כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
יום הולדת – יש רק פעם בשנה.
-
יום הולדת – יש רק פעם בשנה.
בס”ד
כמה הבהרות:
1. הכותרת מטעה, זו ממש לא הולכת להיות חגיגת יום הולדת!
2. גם זה ללא כוונת המשך, כי מבחינתי זה הסוף. סוף פתוח אמנם, אבל מובן למדי…
לפעמים, הפתרון הכי טוב הוא לברוח. יש כאלו שיברחו אל הבית, אל האווירה החמה, העוטפת. יש כאלו שיצטנפו בפינה, ינסו להיעלם, להתאדות, ויש כאלו שיבחרו בסערה, בגלים שיגברו על כל רעש אחר.
בחרתי בגלים, ברעש, בסערות שאני עצמי יצרתי. הקמתי לי פינה מוגנת, כזו שתוקפת כל אחד שמתקרב, שחושב להעלות בי רגשות אחרים, שנשכחו ממני מזמן. אטמתי את הלב, הפכתי אותו לקרח, עבה וגס, שכל המקדחות שבעולם לא יצליחו להכריע, למוטט, להבקיע דרך.
וכך עבר יום, עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה. ושוב – מישהו בא להפריע, לצעוק באוזני שהגזמתי, שהגיע הזמן להסיר את המגננות, להכיר בעובדות, לחזור אל המשפחה שלי, אל הבית החם שהשארתי מאחור.
“בית חם?”, אני תוהה, כמעט צוחקת. “אולי לוהט, אולי כבשן. תעשי לי טובה, לאה, תניחי לי לנפשי”.
לאה מכווצת עיניים וגבות, נאנחת. “חבל, ציבי. לא בטוח שגם שנה הבאה יזמינו אותך למסיבה, זו הזדמ-“.
“יזמינו, יזמינו”, אני מבטלת בהינף יד. “וגם אז אני לא אלך. אין שום סיבה שאגיע ואתקל בכל המבטים האלה שידרשו התנצלות. אני לא עשיתי שום דבר רע, שום דבר!”.
“את כן, ציבי”, לאה מאדימה, טון קולה עולה. “עשית הרבה. הגיע הזמן שתודי בזה”.
“אבא שלי שלח אותך?”, אני אדישה, רגילה כל כך. “הוא מנסה לרכך אותי דרכך?”.
“הוא רק רוצה שתבואי, כמו כולם”, לאה חוזרת להתחנן, אחר כך להתחנחן. “זה לא יהיה כזה גרוע. לכל היותר תחייכי לכולם, תראי להם שהעבר מאחוריך, אולי גם תפלטי מילת התנצלות או שתיים. אני בטוחה שתהני אחר כך. לא כל יום אבא שלך חוגג יום הולדת”.
“לא כל יום. כל שנה”, אני מושכת כתף. מניחה למלל לחלוף סביב אזני, אפילו לא לעבור בהן ולהמשיך בקו ישיר החוצה.
“אני לא מבינה אותך”, לאה מנענעת בראשה. “באמת שלא”.
“גם אני לא מבינה למה את הורסת את החברות שלנו בשביל להעביר לי מסרים מהם”, אני מנצלת את המומנטום, נוזפת בה. “אם את חושבת לנדנד לי ככה כל פעם שהמשפחה שלי מבקשת, אז תפרשי עכשיו בבקשה. לפני שגם איתך אני אנתק קשרים”.
לאה שותקת, עיניה מנצנצות בבוהק חשוד. אני מפנה לה גב. היא תמיד היתה רגישה מדי, לי אין כח לראות אותה בוכה. אין לי.
היא הלכה, איני יודעת מתי. לא הסבתי ראש לאחור, אף פעם לא עשיתי את זה, אין סיבה שאעשה זאת עכשיו.
