דלת נעולה / מ.ברא”י

קדם Forums כתיבה ספרותית דלת נעולה / מ.ברא”י

  • דלת נעולה / מ.ברא”י

    פורסם ע"י מירי כ.  צילום ומולטימדיה on 07/04/2024 ב9:13 pm

    היא יושבת לה מצונפת בקצה הכיתה,

    מצפה בכיליון עיניים לבוא ההפסקה.

    ההמולה הכיתתית לא מיטיבה עמה.

    הבטן מקרקרת, ודלת הכיתה לוחצת לה בלב. חזק. בעוצמה.

    לו רק הייתה הידית מחוברת היטב,

    הכל היה נראה אחרת.

    זזה במקומה, נעה ימין ושמאל. מניעה רגליה, מקפיצה ברכיה.

    השעון פועם באיטיות. ברוגע. עוד שנייה אחת חולפת. ועוד אחת.

    מאיפה הסבלנות? שואלת את עצמה.

    בוהה נכחה. מול עיניה בנות. כולן שלוות. במורה מביטות, עונות, שואלות,

    חיות!.

    רוצה להרים את היד. לבקש את החוץ. את החופש. את הרוגע.

    פעימות ליבה מתגברות. מנסה בכוח רב שלא להביט בדלת. בידית החסרה. בכלא שלה.

    העיניים זולגות לצדדים. מביטות. פוערות חורים בלב. תולעים זוחלות. פרפרים מתעופפות.

    דופקות ונדפקות בדפנות ביטנה…

    מביטה סביב. ייאוש. אצבע מזדקרת אל על.

    מבקשת. מתחננת. זועקת.

    היא קמה ממקומה, פוסעת לעבר השולחן שליד הלוח. שולחן המורה.

    המורה מושיטה לה מספריים.

    היא מושיטה יד רועדת. אוחזת חזק בשפתיה לבל תברח יללה.

    נועצת המספריים בחור הדלת. מנסה לפתוח. פתח אל הדרור. לאין פחד.

    הדלת מביטה בה בלעג. בגיחוך. דמעה זולגת מעין יודעת דמעות..

    ‘לעולם לא אצא מכאן… אשאר פה תקועה לעולמים… עוד רגע יקרה לי משהו…’

    רעד אוחז ברגליה, ‘נו, תפתחי כבר!’ הידיים מסרבות לשתף פעולה. הלב צועק בקצב.

    עיגולים שחורים באים והולכים.

    יד אוחזת פתע בידה, שולפת מספריים. שנייה חולפת והדרור לפנייה.

    היא יוצאת. ממהרת. הרגליים לא נותנות לה לרוץ. הערפל מפנה אט אט את מקומו. ומערכת התופים עוד פועמת בתוכה.

    ‘חני הצילה אותך! עוד רגע והיית מתעלפת. בושות נוראות… המורה הייתה בודקת מה קורה, היו מזמינים לך אמבולנס, כל הסמינר היה מדבר עליך. היו חושבים שאת חולה.

    לא יודעים ולא מתארים לעצמם עד כמה את מסובכת. פחדנית שכמוך.

    ממה את כל כך פוחדת?! אפשר לחשוב… את מתנהגת כמו ילדה קטנה… תינוקת.’

    היא נאחזת בקיר שואבת ממנו כח.

    מעיין פורץ בשטף. בשקט.

    מרטיב את לחייה. מערבב את ליבה.

    מירי כ. הגיבה לפני 13 שעות, 33 דקות 21 חברות · 75 תגובות
  • 75 תגובות
  • נועה רז

    כללי
    חברה
    07/04/2024 ב9:22 pm

    איזו כתיבה מדהימה!

    אפשר המשך? זה כל כך יפה!

  • מרים סולובייציק

    יעוץ אימון והנחיה
    חברה
    07/04/2024 ב9:30 pm

    מקסיםםםם

    אם תכתבי סיפור בהמשכים אז תקחי את השיר הזה כהתחלה מבטיחה!

  • יונה גלבר

    כללי
    חברה
    07/04/2024 ב10:37 pm

    הי

    פתחת פה סיפורררר! עכשיו אנחנו רוצים לדעת מה קורה איתה ואיך קוראים לה.

  • מירי כ.

    צילום ומולטימדיה
    חברה
    08/04/2024 ב3:18 am

    תודה לכל התגובות.

    אתן מחממות את הלב! ☺

    חושבת להמשיך את הקטע, בעזי”ת, ובל”נ.

  • מירי כ.

