לא נמאס לכם קצת משיח ה'מסכנות' סביב שידוכים?

[טליה יפרח]

האמת שזה ממש תלוי בבחורה אין מה לעשות בסוף כל אדם חווה דברים בצורה שונה ויש כאלה רגישים יותר ויש כאלה שפחות ואני לא חושבת שזה התמסכנות או משהו זה פשוט מה שהבחורה הרגישה באותו רגע יש כאלה שנקשרות לאט ויש כאלה שמספיק להם פגישה אחת שתיים והן כבר מרגישות שהן התחברו לבחור. בעיניי לא צריך ללכת ולבכות על כל אחד אבל כן בסוף תקופת שידוכים זו תקופה מתישה יש כאלה שחוות את זה ככיף ומבחינתם כן כן לאלא והכול טוב אבל יש גם כאלה שזה מתיש אותן כי הן מתחברות מהר ואז פתאום לא מבחור זה פוגע בהן אולי אפילו גם מערער להן את הביטחון העצמי בסוף את רואה מהצד את זה כהתמסכנות אבל הן בעצמן חוו משהו שהן לא יכולות להתעלם ממנו והן משתפות כדי לפרוק קצת בעיניי זה פשוט מעיד על זה שהן רגישות יותר לא כי הן אוהבות לבכות או משהו אני לא אומרת יש כאלה שמנפחות סיטואציות וסתם מחפשות תשומת לב אבל בגדול בעיניי זה לא התמסכנות זה נטו התחושה שלהן

[תמר פ.]

אני כותבת בתור מישהי נשואה שלא היתה הרבה זמן בשידוכים (שנה וחצי בערך) – ככה שזה לא מהחוויה האישית שלי אלא ממה שאני רואה מבחוץ, מה שאני חושבת על מי שעובר את הניסיון הזה.
אני לא יודעת מה הסטטוס שלך, אבל מרגיש לי שהשאלה מגיעה ממקום שלא חווה את זה מספיק זמן, יכול להיות?!

להיות תקופה ארוכה בשידוכים זה לא "לתלות את מצב הרוח בכל תשובה מבחור אנונימי" (שזה כשלעצמו יכול להיות הרבה פעמים חוויה מאוד לא נעימה, אם כי נסבלת) אלא – להרגיש מאחור בכל אירוע משפחתי / מפגש חברתי, לפחד מפני העתיד הלא ידוע, להתייאש לפעמים, לנסות שוב ושוב להיפגש גם כשזה מתיש ומעייף נפשית, לקבל הצעות מעליבות ולא נעימות / לא לקבל הצעות בכלל, להיות נתונה לשיפוט של אנשים ולדעותיהם בנושא: למה בעצם היא לא מתחתנת, להרגיש בדידות, להפסיד את חווית הזוגיות והקמת המשפחה על כל הכרוך בכך…
זה מה שאני מבחוץ יכולה לשער, מאמינה שמבפנים חווים עוד כמה רבדים שאני לא מודעת אליהם.
וכל זה חוץ מלנהל חיים תקינים, שמחים ונורמליים עם כל הקשיים הרגילים שיש לכולנו 😇 כי ברור שרווקות זה לא כל החיים, אבל ודאי שזה חלק משמעותי, ולנסות להקטין אותו נראה לי לא נכון ולא הוגן.
אלא אם כן דיברת על בחורה בת 19 שנפגשה פעמיים ומדברת על רכבת הרים רגשית, או לחץ נוראי – מכירה גם מקרים כאלו ואכן לא גרמו לי להזדהות רבה…

[חיה אלטמן]

בושה של שאלה

[יעל .]

למה? היא שואלת ממקום של רווקה-לא של שהיא שכבר התחתנה

ונמאס לה מהנושא…

אולי השואלת בתחילת דרכה והיא לא מרגישה מסכנה-אבל מפחיד אותה לשמוע את כל ההתעסקות סביב.

[חיה אלטמן]

אם השאלה היא אובייקטיבית, אז לא צריך לקשר אותה לשידוכים.

הרי שידוכים זו התמודדות אחת מיני מיליון, אין אדם שאין לו התמודדות כלשהי.

שתפתח דיון בנושא- "לא נמאס משיח המסכנות בעולמנו?"

ואם השאלה אכן מכוונת בדווקא לנושא השידוכים, אז בעיניי היא מנוסחת בצורה מאד לא רגישה, ואין לי אפילו מאיפה להתחיל להסביר. זכותך לחשוב אחרת כמובן.