ושוב אני חוזרת ליומיום, לשגרה הלא שגרתית, המעט מטורפת, הרבה נהנתנית. חווה את החיים, כמו שאומרים. אבל חיים לא נמשכים לנצח, בוודאי לא בדרך בה אנו רוצים, וכשהכאב הראשון פורץ לתוכי באותה סערה בה חייתי עד עכשיו מרצון, אני מתחילה לחפש את לאה, שנעלמה מאז הפעם האחרונה בה ניסתה לשדל אותי. מוצאת אותה. כמו תמיד היא שומעת לזעקתי.
“איך הסתבכת ככה?”, היא שואלת, שוב עיניה בוהקות. חברה טובה שלי, לה שום גל לא יכול.
“לא יודעת”, אני נאנחת. “לא חשבתי שאנשים יכולים להתנהל כך, לא בחנתי לעומק את האותיות הקטנות”.
יש רחמים בעיניים של לאה. אני מנסה לחפש בהן פתרונות, הצעות ייעול, כל דבר שיציל אותי מהבור שכריתי לעצמי בתמימות מופלאה. אבל ללאה אין מה לומר. לכן היא שותקת ושותקת, ממשיכה לשתוק.
“אולי -“, אני מהססת, משקשקת אל תוך עצמי, “אולי תדברי עם אבא שלי, תבקשי ממנו -“.
“אבא שלך?!”, לאה קוטעת אותי. “את חושבת שהוא יעזור לך?! עכשיו?!”.
“בשביל זה יש משפחה, לא?”, הסנטר שלי רועד, גם המילים. “יש לו כסף. הוא יוכל לכסות את החובות שלי בלי בעיה, הוא בכלל לא ירגיש”.
“את שומעת את עצמך, ציבי?”, לאה מתנשפת, אני מקווה שלא בבוז. “עשר שנים את לא מוכנה לפגוש בו, אפילו לא להעביר לו איזה מסר שאומר שחשבת עליו, סתם כך, ללא הקשר כלשהוא. ועכשיו – את רוצה שאני אלך לבקש ממנו שיכסה את החובות שלך? נראה לך שיש לי את האומץ לעשות את זה?”.
“בשביל זה יש משפחה”, אני מתגוננת, מקשיחה את קולי.
“הייתה, ציבי”, לאה מלחלחת שפתיים. “הייתה”.
“מה?”, אני נאלמת דום. לא מבינה. מה הכוונה ‘הייתה’? לאה לוקחת נשימה עמוקה, אני עוצרת את שלי בחרדה.
“אמרתי לך כבר”, היא לוחשת. פניה קבורות בקרקע. “אמרתי לך שלא בטוח שגם שנה הבאה יזמינו אותך למסיבת יום ההולדת שלו, נכון?”.
“מ-מה?”, אני מתגמגמת. תוהה אם בכלל הבנתי נכון, הרי אבא שלי כל יכול, אין שום סיכוי שבעולם –
“כשאמרתי לאבא שלך שלא תבואי -“, לאה מרימה את עיניה, נועצת בשלי, “הוא החליט שיותר הוא לא יזמין אותך. שהוא יותר לא מתחנן. שנמאס לו”.
“נמאס לו?”, אני מעגלת עיניים. המומה מכך שאני המומה. האם תמיד חשבתי שהוא מחכה לי? דואג לי? פורש למולי את זרועותיו ורק מחכה שאשוב?
“נמאס לו”, לאה מהנהנת בכובד ראש. “הוא לא יזמין אותך שוב”.
“אני צריכה את העזרה שלו”, אני ממלמלת, מנידה בראשי כאילו הייתי הלומת קרב. “האנשים האלה מפחידים, לאה. הם פועלים בשקט, מתחת לחוק, הם לא יניחו לי עד שאשיב להם את השקל האחרון”.
“מה את רוצה שאעשה?”, לאה פורשת ידיים. צער ניכר בכל תווי פניה, מבהיר לי את אוזלת ידה.