    צילום ומולטימדיה
    חברה
    08/04/2024 ב10:38 am

    אילו היתה יודעת/ מ.ברא”י

    עוד יום של התמודדות.

    עוד יממה של כאב והסתרה.

    רגילה לבלוע את רוקה, למתוח פנים במאמץ, לזקוף קומה, ולצעוד באיטיות רגועה.

    לחשושים ועיניים בורקות מקדמות את פניה בהגיעה לכיתה.

    מדליקים נורות אזהרה מהבהבים במוחה.

    “שלום רוזי, בוקר טוב!” פונה אליה מרים, “שמעת מי הגיעה לסמינר שלנו?” היא מביטה בה, מתפלאת,

    ‘ממש מעניין מי הגיעה לסמינר… מה זה קשור אלי?’ מושכת בכתפיה. “שיר אילן! יועצת ידועת שם. מהיום היא תהיה היועצת בסמינר החמוד שלנו…” מרים צוחקת. נהנית להפגין ידיעה חדשה.

    ***

    “בנות!” מדברת כהן בהתלהבות. “זו לא בושה להיכנס ליועצת, לדבר ולהתייעץ איתה.

    להתייעץ עם יועצת לא מראה על חולי נפש, להפך! על נפש בריאה שרוצה לעזור לעצמה. על בן אדם חכם!”

    רוזי יושבת במקומה חתומת שפתיים ופנים, מסכימה עם כל מילה הנאמרת מפי המורה המוערצת עליה.

    “חולה נפש” ממשיכה המורה “הוא אדם הנוטל כדורים. לא אחד שרק מתייעץ…” אוזניים נאטמות. לב שותת דם. ‘ככה?’ רוזי מלבינה. ‘ככה!’ נושכת את שפתה התחתונה. מתאמצת לשתוק.

    ‘מורתי היקרה… אם רק היית יודעת מי יושבת פה מולך… חולת נפש כפי הגדרתך… האם גם אז היית מתבטאת באופן הזה???’ נחשול כאב מציף את ליבה עולה ומתעלה חודר לעיניה. דורש לזלוג החוצה ובמהירות. היא שמה סכר. מונעת התפרצות הר געש.

    טומנת ראשה בתיק.

    מחפשת משהו שלא נמצא… העיקר להסתתר…

    ***

    ‘חולת נפש! חולת נפש!’

    הבנות לא מביטות עליה.

    ‘לא רוצות להסתכל על בחורה ירודה כמוני…’ רוזי יודעת שהכל פרי מחשבתה.

    אך הדמיון חזק ממנה.

    המילים דוקרות. עוקצות אותה. מקיפות אותה במעגלים. מסחררות.

    “רוזי” באמת קוראים לה, או שהיא עדיין בתוך הדמיונות?

    “רוזי, תרצי לאייר את העיתון של הסמינר?” המורה לא רואה את הערפול האוחז אותה?

    לא שמה לב לשלט הענק שתלוי עליה ‘חולת נפש’???

    שהיא עצמה תלתה אותו… במו ידיה. במוצא פיה…

    “אל תצטנעי פתאום” היא שוב שומעת את המורה כהן, קרובה כל כך.

    “כבר איירת לנו בכמה פרויקטים. למה שלא תיכנסי גם לצוות העיתון?”

    המורה מחייכת. משלבת ידיה, ממתינה לתגובה נלהבת. לתודה.

    אבל רוזי רחוקה משם. ‘מה אומר לה? שידי רועדות וקשה לי? שהחרדות לא נותנות לי מנוחה???’

    היא בועטת באבן קטנה שעומדת לרגליה.

    רוצה להעיף את הבקשה- דרישה ממנה.

    “זה בסדר, רוזי. את לא חייבת לענות הרגע. תוכלי להתייעץ עם אימך. אני בטוחה שתשמח לתת לך את המקום למימוש כשרונך”

    ‘אמא. בטח היתה שמחה אם הייתי עסוקה בזה ולא בחרדותי…’

    מחשבות, בעיקר מחלישות, סובבות אותה, מושכות אותה לכיוון הרצוי עליהן.

  • שרי קוהן

    צילום ומולטימדיה
    חברה
    10/04/2024 ב7:19 pm

    😭

    מחכה לפרק הבא!

  • ג .

    גרפיקה
    חברה
    11/04/2024 ב10:04 am

    מירי מהמם!

    אהבתי את הסיפור

    את מחברת כל כך לרוזי

    ממש כואב לי לשמוע את המחשבות שלה

    וואו ריגשת!

    מחכה מאוד להמשך

  • מירי כ.

