם, אני גם רוצה להתחתן. ונמאס לי לחכות בתחנה, עד שהאוטובוס יגיע.
נכנסת בשערי המגדל היוקרתי, כמה רציתי את העבודה הזו. וכמה יהירה הייתי, בטוחה שאני אקבל אותה. בינינו, צדקתי. קבלתי אותה.
לכן אני לא יודעת לחכות. יושבת על קוצים. ילדה גדולה, מעולם לא חכתה בתורות של החיים, מתיישבת פתאום בספסל ההמתנה. מחכה שיקריאו את המספר שלה. ואין לה מושג איפה אוחזים. כמה זמן תצפה.
מרימי כבר בפינת העבודה הקבועה שלה. אני מסיטה כסא. ומחשבות. כפתור חלק נלחץ, המחשב נדלק, מוכן ליום עבודה נוסף.
אחרי כמה שעות מרימי כבר לא מתאפקת. שואלת מה קרה. אם נרשמתי לסדנת פיהוקים או שמדובר בסגולה חדשה.
דווקא כן, אני מעדכנת אותה. היא בשוק. מספרת בטון זהיר וחשדן שלא שמעה על סגולה של פיהוק כל עשר דקות.
אני צוחקת, בעל כורחי. למרות שבא לי לבכות עכשיו. מגלה לה על סגולה חדשה, אמירת שיר השירים בעלות השחר למשך ארבעים יום.
היא מכחכחת. לא אומרת כלום. גם אני לא. ככה מתחיל שקט מביך, ככה נמשך עד השעה ארבע.
אם הייתי ילדה קטנה הייתי רוקעת חזק ברגליים, אומרת שזה לא הוגן. היא לא יכולה לכחכח! לא כשיש לה יחידה משלה, יפה ומטופחת.
בסוף היום היא שוברת שתיקה, מתוודה שבעלה, ויואו איזה צליל מטפס לה בגרון כשהיא הוגה את המילה הזו, מתסיס אותי. בעלה אמר שיש כזאת סגולה, ולא נעים לו לומר אבל זה עובד בעמידה.
בעמידה? לעמוד כל יום במשך עשר דקות בעלות השחר כשאני קורעת את עצמי מהמיטה?
אבל בעלה אמר. וזה חייב לעבוד הפעם. אני כבר לא נושמת. ידעתם שהמתנה היא מתישה כל כך?
***
עיתון מציץ אלי מתיבת הדואר. גוטרמן.
כאב מעקצץ ביד שמושכת קובץ דפים מהודק. מתי אזכה לקבל שם משלי. עולה הבייתה. אמא בבית, שואלת איך היה.
ואין איש שישאל.
הדפים עוברים לי בין האצבעות. מכירת בגדים. עדכון על שעות פתיחה בלשכת העירייה. חנות חדשה ברחוב הסופרים. נסיעה לעמוקה ביום חמישי.
נסיעה לעמוקה!
אני כבר ביום העשירי של הסגולה, והיא תעבוד, אני בטוחה. אבל יום חמישי ראש חודש. ויש סגולה כזאת, משהי אמרה אותה פעם.
אני חייבת להזיז עניניים. אתמול חגגתי שלוש שנים לרווקות. מיד אחרי שבועות התחלתי, זוכרת את התאריך, את החיוך של אבא ואמא, את הגאווה שלי. הבטחון. שבועיים למודעת מאורסים.
אי אפשר להמתין מנגד, לחכות לים שייקרע. צריך לעשות משהו.
ספרות מחוספסות נמעכות תחת אצבעותי, קול אדיב עונה. מאשרת הגעה. יוצאים בחמש, להספיק תפילת שחרית בעלות השחר בדיוק. אין ברירה, אני אעמוד באוטובוס. קול אדיב אומר שהנסיעה מיועדת לנשים בלבד.
אין התחמקות מלעמוד. ארוכה הדרך לשידוך, וכואבת.
***
קוראים לה יהודית. היא בת עשרים וחמש. גם היא מחכה לזיווג שלה, נסעה היום להתפלל.
חמודה הבחורה שיושבת לידי בנסיעה. מספרת בקלילות מדהימה על הגיל, על ההמתנה.
מחלון מלא טביעות ידיים ניבט אלי הייקום שבחוץ. קסום מאור ירח בהיר. אנשים ישנים עכשיו, ורק אנחנו נוסעות. אוטובוס מלא בנשים ובנות.
עשרה לארבע. אני נעמדת, מספקת חומר מידע למי שסביבי. אולי מהם יגיע החתן.
ארבע וחצי. מניחה ראש על משענת מרופדת. עוצמת עין עייפה. שוקעת בעולם שכולו חלומות. בהם יש לי שמלה לבנה. ודמות מטושטשת. וחלום. הגשמה.
פותחת עין מנומנמת, השעה חמש.
הבחורה לידי מאותת משהו. מה היא רוצה, לא רואה שאני ישנה? היא רואה. בגלל זה היא מנערת אותי עכשיו, מצמידה פה לאוזן מסבירה בתוך בליל הצעקות שהמנוע עולה באש.
עולה באש?
שתי שניות ואני כבר שועטת עם כולן לדלת אחורית. צווחות אימים, היסטריה שרק בנות יודעות לייצר. עשרים שניות ואני למטה, תוהה אם הדקה האחרונה הייתה חלק מחלום רע או מציאות.
צובטת בעדינות לחי רכה, מרגישה את האצבעות תופסות את העור, משאירות עקצוץ קל. זו מציאות.