“שתגידי לו. שתבקשי בשבילי, בשביל הבת שלו”, אני בולעת רוק. לא מאמינה למילים שיוצאות מהפה שלי. אבל אין לי ברירה, אני לא רוצה להיעלם מהעולם הזה רק בגלל שבטעות לקחתי הלוואה מהמקום הלא נכון, שחתמתי חוזה שהיה נראה משתלם עם אנשים אפורים, שחורים.
“לא, ציבי”, לאה מקשיחה פנים. “את זה אני כבר לא יכולה לעשות בשבילך”.
“אז מה אני עושה?”, אני צורחת, כמעט תולשת את שיערות ראשי. “מה?!”.
“הולכת בעצמך”, לאה מרימה גבות. פניה הופכות לפני קרח. “ומתנצלת על כל מה שעשית, גם על כל הפעמים בהן סירבת לחזור בך”.
“אני לא יכולה לעשות את זה”, אני נושפת בכעס. “אין לי על מה להתנצל! אני לא עשיתי כלום!”.
“אז את אבודה”, לאה מושכת כתפיים. “לי אין איך לעזור לך עכשיו. תאמיני לי שאני רוצה”.
אני שותקת, גם כך אין לי מילים. לאה מסתובבת, מפנה לי גב, בדיוק כמו שעשיתי לה אז. בדיוק כמו שעשיתי למשפחה שלי כשדברים התחילו להשתבש לי, גם בלי שרציתי.
אף פעם לא רציתי. זה פשוט היה חזק ממני. הסערות והגלים תמיד עניינו אותי יותר, הרשימו בגובה אליו הם העפילו. בעוצמה המשתקת, המדהימה, בה הם צנחו מטה, מרסקים בדרכם סירות המנסות להגיע אל היעד, מותירים אחריהם שברים, יותר מדי שברים.
“לאה!!!”, אני שואגת. היא כבר רחוקה. היא תשמע?
היא שומעת. מסתובבת. הפנים שלה שטופות דמעות, אדומות כדם. איני מצליחה לשלוט בשלי.
“את חושבת -“, אני צועקת לה, מתקרבת אליה בעוד היא צועדת לקראתי, “שהוא יסלח לי אם אתנצל?”, אני מתנשפת, “שהוא יבין כמה היה לי קשה? שאז הרגשתי שאין לי ברירה, שאני חייבת לברוח?”.
לאה נושכת שפתיים, נאנחת. “הוא תמיד הבין”, היא אומרת בקול רועד. “אבל לסלוח? ייתכן שזה מאוחר מדי. אמרתי לך כבר – לא כל יום אבא שלך חוגג יום הולדת”.
“לא כל יום”, אני אומרת את מה שאמרתי אז. “כל שנה”.
“כל שנה”, מסכימה לאה. “אבל שנה הבאה כבר לא יזמינו אותך, כבר אמרתי”.
אני נרתעת, התשובה מכה בפרצופי במלוא העוצמה. “אז אין סיכוי?”, אני מנסה בכל זאת. “אין שום סיכוי?”.
“יש”, היא עונה. “אבל מאד קלוש, מאד קטן. זה לא כמו ביום ההולדת, ציבי. את ההזדמנות הקלה ההיא כבר פספסת. עכשיו תצטרכי לעבוד קשה, וגם אז – לא בטוח שתצליחי”.
-
31 תגובות
-
וואו..
באמצע הקריאה קלטתי ת’רעיון- אבא שבשמיים שמחכה לנו, הבנים הסוררים, כל שנה, ביום המלכתו..
צודקת?
כ”כ נוגע ללב ומרגש!
מחכה להמשך הקטע שאבא האוהב מקבל בחיבוק ורחמים את השבים אליו..-
את ההמשך אני אתן לך להמשיך לבד 🙂
-
-
בשום פנים ואופן, תהילה. בשום פנים אל תמשיכי!
אלא אם כן את מתכוונת להשאיר את זה כפרולוג ולבנות סיפור שלם על ציבי ולאה עם
עלילות משנה וכו’…
ברגע שתמשיכי המסר ייהרס.
