סיפור/ מירי וינברג

בשביל המוליך אל הבניין עמדו עצי האיזדרכת, פורחים, ופסח נהנה ללכת לצידם, להרגיש את הקיץ הקרב בדמות העצים היפים האלה.
הלוואי שגם היום שעבר עליו היה כזה מרענן, עוטף וחמים, כמו התחושות שהעצים האלה מעבירות בו. להפך. ככל שעוברים הימים, הם נעשים מרוחים וחסרי משמעות. הוא עסוק רק בלהעביר אותם בבטלה. לא לחשוב יותר מידי, לא להרגיש.
אבל בבית הוא כן מרגיש. מרגיש את הצער של הוריו, של אביו בעיקר. מרגיש את התסכול הנושב ממילותיו. מרגיש את התמיהה ואולי הכעס שנוכח בעיניו שעה שהוא מסתכל עליו או מפטיר לכיוונו את אחד מהמשפטים הממורמרים, הזועפים.
אולי היום יצליח לחמוק לחדרו בלי להראות. הלוואי. זה יחסוך לו ולאביו כאב לב מיותר.
הוא משפשף קלות את נעליו בשטיח הססגוני שבכניסה ומעיק על הדלת.
נכנס בשקט ככל שיכולות נעליו המגושמות להפיק, מסתכל לארבע כנפותיו, ומנסה לגמוע את המרחק מהכניסה לחדרו מבלי שיבחינו בו.
"פסח!"
אוי לא. גם בזה הוא לא יוצלח. מתקרב בהבעת השלמה אל אביו שיושב בסלון, שעון בידו האחת על הסטנדר, ובידו השניה תומך במצחו, כאילו רוצה לשדר עד כמה חסר אונים הוא מולו, מול בנו.
"כן". עונה פסח קצרות. הוא יקבל את התוכחה הנוכחית, יסיים איתה וילך לישון. הוא מרגיש שאין תא אחד בגופו שלא זועק עייפות.
"תתקרב אלי", מורה לו אביו באצבעו. ילד בחיידר, זה מה שהוא מרגיש. ילד שהמפקח קורא לו לסדר.
"מה עשית היום?" נאנח אביו עוד לפני שענה. הוא מסתכל עליו במבטו העמוק, החודרני. פסח משפיל את עיניו. "לא משהו שיגרום לך שמחה". הוא עונה בכנות. באמת שהוא משתדל לענות בכבוד ככל האפשר. אחרי הכל זהו אביו והוא מחויב בכבודו. מה גם שהוא בטוח שגם הוא, אילו היה אבא של עצמו, היה מתוסכל לבטח.
"חבל", מפטיר אביו וכמו חוזר ללימודו. פסח תוהה אם תמה השיחה, הוא עומד עוד דקה, כנוע ורופס ואז גורר את רגליו הלאה משם. "פסח!", קולו של אביו רודף אותו. הוא מסתובב.
"מה יהיה איתך?" יורה אביו. "לאן תגיע בסוף?" הוא נאנח אנחה שיש בה כדי לשבר עצמות וממשיך "ככה לא תגיע לשום מקום!"
המשפט האחרון מתנגן בנימה של סיכום ופסח ממהר לקחת את רגליו, וללכת במהירות עד למיטתו. הוא משתרע עליה ברפיון אברים ולא עובר זמן רב עד שהוא שוקע בשינה טרופה.

עוד בוקר מתעורר על העולם בקשת מרהיבה של גוונים. עוד לפני שמצטלל מבטו של פסח, הוא מביט בשעונו, סוקר את השעה.
11:10. מצוין. הבית עכשיו לרשותו. כל עשרת אחיו ואחיותיו שוקדים כעת על לימודם או על משחקם בגן, אימו הלכה להורות את שיעוריה לדור הבא, ואביו מתפלסף כנראה עם החברותא שלו בקול מנצחים.
זה הזמן שלו. נוטל את ידיו, מברך מודה אני ונכנס למטבח.. אוי לא! מה אבא עושה כאן עכשיו?
"בוקר טוב", קול הבריטון של אביו מברך אותו בשפה רפה. ניכר היטב עד כמה הוא לא מרוצה מהשעה בה הוא מתחיל את יומו.
"בוקר טוב". הוא לא מעז לשאול אותו מה הוא עושה בשעה כזאת בבית. פותח את המקרר ומשים את עצמו מחפש דבר מה. "יש לי פגישה היום בבנק", משתף אותו אביו. "בנוגע לאובר דרפט".
למה הוא מרגיש שגם בזה מאשים אותו אביו? "אה". הוא אומר כשהוא לא מוצא דבר טוב יותר לומר.
הוא משתהה כמה עשרות שניות נוספות במטבח, כדי שיוכל לצאת ממנו בטבעיות, ואז יוצא. נכנס לסלון, מתיישב על הספה. הוא וויתר על הקפה של הבוקר וזה חסר לו. לא שברור לו למה הוא לא יכול להכין לעצמו קפה כשאביו נמצא, אבל ככה זה. הוא לא אחד שאוהב להתעמק במניעים וסיבות נסתרות. למען האמת, גם אם היה מתעמק הוא לא בטוח היה מגיע לתשובה. הוא לא אחד שיודע להגדיר דברים כאלו, בתוך הנפש. יכול להיות שזו אחת מהסיבות שהוא ככה, יושב בטל.
