אנסה להרחיב את שאלותי:
ע”פ המידע שקראתי ושקבלתי כאן, אני מבינה שדיספרקציה זה קושי בתכנון הדבור.
הילדה שבטיפולי, בת 6 בכתה א’, מחליפה עיצורים (כמו “טופלה טוטוריטו”, אבל עוד יותר מזה), באופן שמאד מאד קשה להבינה.
מובן שזה גורם לה תיסכולים, היא מתבישת לדבר, וכנראה גם מתיאשת מלנסות, ומתכנסת (אולי גם כתכונת אופי)… האמא משתדלת להתאמץ להבינה כדי למנוע את הבושה ואת היאוש וחוסר המוטיבציה. גם אני בחדר מתכווננת אליה מאד, וב”ה, בנתיים אני חווה אותה כמדברת ללא מניעה. וכנראה שבמקומות אחרים זה לא כך.
יש לי כמה שאלות בקשר אליה:
1. האם התופעה שתיארתי – החלפת עיצורים, כלולה באבחנה של דיספרקציה?
2. לפי דברי האם, האבחנה הזו לא ניתנה לה מיד, אלא לאחר שהאמא כביכול דחפה לשם, והגיעה לאיש מקצוע (אני חושבת שנוירולוג), על מנת שיאשר את האבחנה הזו.
לא מובן לי, מדוע היה חשוב לה לקבל את האבחנה הזו? ואיך קושי בתכנון הדבור קשור להחלפת עיצורים?
תודה רבה מראש לכל נשות המקצוע!