איך כותבים דמעות?

[שרה לרנר]

באופן כללי, הייתי מנסה לא לכתוב את המילה “דמעות”, לא “לחלוחית” ולא “רטיבות קלה בעיניה”. משומשים להחריד.

מה כן?

תלוי בסיטואציה, קצת קשה לכתוב בלי להבין את הרקע. יש דמעות של אבל, יש דמעות של יולדת הורמונאלית, יש דמעות של כאב פיזי, יש דמעות תסכול, יש דמעות שמחה – הן די שונות זו מזו…

הייתי מנסה לעצום עיניים לשתי דקות, ופשוט לנסות להיות במצב של הגיבור. להרגיש רגש קונקרטי, כמה שיותר קרוב לרגש שהוא מרגיש. ולנסות להרגיש, פיזית, מה אני מרגישה באיזור החזה, הפנים והעיניים.

הרבה פעמים זה מתבטא בבליעת רוק שוב ושוב, עפעוף מהיר, מצמוץ, נשיכת שפה או התעסקות אחרת בשפתיים – בעיקר כדי לנסות להימנע מדמעות, רעד בלסת התחתונה, אגרוף של האצבעות.

בקיצור, לנסות פשוט “לשחק” את זה, ולהרגיש בעצמך. ואז לנסות לתאר את התחושות הפיזיולוגיות שהרגשת, בצורה שמשתלבת בסצנה עצמה.

[תמי אפשטיין]

מה מטרת הגמעות? זה משמעותי בתיאור

לכתיבה שנוגעת בנקודה: [email protected]

לספרים שלי

[אורטל כביר]

דמעות הן הגשם של הלב:)💧

אומרים שכל עוד לא באה הגאולה, דמעות, אפילו דמעות של שמחה,

באות לייצג חיסרון. אי שלמות.

וכשיבוא המשיח, לא תהיה מציאות של חוסר שלמות

ולכן לא יהיו דמעות.

אז אולי דמעות הן החלק החסר שבנו.

באות לייצג את האין, את החסר, את האובדן.

אולי אותנו, שעסוקים ברדיפה אחר השלמות שלעולם לא תושג.

סוג של בבואה חיוורת של מה שאנחנו לעומת מה שרצינו להיות.

אולי געגועים למשהו אחר וטוב שמרגיש רחוק…

[תמי אפשטיין]

מעניין המקור לכך שלא יהיו דמעות כשיבוא המשיח.

יש כל כך הרבה סוגי דמעות, והאמירה הזו ממש מפתיעה.

לכתיבה שנוגעת בנקודה: [email protected]

לספרים שלי

[אורטל כביר]

נכון, זה באמת מפתיע.

גם אני הופתעתי כששמעתי את זה…

[תמי אפשטיין]

עדיין לא קיבלתי תשובה על המקור

לכתיבה שנוגעת בנקודה: [email protected]

לספרים שלי

[אורטל כביר]

לא יודעת להגיד לך מקור, שמעתי את זה בהרצאה אחת.

אולי זה בא כפירוש לפסוק הבא:

“בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה’ אֱלֹקִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים” (ישעיה כ”ה,ח’)

[אורטל כביר]

האמת כתבתי על זה פעם משהו…

דמעות הן בעצם געגועים אל הטוהר.

מקום לו הנשמה כה נכספת

ואיפה שבית ממתין.

ובשעת בין ערביים זולגות העדות,

מכוונות אדמה אל שמיים.

באות עצובות, לספר על השבר

ומה שעמד בדרכן.

עת סערות הן קוראות לשמיים

והמה בוכים יחד איתן.

כך הן זורמות, במסען אל האמת

וכשנאספות, נמחות ביד אוהבת.

[תמי אפשטיין]

במחשבה שניה, אפשר לכתוב במטאפורה.

למשל: כאב זלג מעיניה/ משפתיה.