טוב. לפחות את העיתון של הבוקר- הוא חייב לקרוא. הוא יירד עכשיו להביא אותו. יוצא מהבית, לוחץ על לחצן המעלית, ורגע לפני שהיא נסגרת מאחוריו, מישהו מכניס רגל ופותח אותה, נכנס גם הוא.
אבא.
"אני מוריד את הפח", מסביר לו אביו את פשר היציאה החפוזה. פסח מסתכל על שקית האשפה שמונחת בידו של אביו, ומשום מה יש לו הרגשה כאילו זה רק תירוץ, כשהסיבה האמיתית היא הוא כמובן. אבל מה יכול להיות? למה ממהר אביו לצאת בעקבותיו? טוב. כנראה סתם לעקוב אחריו. זאת ההרגשה שלו.
בוםםם. המעלית פתאום חורקת, משמיעה צליל התנשפות חד, ואז דוממת. פסח ואביו מביטים זה אל זה לרגע, ולאחר מכן מנסים ללחוץ על כל הלחצנים האפשריים. אפס. המעלית שובתת.
הם מחכים דקה ואז לוחצים על כפתור האזעקה, ממתינים לבאות. ההמתנה עוברת עליהם בציפייה דרוכה. הסיטואציה לא נעימה לשניהם. לא חסר להם להיתקע פה עכשיו ביחד.
אבל מסתבר שבורא עולם כן חשב שזה חסר להם, ובאופן מפתיע הם נשארים ככה, תקועים, מבלי יכולת לצאת.
גם קריאותיהם המבקשות עזרה לא נענות, ולאט לאט נשמטות כתפיהם בהשלמה והם נשענים על דופן המעלית, מביטים איש ברעהו כשוקלים את מעשיהם לעת עתה.
לו היה להם לפחות פלאפונים! אבל שניהם לא לקחו איתם כלום ביציאתם.
"זה מתסכל" פוצה אבא ראשון את פיו, מביט בפסח במבט נדיר של קרבה ושיתוף. "אנחנו נמצאים שניה מהבית, ותקועים פה כמו איזה קוץ, אה?"
פסח משתעל. "כן". הוא נעצר לרגע, שואף אוויר. "זה מתסכל". הוא מניח נקודה מודגשת בסוף המשפט. משום מה הרגע הזה יוצר בו פתיחות שלא מוכרת לו, והוא מניח לעצמו לשחרר את רגשותיו הפנימיים.
אביו מתבונן בו בפליאה והוא נאלץ להסביר את עצמו. "אני גם מרגיש מתוסכל מזה שאני קרוב לבית, להכל, אבל תקוע. תקוע בחיים".
אולי העובדה שדיבורו חף מאשמה, ומציף רק כאב, גורמת לאביו להסתכל בו בעניין. "אם אתה שניה מהבית, כהגדרתך, אז פשוט תבוא", הוא מציע לו בפשטות. "מה הבעיה שלך להיות כמו כולם, ללכת בתלם?"
וואו. זוהי הפעם הראשונה שהם מדברים ככה על הנושא. בעצם זאת פעם ראשונה שהם מדברים ממקום אמיתי על הנושא.
חלל המעלית נעשה פתאום חנוק וצפוף ופסח מרגיש צמאון גדול שתוקף אותו. "אני לא מסוגל", הוא אומר בשקט לאביו. "לא מסוגל".
גם אביו נראה פתאום מיוזע וחסר אונים. הוא פורף את כפתור חולצתו, לוחץ שוב על הלחצנים כולם ואז אומר "למה, למה אתה לא מסוגל?"
פסח מנסה להסתכל מעבר לעיניו של אביו. פתאום הוא מרגיש הזדהות עם תחושותיו. בסך הכל אבא שלו לא מבין, באמת, לאן הוא הלך, ולמה הוא לא מסוגל להיות, לחזור.
אולי הסיטואציה ההזויה והזמן העוצר מלכת מתסיסים פתאום את רגשותיו, וכמו משום מקום פורצת ממנו שאלה; "אבא" אביו ממקד בו את מבטו והוא מעז ושואל, קולו חנוק קמעא "אבא, אתה אוהב אותי?"
אביו מביט בו במבט מוזר. "איזו שאלה? וודאי שאני אוהב אותך!"
פתאום מקווה פסח שהמעלית תישאר תקועה עד עולם. "אני לא מרגיש שאתה אוהב אותי", הוא אומר, עצוב.
שתיקה עמוקה משתררת. הם שוקעים כל אחד במחשבותיו, בשרעפיו. העולם כאילו עוצר מלכת, ואולי לא כאילו. בשבילם הוא באמת נעצר, בשני המובנים. שניהם תולים את מבטם בלחצני המעלית, כאילו היו דבר מעניין במיוחד. רק לא איש ברעהו.
"אז תדע שאני אוהב אותך". אומר לבסוף אביו, קולו צרוד ממאמץ עילאי.
שוב משתררת שתיקה. שתיקה מבריאה. הפעם מרחפות בה מילים שמביאות מרפא עדין לנפש עייפה.
ואז, כאילו ניתן אות, המעלית מתעוררת לחיים.
מישהו לוחץ להזמין אותה בקומה הראשונה, מחכה דקה, ואז רואה אב ובן יוצאים ממנה, כשעל פניהם מאבק, תשישות ואור, ואינו מבין את גודל הרגע.