    צילום ומולטימדיה
    חברה
    11/04/2024 ב10:06 am

    אתן מרגשות אותי עם התגובות שלכן.

    מעודדות אותי להמשיך לכתוב.

    יש פרק מותחל- מקווה לסיים בהקדם ולהעלות…

    תודה!

  • מרים סולובייציק

    יעוץ אימון והנחיה
    חברה
    11/04/2024 ב10:28 am

    אני הפסקתי לעסוק בגרפיקה בשל רעד בידיים.

    כיום אני עוסקת בתחום אחר, שלא דורש מוטוריקה עדינה.

    מזדהה מאוד עם רוזי.

  • מירי כ.

    צילום ומולטימדיה
    חברה
    11/04/2024 ב3:34 pm

    קלסטרופוביה/ מ.ברא”י

    ההתרגשות שוברת שיאים.

    רוזי יושבת בחדרה, מתכננת עם מלי את העיצוב הגדול שתכנה לדודה האהובה.

    “נכניס דובי גדול וורוד” בורקת מלי. מול עקימת האף של רוזי היא מוסיפה, “דובי זה חובה!!!”

    “שוקולדים!” מתענגת רוזי. “משובחים ביותר!!!” הן נהנות להביע את התרגשותן, להראות את שמחתן.

    “בת אחרי 7 בנים זה זמן לחגיגה!” רוזי סמוקה, יפה לה הוורוד הזה…

    “ובוודאי כשהבן הקטן כבר בן 6” מסכימה מלי.

    הן סופרות מטבעות, מצרפות שטרות, וכשהסכום מספק אותן, הן מבקשות אישור מאימן ויוצאות לנות.

    ***

    כל הדרך לבית החולים עוברת עליהן בהתרגשות.

    “אמא, תודה שהרשית לנו לבוא איתך ללאהלה” מלי, כמעט מקפצת לצידן מאושרת.

    רוזי מחזיקה בעיצוב חמוד, אימן עצרה אותן מעט, לא נתנה אישור לכל הדמיונות והרצונות…

    רוזי הייתה קצת מאוכזבת. מלי זרמה,

    “אתן חושבות שהתינוקת דומה לאחים שלה?” שואלת מלי.

    “בטח יש לה פרצוף של בת” רוזי פסקנית.

    דלתות הזזה נפתחות,

    בולעות אותן פנימה.

    מעליות קוראות להן להיכנס. רוזי נרעדת.

    “קומה 7” מכריזה אמא.

    רוזי מלבינה.

    כמעט שומטת את המתנה…

    “א… אני… מלי, תחזיקי את העיצוב”

    מלי פותחת זוג עיניים גדולות, פוערת פה. “פתאום את מרשה לי להחזיק אותו?”

    רוזי מכופפת, מתעסקת בנעליה. ‘כמה זמן אפשר להתעסק עם נעליים ללא שרוכים?!’

    ‘שתעלינה כבר… שלא תחכינה לי…’ תפילתה מתגשמת,

    “בואי אמא, נעלה כבר… רוזי תכף תבוא…” מלי מושכת את אימן למעלית והן טסות אל על.

    ברגע שהמעלית נסגרת אחריהן, מתרוממת רוזי ושועטת לכיוון המדרגות.

    ‘7 קומות… את לא נורמלית…’ אוטמת אוזניים, גומעת מדרגות, קופצת קומות.

    מסוחררת מגיעה לקומה 6.

    מתיישבת. מנסה להסדיר דופק ונשימה.

    קצת מתאזנת, רצה את הקומה הנותרת,

    מחפשת את בנות משפחתה…

    למזלה הן במסדרון, מפטפטות בהתרגשות.

    ‘ממני שכחו?…’ בולעת רוק. מעפעפת.

    לאהלה מבחינה בה ראשונה,

    “הו, רוזי. בואי תיראי את התינוקת, נכון שהיא חמודה?”

    אמה מביטה בה. בוחנת.

    מלי מספרת ללאהלה על חברותיה,

    האם לוחשת, “רוזי?! עלית במדרגות?!” הרכנת ראש. אדמימות בפנים.

    “אני לא מאמינה. מה יהיה איתך?!…” נשיכת שפה. מים מלוחים נקווים בעיניים רגישות.

    לב מתכווץ לו. בוכה בלי קול. בלי ניע.

    “היה עדיף שהיית נשארת למטה.” תסכול. עלבון. צער אינסופי- – –

  • אסתר כהן

    אומנות הבמה והפקות תוכן
    חברה
    11/04/2024 ב4:50 pm

    נקרע לי הלב,

    את ממש מבטאת את זה טובבב

    • מירי כ.