שבילים נחרצו על לחייה

וכל תיאור דומה, שהשימוש הנכון במילה המדויקת יעשה את העבודה

לכתיבה שנוגעת בנקודה: [email protected]

לספרים שלי

[שירי .]

“אמא יורד לך גשם”, הקטן שלה אמר. מביט בה בעיניים חוקרות. בתגובה, היא חיבקה אותו חזק. “די, אמא זה מרטיב אותי”. התקומם. משתחרר מחיבוקה, עוטה על עצמו פרצוף של ילד גדול ונבון. היא ניסתה להפסיק. מה היא מגזימה? למה היא מלחיצה אותו? אך ככל שנלחמה בעצמה, הנהר הלך והתגבר ונהיה גועש יותר, צפוף יותר, ומלווה בקינוחים בלתי חינניים בעליל. “אמא די” קרא נואש, מחייך חיוך נבוך. הגומה השמאלית שלו ניבטת. כמה התגעגעה אליו. איך הוא גדל, בלעדיה. עד שלא יבנו בחייהם סכר של ממש, כנראה ימשיכו אלו לנבוע בלי שליטה.

[קנה וקנמון]

לעניות דעתי התבאטות בסגנון זליגה במורד הלחי או לחלוחיות למיניהן קצת דוחות…

רצוי לנסות קריסטל מנצנץ שקוף או ברק זוהר שגולש בעדינות… סה’כ זה בטבע של כולנו

[שרה לרנר]

אני לא אוהבת את הדוגמאות הראשונות – סתם כי הן משומשות מדי (בדרך כלל).

הדוגמאות השניות שהבאת – יפהפיות, אבל הן מעוררות אווירה מאוד יפה, רכה, רומנטית כזו. הן התאימו לי מאוד לכלה שמתפללת ביום חופתה, נגיד.

לא תמיד זו האווירה שאת רוצה להעביר – לפעמים באמת רוצים להעביר תחושה יותר מלוכלכת, לא פוטוגנית, לא קריסטלית וזוהרת.

לכן קצת קשה באמת לתאר בלי רקע של הסיטואציה…

כל תיאור שהוא, אמור לשרת את האווירה שרוצים ליצור. כי באמת יש מליון דרכים לתאר כל דבר – הכל זה עניין של הקשר.

[תמי אפשטיין]

לא הייתי מגדירה דמעות של פגיעה כקריסטל מנצנץ

לכתיבה שנוגעת בנקודה: [email protected]

לספרים שלי

[שרה לרנר]

זהו. זה בדיוק העניין של האווירה הכללית – כל תיאור בא לשרת אווירה כללית בסצנה. הוא לא עומד בפני עצמו, גם אם הוא יפהפה.

[קנה וקנמון]

דמעות של פגיעה מתארים בנוסח נהי בכי תמרורים?? מעניין….

[תמי אפשטיין]

לא ולא כתבתי בשום מקום דבר כזה

לכתיבה שנוגעת בנקודה: [email protected]

לספרים שלי

[alufit]

הי לכולכן

מרתק לקרוא מה שכתבתן,

עם כל הדיון פה, התחברתי ממש למה שאורטל כתבה😉 (יכול להיות שאני מכירה את הכתיבה שצירפת?)

שאר המשפטים שכתבתם באמת היו קצת חרושים. או ישניים,

אבל בסוף שרה התחברתי ממש גם למה שאת כתבת בעניין נשיכת השפתיים, היית מדויקת מאד בתיאור הזה,

לא יודעת איך ידעת שלזה התכוונתי,

“הרבה פעמים זה מתבטא בבליעת רוק שוב ושוב, עפעוף מהיר, מצמוץ, נשיכת שפה או התעסקות אחרת בשפתיים – בעיקר כדי לנסות להימנע מדמעות, רעד בלסת התחתונה, אגרוף של האצבעות.”

תודה לך! זה כל כך נכון לי לא הייתי במצב של לאתגר את הראש ופעלתי נכון ששאלתי אתכן

[אילה זילבר]

יש לי משפט שמאד מבטא את זה………