[רחל פישביין]

תמי, את מביאה נקודת מבט שלדעתי היא בוגרת מאוד, ואני מזדהה איתה על אף שהיא לא שגרתית ולא מספיק נמצאת בשיח.

המילים הבאות נאמרות לגבי כל שיח מסכנות וממש ממש לא רק לגבי בחורות בשידוכים.

השאלה הקובעת היא, האם מסכנות היא מצב או פרשנות? והתשובה החד משמעית – מסכנות היא פרשנות.

לא שאין לפרשנות הזאת מקום. בהחלט כל אחת צריכה לתת מקום לעצמה ולרגשות שלה, וזה לא עבירה להרגיש מסכנה. להיפך, לפעמים זה פתח לריפוי.

השאלה אם תחושת המסכנות נתחמת בתוך גבולות הגיוניים, מול האנשים הנכונים ובפורום מתאים, או הופכת למטבע עובר לסוחר ומוזנת מגורמים סביבתיים.

אם השאלה הזאת עלתה לך, כנראה שנתקלת בצד הפחות נעים של המטבע.

[מירי]

הי רחל

מסכימה איתך שמסכנות היא פרשנות. אבל לא מסכימה שהמצב הנפשי- הוא פרשנות.

זאת אומרת- מאמינה שאפשר לחלק – במיוחד בחורות בשידוכים, את האלה שהחיים שלהם סבבה בעיקרון, הצורך להתחתן הוא צורך, אבל לא צמא נוראי שעוצר אותם מלשמוח ולתפקד. זה יכול לנבוע מבריאות נפש גבוהה, ויכול לנבוע מאופי פחות רגשי ותלותי, ויכול לנבוע גם מחסימה.

לצד אלו יש גם בחורות שהצורך הרגשי שלהם כל כך גדול, שבחסרונו הם מתקשות לשמוח, לתפקד וכו', וזה הכי לגיטימי ומובן.

יש כמובן גם כאלה שההיסטריה שלהם מוזנת מאופי היסטרי/ מסביבה וזה דבר שניתן יותר לעבוד עליו.

לומר שהמצב הזה הוא מסכנות- זה כבר פרשנות. אמנם לא קל להתייחס לזה כנסיון נטו, בלי להרגיש מסכנות.

זאת עבודה קשה על אמונה.

מה שבטוח שצריך להבין ולכבד מי שקשה לה יותר, גם אם התחושות מתוארות בצורה קיצונית.

[מירי]

שאלה כזאת רלוונטית למי שממש בתחילת הדרך, ולא חווה שום משבר / קושי אמיתי סביב האירוע.

כשחברות שלי, החל מגיל 20, לא ירדו לזרוק נעלי בית לזבל מחשש שמא מישהו מסתכל עליהן, או ישבו על קוצים בכל חתונה שספק-שדכנית הסתובבה שם, זה היה מוגזם. נכון. וגם לחזור מפגישה עם בחור שלישי, ולהגיד ש"זה לא זה", זה לא אירוע שיש מה להתקשקש סביבו יותר מידי.

אבל כשבחורה חווה תקופת שידוכים ממושכת יותר, או ממושכת מאוד, עם הצעות שמידלדלות, ופוגעות, או אפס הצעות, ואז מגיעה פתאום הצעה שנשמעת מבטיחה, והבחור מוריד. או שהיא מתאכזבת נורא מהפער בין התיאור למציאות, או לא יודעת מה,,, ולפעמים גם בגיל צעיר יותר, יכול להיות אירוע חד פעמי, אבל משמעותי – שלגמרי יצדיק את תחושת ה"מסכנות" שאת מתארת (לא אמרתי התבוססות, אבל כן קושי, אמיתי. ושמגיע לו הכרה וחיבוק)

כשמצאתי את עצמי קרועה מול החלטה, אחרי מס' פגישות, כשהבחור מצידו היה בכיוון סגירה, ואני הייתי בהתלבטות של החיים – זו בהחלט היתה חוויה לא פשוטה. למרות שהיא התרחשה בגיל צעיר, וכל העתיד היה לפני. ואם מישהו היה מספר לי שהבחור היה שבור מה"לא" שהוא קבל, בסופו של דבר, זה לא יישמע לי מוגזם. בכלל.