      צילום ומולטימדיה
      חברה
      11/04/2024 ב9:25 pm

      תודה!

      שמחה לקרוא…

  • מרים סולובייציק

    יעוץ אימון והנחיה
    חברה
    11/04/2024 ב10:07 pm

    מה זה צריך להביע “עדיף היה שהיית נשארת למטה”?

    איזה חוסר רגישות של אמא!

    • מירי כ.

      צילום ומולטימדיה
      חברה
      11/04/2024 ב10:26 pm

      אולי קצת הגזמתי.

      רציתי לתאר את הבדידות של רוזי מול סביבה לא מבינה ולא תומכת…

  • מרים סולובייציק

    יעוץ אימון והנחיה
    חברה
    11/04/2024 ב10:40 pm

    שלחתי לך הודעה חשובה בפרטי.

    • מירי כ.

      צילום ומולטימדיה
      חברה
      11/04/2024 ב10:50 pm

      קראתי והגבתי לך.

      תודה!

      שמחה על כל תגובה!

  • יסכה ב

    גרפיקה
    חברה
    13/04/2024 ב11:02 pm

    וואווווו

    איזה סיפור!!!!!!!!!!!!

    מבטא ממש…

    מחכה להמשך….

  • אסתר כהן

    אומנות הבמה והפקות תוכן
    חברה
    16/04/2024 ב7:41 pm

    מתי את ממשיכה?

    אני ממש מחכה!!!

    מבינה שפסח אבל אולי בכל זאת???

  • מרים סולובייציק

    יעוץ אימון והנחיה
    חברה
    16/04/2024 ב7:44 pm

    כשראיתי את “דלת נעולה” בין כל הדיונים בצד שמאל, הבנתי שיש עדכון אצלך בסיפור

    התאכזבתי מאוד שזו היתה רק תגובה ולא פרק נוסף

    מתי את שולחת עוד פרק?

    מהר מהר לפני שנשכח את הסיפור מתחילתו!

    מסכימה?

  • רויזי ב

    הייטק
    חברה
    16/04/2024 ב10:56 pm

    סיפור מדהיםםםם!!! נוגע ללב……. 😢😢

    מחכה להמשך!!!!!

  • מירי כ.

    צילום ומולטימדיה
    חברה
    05/05/2024 ב10:31 pm

    הפרק מותחל עוד מלפני פסח.

    רק מה…

    עברנו דירה התמקמנו,

    והמחשב עבר לגור במחסן שלמטה.

    סוף סוף התפניתי לשבת עליו…

    מקווה לסיים את הפרק בקרוב- ולהעלות.

    תודה לכל הממתינות בסבלנות…(?)

    מירי

  • מירי כ.

    צילום ומולטימדיה
    חברה
    05/05/2024 ב11:12 pm

    בסיעתא דשמיא

    פנים שורפות.

    עיניים נפוחות.

    חלל עמוק בלב פנימה.

    מבט בוהה. תוהה…

    כך נראה יומולדת עליז של גיל 16?…

    מתחת לפוך.

    כרית מקושטת בנוזל מלוח, ממש עוגה לתפארת…

    ***

    “המצב אינו יכול להמשך כך!” אבא שלה, הרך והמבין, תקיף כל כך והחלטי.

    אמא שלה מנגבת דמעה. מרימה מבט שואל “מה נעשה איתה???”

    והיא. היא יושבת בחדר. מרעידה כולה. מנסה לעצור ולא מצליחה.

    החרדה שולחת זרועות חסונות לאחוז בה.

    לאחוז ולא להרפות.

    המראה בידיה. פניה סמוקות.

    ‘את לא הולכת להתעלף! תירגעי כבר!!!’

    פיה מתמלא גשמי עיניים. שפתיה רוטטות. והפחד אינו חולף לו.

    הוא מתעצם.

    המראה מוגשת שוב לעיניה.

    אולי היא טיפה חיוורת? גל חזק של רעד חולף בה.

    ‘אימא’לה… אני לא מרגישה טוב. משהו עומד לקרות לי…’

    היא קמה ממקומה, מחזיקה לא ליפול,

    שוטפת פניה במים, דוחפת סוכריה לפה.

    ‘את לא מתעלפת! את לא מתעלפת!!!’

    מצווה על עצמה. חשה בזרוע מונחת על כתפה.

    “רוזי” מבט יציב בעיניה. אבא. מגיש לה כדור.