יש משהו טוב במה שאנחנו מבינים לבד… לא?-
אל דאגה. לא היה לי תכנון. התיישבתי מראש בשביל להוציא סיפור אחד קצר, עם סוף מהדהד במיוחד (מקווה שהצלחתי…)
-
-
אני דווקא סומכת על תהילה שתצליח עם התיאורים שלה לרגש ברמה כזו, שאף אחת לא תוכל להישאר אדישה באלול הזה..
כולם פה ירוצו לעשות תשובה בזכותך😉😊-
קודם שאני אחזור בתשובה… הקטע הזה היה גם הרבה בשבילי… אדישות היא מחלה לצערי.
-
-
מה פירוש, את חייבת להמשיך!!!
אין מצב שאת משאירה אותי במתח…
-
מצטערת, אין המשך.
-
-
אני כאן רק כדי לומר תודה. תודה תהילה על כל מה שאת כותבת ועוד יותר על זה שאת מאפשרת לנו להתחבר דרך הכתיבה שלך
-
תודה לך. שמחה שהתחברת 🙂
-
-
ברור בלי המשך
זה כמו להסביר בדיחה
סיפור אדיר! עוצמתי! עם מסר מהדהד!
לא חושבת שקראתי אי פעם סיפור אחד קצר בלי פרקים שככה המסר שלו הדהד חזק, עוצמתי ונוקב!!!!!!
-
יותר ממדהים 🙏
-
את מדהימה!
בכל פעם יש לך רעיונות יצירתיים ונפלאים להביע מסר – חזק!!
-
וואו! מרגש ממש!!
תודה שעוררת אותי!
זה רק חיזק בי את התחושה כמה ה’ הוא אבא טוב ואוהב!
לחזור אליו זה לא רק סיכוי קלוש שהוא יקבל…. זה הסיכויים כולם,
אבל ברור שעדיף ביום הולדת:)
-
תודה, שמחה שנגע בך.
לגבי הסיכוי הקלוש – מדובר על אחרי גזר הדין, כמה קשה להפוך אותו…
-
-
איזה סיפור…!!!
את אדירה והכתיבה שלך היא אחד הדברים שנראה לי התמכרתי אליהם…
אין לי היום זמן לקרוא כ”כ הרבה, אני רק נכנסת לבדוק אם כתוב למעלה תהילה… אם לא אני פשוט סוגרת את הקובץ בלי לקרוא (ויש מצב שאני מפסידה דברים שווים… אבל כרגע לא מנסה לאהוב עוד משהו…) ואם כן אני שומרת לעצמי למתי שיש לי פסק זמן קצר.
חייבת לומר לך שאת אף פעם לא מאכזבת!
הכתיבה שלך, העומקים שבהם, הסדר והבניה הטובה של כל סיפור זה באמת אחד הדברים האלופים!
ולגבי הסיפור הזה, הוא מדהים והמסר שלו מהדהד וחזק והוא הכי יפה ככה, כמו שהוא, (על זה נאמר: ‘כל המוסיף גורע’…)
ואני חושבת שההמשך הכי מוצלח שלו יהיה ההמשך שכל אחת תכתוב בעצמה (‘וכל מעשיך בספר נכתבים’…)
ושאבין את הרמז ואלך לתפוס את ההזדמנות בשתי ידיים כי יום ההולדת של אבא שלי עוד לא עברה השנה והשנה הוא עוד מזמין אותי…
תודה תהילה על הסיפור החודר!!
-
תהילה מהמם!
פשוט לקרוא מהתחלה ועד הסוף ולהמשיך להסתכל על השורה האחרונה כאילו היא הולכת להוליד המשך…
ואז ההמשך נוצר לבד וחודר לעצמות.
כתיבה איכותית וזורמת. אם כתוב תהילה. ב זו הבטחה שיהיה מעניין!
-
הכתיבה מצויינת, אבל אני מעדיפה להשאיר את זה ברמת המשל, ולא לגזור ממנו נמשלים מייסרים ומלקים בשוטי שוטים של אש את כל מי שנמצא סביב.
