כתיבה ספרותית

[מירי כ.]

29

כבר חלף לו שבוע?!

רוזי מכתפת תיק. מפריחה “שלום” ויוצאת מהבית. בלי. בלי חשק בכלל.

היא מאחרת בדקה, וציפורה כבר ממתינה לה עם דלת פתוחה.

“שלום רוזי. כנסי” כאילו יש לה ברירה אחרת… מתיישבת על קצה הכיסא, ממוללת את המפה.

“אז מה חדש?” שואלת ציפורה. “הכל ישן” עונה רוזי. במשהו תעוזה… “החרדות לא עזבו אותי עדיין…” “והן גם לא תעזובנה אותך מהר כל כך. זה תהליך. כמה זמן את כבר עם החרדות?” ושוב היא עם דפים. חדשים. רוזי מתעצבנת בתוך תוכה. ‘כבר אמרתי לה פעם קודמת… והיא אפילו כתבה לעצמה. למה היא שואלת שוב???’ “כמה?” ציפורה מביטה בה ראשה רכון אל הדף. מוכנה לכתוב את התשובה. ‘בשביל מה היא כותבת אם היא כלל לא זוכרת?’ “הרבה זמן” עונה בלי חשק. כועסת.

“את כועסת?” שואלת אותה ציפורה. היא לא עונה. ‘זה לא ברור שאני כועסת? למה היא שואלת?’ מביטה במפה. לא מרימה ראש. רוצה לברוח משם. להתעופף כמו ציפור. בלי דאגות. ללא מטפלות…

“על מה את חושבת?” חודרת לה למחשבות. ‘אהיה כנה. אין לי מה להפסיד.’ “אני רוצה לברוח מפה.” מצפה במעט לחץ לתגובה. “את תתחרטי על זה. לא שאני באה להגיד לך מה לעשות. אבל את עוד תרצי לחזור. חבל שאת לא נותנת צ’אנס לטיפול”

“נתתי צ’אנס. ואני לא חושבת שזה מתאים לי.”

“שתי פגישות זה לא נקרא לנסות”

‘זה כן. אוף. היא מעצבנת אותי ברמות על.’ היא כמעט שורטת את השולחן. מתאפקת בכוח.

וכך חולפת לה פגישה, רוזי עם שפתיים חשוקות. וציפורה עם חיוך רחב. קצת יותר מידי.

השעון מראה שחלפו חמישים דקות. רוזי מאושרת. סוף סוף.

“אז למתי אנו קובעות?” שואלת ציפורה. רוזי שחשבה להתחמק מקטע זה, ממלמלת. “נראה כבר…”

“נקבע אחר כך” היא מוסיפה. כשהאחר כך מבחינתה הוא אף פעם…

“לא. נקבע עכשיו ליום רביעי הבא באותה שעה.” רוזי נאנחת. לוקחת תיק ויוצאת בלי מילה נוספת.

בחוץ. מרשה לעצמה לשחרר אוף אחד ארוך.

‘קשה לי אצלה. ואני אפילו לא יודעת לשים את האצבע על מה בדיוק מפריע לי שם… אז מי יוכל להבין אותי בצורה הזו?…’ תסכול. עצב. ייאוש.