    “קחי. תבלעי.” רגוע. שליו.

    סערה. גשם. רעמים וברקים.

    רוזי. לוקחת. כדורים. ? ! ? !

    “א… אבא… מה זה?” מביטה בכדור משיטה עיניה אל עיניים טובות.

    אוהבות. יודעות. מבינות.

    “קחי, מתוקה שלי” לטיפה על שיער.

    “זה משהו קטן להרגעה.” מביט בה. מבין.

    “אל תדאגי, יקרה שלי. את תרגישי תכף טוב יותר.”

    מביטה בכדור. באבא.

    מחליטה להאמין. לסמוך.

    עוצמת עיניים. בולעת עם קצת מים.

    משתנקת. משתעלת.

    זהו. אני אחרי.

    ‘מה יקרה לי עכשיו? אשתנה פתאום?’ מצחה נחרש.

    פעימות ליבה גוברות.

    ‘רוזי, די. הכל דמיונות. תכף הכל יעבור. את סתם חרדתית מידי…’

    ***

    זבוב מתעופף לו מפר את הדממה.

    מלי בבית הספר.

    ישראל ומאיר בתלמוד תורה.

    ורק היא פה תקועה.

    עם החרדות שלה.

    ויום הולדת אחד מסכן שמעז להפריע…

    היא שורטת את הכרית.

    יותר חזק. יותר.

    מישהו בכלל זוכר ממנה?

    חושב עליה?

    יודע שהיא קיימת?

    כואבת. עצובה. פוחדת. בודדה.

    בשביל מה גדלה בשנה?

    בשביל מה היא חיה בכלל???

    בשביל כאלו חיים? מלאי פחד… חוסר עשייה…

    הלוואי וכלל לא היתה…

    • ריקי אבנהר

      כללי
      חברה
      06/05/2024 ב10:50 am

      שורף בטירוף,

      בשביל מה היא חיה בכלל??? -רגש קשה

      כתוב בצורה מבטאת ומדוייקת.

  • מרים סולובייציק

    יעוץ אימון והנחיה
    חברה
    06/05/2024 ב4:53 pm

    תיאור מדויק מאוד.

    מזדהה עם מה שכתבת

  • יסכה ב

    גרפיקה
    חברה
    06/05/2024 ב9:08 pm

    וואו

    וואו

    וואו

    פרק מושלם

    אין מילים!!

  • דינה ש

    צילום ומולטימדיה
    חברה
    07/05/2024 ב11:52 am

    אמאלה לבכות!,

    איך את מצליחה לכתוב את זה כל כך אמיתי?

    תודה שאת כתובת את מה שהרבה רק מרגישים,

    בלי יכולת לבטאות, בלי אופציה להיות מובן…

    תמשיכי פליזזז,

    יש מצב את מכניסה לה איזה דמות שתבין אותה קצת?

    מרגיש מידי לבדדד:(

  • א ש

    אדריכלות ועיצוב פנים
    חברה
    07/05/2024 ב12:22 pm

    אני חושבת שאם היא תכניס כזה מוקדם מישהו שמבין אותה

    זה קצת יהרוס את כל הרגש שבסיפור

    כי מה שנוגעה פה זה כל הבדידות שלה.

  • מירי כ.

    צילום ומולטימדיה
    חברה
    08/05/2024 ב11:42 am

    תודה לכן על כל התגובות!

    מחזק ודוחף לכתוב עוד!

    אכן, שורף וצורב…

    דינה, הדמות המבינה תגיע. אמנם לא בשלימות,

    כי לפעמים ד’ שולח לנו קושי כדי שנתקרב אליו,

    לכן הסביבה לא מבינה ולא תומכת… (לפעמים)

    ושמחה להיות לפה לכל המרגישות כך…

    גם אם בערך…

    אודיה, את בהחלט צודקת…

    ושוב, תודה על כל תגובה!!!

  • שרי קוהן

    צילום ומולטימדיה
    חברה
    08/05/2024 ב9:24 pm

    ואו סיפור מדהים מחכה להמשך!

Page 1 of 3

Log in to reply.

מעוניינת בפרסום

חשוב: לא כל פרסום מאושר, נא לפרט בדיוק במה מדובר

ניתן לפנות גם במייל ל: [email protected]

מה את מחפשת?

מילות מפתח פופולריות לפי תחומים

ניתן לחפש גם מילות מפתח , תפקידים וכישרון מיוחד שאינם מופיעים ברשימות - "נהגת", "ציור בחול" וכדומה.

דילוג לתוכן