יש לי קצת נסיון חיים, ובד”כ כשקורה התנתקות כל כך מוחלטת – ובעיקר מצד הילד – יש לזה סיבות טובות מאד בד”כ. אני לא אפרט פה, כדי לשמור על כבוד המקום, אבל לצערי ולכאבי – נתקלתי במגוון סיבות כואבות וקשות מאד שאילצו ילדים להתנתק מההורים.
הצורה בה הבת דורשת מחברה שלה לתקשר עם אבא שלה – היא לחלוטין לא מציאותית – אלא אם כן היא נרקיסיסטית או חסרת מצפון בצורה מוחלטת, או מושחתת לחלוטין.
ואף אחת מאיתנו לא נמצאת באחת משלושת נקודות הקצה האלו, נכון? מה גם שאלול זה חודש של קרבה ואהבה, של רחמים ורצון – ולא של איומים ושוטים והתרחקות וסרוב להתקרב חזרה.
-
איידי,
גם לי היה קשה לקרוא את זה כאחת שמתרחקת ומנתקת קשרים מבחירה – מחוסר ברירה, לאחר נזקים בלתי נתפסים!!!
ונכון שבחיים באמת בד”כ ילדים לא מנתקים קשרים סתם, ניתוק קשר סתם ככה הוא קשה מאוד!!! ובין ילד להורים – זה כמעט בלתי אפשרי.
אבל עדיין אני חושבת שהמשל כאן נכון ומובא בצורה נכונה.
כן הייתי מורידה את השורה :אין שום סיבה שאגיע ואתקל בכל המבטים האלה שידרשו התנצלות” כי זה לא אלולי, הקב”ה לא תוקע בנו מבטים ודורש התנצלות, הקב”ה מנסה לעורר אותנו אליו שנתקרב אליו ונותן לנו תמיד את זכות הבחירה.
-
תודה איידי, אבל את מדברת מניסיון אחר. פה הכוונה פשוטה – מישהי שבחרה לעצמה חיים אחרים מסיבות של הפקרות ותו לא.
זה יכול לקרות מאלף ואחת סיבות מחוסר בשלות פנימית, השפעה סביבתית או חברתית ועד חינוך לקוי או הזנחה פושעת. אני פחות נכנסת לזה.
המקרים שאני מכירה הם מקרים שלא זעזעו ארץ ומלואה, אלא מקרים פשוטים, של כאלו שהתרחקו ליום אחד ואז ליומיים, ואז עוד קצת ומצאו את עצמם בגדר: “אם תעזבני יום – יומיים אעזבך”. לא מדברת על נוער בסיכון, הורים חולים במגוון מחלות שונות, אלא דברים בסיסיים, לפעמים סתם ילד משתגע והולך לאיבוד, לא?
לאה במשל היא רק מתווכת, כזאת שבאה לנדנד לציבי מטעם המשפחה. בהמשך ציבי ‘נעזרת’ בה מאותה סיבה, לא נעים לה שהיא נזכרת רק כשקורה משהו (קחי את עניין הבאבות והסגולות למיניהם. זה יכול לעזור, אבל זה לא פגע בשורש הבעיה).@hhhhh לגבי המשפט, זה מכוון יותר לאילו בסביבה הצדקנית יותר שלפעמים שולחים מבטים של: תחזרי כבר, נו, תפסיקי לעשות בושות. רק בגלל שהם רוצים לשמור על השם הטוב שלהם או מסיבות אישיות אחרות. במקרים כאלו המבטים אכן דורשים התנצלות ויש בהם אפס קבלת האחר (מה שלרוב יגביר את הריחוק…)
בכל אופן, מתנצלת בפניכן ובפני כל מי שאולי לקחה את הדברים למקום האישי שלה. לא הייתה לי שום כוונה!
-
ויש גם הרבה מאד מקרים של ילדים שמתרחקים בלי סיבה, וגורמים המון המון צער וכאב.