כולן הצליחו לרדת בזמן. אנחנו מתרחקות מכלי הרכב הבוער. מביטות סביב.
קולטות פתאום איפה אנחנו.
ביער צפת. בראש ההר המוביל על העמק על שמו נקרא המקום עמוקה.
לא.
זה אומר שאין לנו לאן ללכת עכשיו. והשעה חמש. אף אחד לא יבוא לחלץ אותנו.
"אנחנו לא בסכנת נפשות" מסבירה המארגנת, מרגיעה את כולם. מבטיחה להשיג אוטובוס חילופי.
היא רק בן אדם. וגם הנהגים הם כאלה, ואף אחד מהבודדים שענו לשיחה לא מסכים לבא עכשיו ליער.
מישהו בשם חגי מתנדב בסוף. מעדכן שייקח לו שעה.
שעה!
אנחנו לא נספיק עלות השחר אצל רבי יונתן בן עוזיאל. הלך על הסגולה.
מתיישבת על אדמה תחוחה, מכניסה ראש בין כפות ידיים חלקות, חפות מקמטים. לחכות שעה! רציתי כבר להגיע לעמק, לשפוך שיח. למה לעצור עכשיו, להמתין?
סופרת את הדקות. עוצמת עיניים אולי הם יעברו מהר יותר. פוקחת. עברו רק חמש. לא יכולה. נמאס לי.
מחפשת את יהודית, מוצאת אותן מאחורי עץ רחב ממדים, חוסות בין עליו הרכים. אני שומעת מנגינה?
אישה צעירה בעלת תווי פנים עדינים יושבת ברגליים משוכלות וחליל צד בין שפתיה. נשים התקבצו. שרו. התחברו לנשמה לאור השחר שעלה, ניחם.
למה הן שרות עכשיו? לא מבינות שנתקענו פה? עושות לי קומזיץ לפנות בוקר כאילו אנחנו באמצע מחנה.
עיניה של יהודית קולטות אותי. מהבהבות, קוראות לי לשבת לידה. אני מגיעה. מוכנה לעדכן אותה מה דעתי על הסיטואציה.
אני לא מספיקה לומר כלום.
יד מושכת אותי אל האדמה, מונחת על שכמי, מתנועעת. וככה, בלי שהתכוונתי אני מוצאת את עצמי נשאבת לזה.
מנסה להתנגד, לשכנע את עצמי שזה לא לרמה. הייטקיסטית תשב על חול יערות ותשורר שירי תשוקה לבורא עולם? אני עוד לא ברסלבית. מחילה.
האוויר בוער, מקדושה. לא מצליחה להתנגד לזרמי האנרגיה. בעל כורחי שרה. מתנועעת. בוכה. מתחברת אליו. אל עצמי. מרגישה רבדים עמוקים שלא העזתי להביט בהם.
עוצרת לרגע ממרוץ הזמן הבלתי נלאה. מדברת רק איתו. "שפכי כמים ליבך.." בחורה צעירונת מתגלה כבעלת עתיד על במות. מקימות לנו הופעה מאולתרת.
ופתאום, בלי שום הכנה צפירות מנסרות את האוויר.
שרוול ממותג מנגב עין לחה. מושחר. השמש מלטפת פנים. חשמל סטטי בינינו. האוטובוס החלופי הגיע.
כל כך מהר?
מביטה בשעון. לא זהב. מגלה את השעה שש ורבע. ככה עברה לי שעה?
בפנים, על כיסא מקולף אני מגלה ליהודית על הנאום שלא היה. הגבות שלה מתקוממות. לא מבינות. "את רוצה לומר לי שרצית לקחת את הזמן המיוחד הזה ולבכות בו על מר גורלך?"
גורלי באמת מר. מנסה להסביר, לפרק תחושות. רציתי לבא בעלות השחר. לבכות מול פרוכת לבנה. לא להתקע באמצע יער.
"העצירה היא נתון, עדינה. לא תזמנו אותה. אבל אחרי שהיא הגיעה, את רוצה להפסיד אותה? להעביר את הזמן בציפייה מתישה, מתסכלת?"
יש לי תחושה שהיא מדברת אלי בכמה רבדים. אני מתעלמת מהשכבות, מתמקדת בקרח השביר מלמעלה. בשיח על אוטובוסים של החיים. כמה קשה לחכות בתחנה. בטח באמצע יער חשוך.
היא מהנהנת. נמצאת בתחנה שנתיים לפני. ודרך יכולה להיות שמחה, עדינה. יפה. יש שושנים בשבילים, תסתכלי. אנשים מתוקים לפגוש באמצע הדרך. אל תלכי בוכה.
אני הולכת.
פוסעת בשביל המוביל אל הציון. מניחה ראש מהורהר על מצבה דוממת. יונתן בן עוזיאל. גם הוא היה מעוכב. וכמה תורה גדושה בו, וחכמה. ליקוטי חמדה שצבר בין השבילים.
שפתי לוחשות תפילה. ממלמלות חלום. לא רוצה להמתין. מחכה למספר שעוד לא הוקרא. אבל בחדר ההמתנה יש ספרים, עיתונים, ונשים לפטפט.
מביטה בהם במבט חדש, אחר.
הוא יבא, אני בטוחה. זה יקרה עוד מעט. בינתיים מסתכלת על השביל. מגלה בו שושנים אדומות שלא ראיתי קודם. לוקחת אחת, נושמת עמוק ריח ענוג. נותנת לו להכנס לריאות, פותחת אותם מכיווץ בן שנים.
ממשיכה בדרך.