-
בהקשר לזה. יש לי מכרה שבתור ילדה בת 7 היה לה משפט קבוע: כשאגדל ארצה להיות חילוניה. למה? כי זה קסם לה, לא היתה לה שום סיבה אחרת מסביב.
יש לציין שהיא ביצעה את זה כשגדלה וכמה שנים אחר כך – גם חזרה.
-
מחריד. ומוזר.
אני בגיל 7 בקושי ידעתי מה זה חילוני..
בטח שלא ידעתי מה ההבדל ולמה כדאי לי לרצות את זה.
-
זה לא מוזר למי שגדל בסביבה מעורבת… או שהמשפחה מסביב מעורבת…
-
-
-
.
-
או שההורים מתכחשים לסיבה או לא מעוניינים למצוא אותה.
ילד אולי משתנה מההורים, אבל ילד לא מתנתק סתם מההורים – זה הטבעי שלו! , אלא אם כן לא טוב לו שם , או שיש לו הפרעה אישית / סביבתית.
גם במקים הנקשים מאוד ילד צריך הרבה כוחות בשביל להתנתק מההורים.
נראה לי שלא סתם כתוב שבן דוד יבוא הוא קודם כול – והשיב לב אבות על בנים ואח”כ לב בנים על אבותם,
אם הבנים היו מתרחקים סתם היה כתוב רק והשיב לב בנים על אבותם.
-
-
-
תהילה, הקטע כתוב יפהפה.
אבל בבקשה: תשאירו את זה כמשל-נמשל, וזהו. אל תיכנסו למה באמת קורה כשילד מתנתק מההורים שלו.
מי שלא חווה את זה מקרוב – אין לו מושג במה מדובר. גם אם זה נראה הכי ברור בעולם, זה לא. מבטיחה לכן שלא.
פשוט תזכרו שאתן לא יודעות, וזהו.
וכמו שה.ה. כתבה – אין דבר כזה “סתם”. לא באה להצדיק, לא באה להרשיע. לא באה להביע דעה בכלל. אבל “סתם”, בהקשר הזה, הוא המילה הכי שטותית שאפשר לומר. ואם אתן באמת בטוחות שזה בלי סיבה – אז זו הוכחה עוד יותר גדולה לכך שאין לכן מושג מה באמת המציאות. ולאף אחד אין מושג מה באמת המציאות.
לטובת כולן, אל תיכנסו לכאלו נושאים מורכבים. המשל כתוב יפה, הנמשל מובן – זהו. תשאירו את זה כך.
-
או שאנחנו כן יודעות, מקרוב? מה דעתך? זה שאת מכירה מקרה ספציפי לא אומר שאין מקרים נוספים בעולם.
לא סתם, לא בלי סיבה, תמיד יש איזשהו טריגר, אבל בפירוש בלי סיבה מספקת.
לא תמיד כשאת רואה ילד שהתרחק את יכולה להסיק מזה על ההורים. לפעמים את יכולה להסיק משהו דוקא על הילד.
וכן, כל אחת פה כותבת מהניסיון האישי שלה ככה שהדיון לא רלוונטי.
-
חס וחלילה אם השתמע מדבריי שאפשר להסיק משהו על ההורים, או על כל אחד אחר. מקווה מאוד מאוד מאוד שלא כך השתמע, כי אני התכוונתי לומר שאי אפשר להסיק כלום. על אף אחד.
כתבתי שאנחנו לא יודעים כלום, ואני עדיין חושבת שאנחנו לא יודעים כלום. על אף אחד שהוא לא אנחנו בעצמנו.
-
אני מעדיפה לא להגיד את דעתי האישית. בבקשה בנות, בואו נסגור את הדיון פה.
מבחינתי זה משל תלוש מהחיים עצמם עם כוונה אחת ויחידה – ננצל את הרגעים האלו, היקרים כל כך, לפני שהם עוברים!
-
לא הבנתי אותך נכון, מתנצלת..
ותהילה- צודקת.
-
-
-
Log in to reply.
