דיונים - כתיבה ספרותית |

אב תשפ"ו – עוד רגע של חיבור | גילי ברנע

כתיבה ספרותית
אב תשפ"ו – עוד רגע של חיבור | גילי ברנע
פורסם ע"י גילי ברנע כותבת on 24/07/2026 ב2:31 am
בית המקדש הוצת בתשעה באב לקראת החשיכה, אבל עיקר השריפה הייתה ביום י' באב.
רגע לפני שנצלול אל בין הזמנים, תרשו לי לשתף בעוד רגע אחד של אבלות על החורבן.
ליל ח' באב תשפ"ו, ירושלים
אולי לא תמצאו היגיון בסיפור שלי. אולי תלעגו לדמיונותיי. אבל זה קרה באמת. בדרך לכותל פגשתי בה. בת גילי. נוסעת בזמן. מישהי של ירושלים האחרת. ירושלים של כהנים וקורבנות ושירת לוויים. מישהי של אור וטהרה וקרבת אלוקים.
נפגשנו בכיכר ספרא כשירדתי מרכבת קלה. סביבי נהרו אינספור אנשים ונשים, בחורים ובחורות וטף, אל שער יפו וממנו אל הכותל המערבי. אני עצרתי לרגע בין הצללים של שדרת העצים כדי לקחת לעצמי רגע של הכנה. ואז פגשתי אותה. היא נראתה שונה, מוזרה, נבוכה במקצת. רציתי לעזור לה. התחלנו ללכת. גלגלנו שיחה. ממילה למילה נעתקה נשמתי. היא בת גילי, בת עירי. אבל ההבדל בינינו היה הרבה יותר מהבדל של אלפיים שנה.
*
"אני הולכת איתך בלי לדעת לאן". היא מצטחקת פתאום. "את בכיוון של כל האנשים כאן?"
"נכון". אני משפילה מבט. איך אספר לה לאן אנחנו הולכים. איך אומר לבת ירושלים מה פירוש התאריך הזה, מה פירוש היעד הזה.
"אלפיים שנה הם הבדל גדול". היא ממשיכה לחייך. "בעולם שלי, בית המקדש מתנשא מעל הכול. איך יכולתם לבנות בניינים גבוהים כל כך שיסתירו את הבית? וגם השמיים נראים מוזר. עכורים מדי. העיר חשוכה. וריח הקטורת, הוא חסר ממש. כנראה זה הטכנו…לוגיה, כמו שקראת לזה".
אני נושאת מבט מראש כיכר צה"ל. ירושלים זוהרת מולי באלפי אורות. החומות מוארות כל כך, הכבישים מלאים כל כך. בניינים לכל מלוא האופק. כולם מנצנצים באור בהיר. "תקשיבי", לא אוכל לקחת אותה אל העמק ולהראות לה את שריד בית המקדש בלי הכנה מוקדמת. אני גוררת אותה אל הדשא הרענן למרגלות החומה. "אני… לא יודעת איך להגיד לך את זה". מבטי חומק ממבטה. "עברו אלפיים שנה מאז שחיית בירושלים, והיא… השתנתה. בית המקדש… הוא איננו. אלו הרומאים ש… כבר מאות שנים. זה…"
אני משתתקת. בולעת רוק. רוצה לתת לה את השהות לעכל, להבין. יש בקבוק מים בתיק שלי, האם היא תואיל לקבל אותו באבלה?
אני ממתינה לקריאת שבר. לזרם דמעות. לרחש של קריעה. אם אי פעם ניסיתי לדמיין מה הרגישו יהודים של בית מקדש מול החורבן, כעת יש לי הזדמנות לראות זאת מולי ממש.
שום דבר מכל אלה לא קורה. אני מציצה בה בזהירות. על שפתיה חיוך מגחך. "את בוודאי מתבדחת". היא אומרת.
"לא". אני חייבת שהיא תבין. "נותר לנו רק שריד אחד, כותל מערבי. לשם אנחנו הולכות יחד עם כל האחרים".
אבל לנוסעת בזמן יש הוכחה. היא מפנה גב אל החומה של סולטן סולימאן, מישירה מבט אל האנשים הנוהרים לכיוון השער. "הביטי סביב. כולם צועדים בשמחה. הם מחייכים! צוחקים! הם לא נראים אבלים, ולא נראה שחסר להם משהו".
"כי הם, אנחנו, התרגלנו לחסר".
"אי אפשר להתרגל לכזה דבר". היא חורצת דעה. "בואי. נמשיך עם כולם".
אני באה. חושקת שפתיים. ממצמצת בניסיון לעצור את הדמעות. האופטימיות שלה נוגעת לליבי. הלוואי ולא הייתי צריכה להוביל אותה אל שריד בית המקדש.
אנחנו עוברות בשער יפו. יושב שם גיטריסט שמפליא בנגינתו. אני אוטמת אוזניים. תשעת הימים, שבוע שחל בו. היא מחייכת. "את רואה?" אומרת לי בחדוות ניצחון. "בירושלים בלי בית מקדש איש לא היה מעז לנגן ככה".
מה היא תאמר אם תשמע כמה קשים לי שלושה שבועות ועוד חצי יום בלי מוזיקה? איך תוכל להבין את עומק הגלות?
השוק הומה אנשים. החנויות סגורות. היא בולעת את המראות בעניין. "מה מוכרים כאן? סולת למנחות? ואולי ציפורים לקורבנות?"
מה היא תאמר אם תדע שהמוסלמים כאן מוכרים מזוזות לצד צלבים, וכיפות ליד מחרוזות תפלה?
"כל כך נאה מצדכם לכתוב את שמות הרחובות בשפות נוספות". היא מתפעלת כשהסמטאות לרובע הנוצרי מתגלות משמאלנו. "זו התחשבות יפה מאוד בגויים שבאים אל בית השם".
מה היא תאמר אם תדע שבמשך מאות שנים לא דרכה כף רגלו של יהודי במקום הזה? שגם עכשיו אנו מודרים ממקומות ששייכים לנו בזכות אבות, ושדם יהודי נשפך כאן כמים יותר מדי פעמים?
היא עדיין מחייכת. מחפשת את אורו של בית המקדש. מודיעה לי שלא ייתכן שצדקתי, והרי האנשים כאן כלל אינם נראים אבלים.
לפני הפנייה ימינה אל הבידוק הבטחוני אני עוצרת. לא יכולה לתת לה לראות את הכותל ואת המבנה המוסלמי שנבנה מעל מקום קודש הקודשים, ככה פתאום. היא תהיה חייבת להבין. חייבת. מכל עבר מקיפים אותנו אנשים. פונים ימינה, ממהרים אל הבידוק הבטחוני, רוצים להגיע אל מעלה המדרגות ומשם למטה, אל העמק, להיכנס כמה שיותר קרוב. להניח מצח על קיר של אבני גזית. לשפוך תפילה. תחינה. בקשה לגאולה.
"כאן – " אני מחווה בידי קדימה אל המשכו של הרחוב. "שער השלשלת. אחת מהכניסות אל הר הבית. הר המוריה".
"אל בית המקדש!" היא עולצת.
"אל הר הבית". אני מתקנת. נתמכת בפינת הקיר שלידי. ליבי נשרף.
"חד הוא. למה אנחנו לא ממשיכות לשם?"
"אי אפשר. טומאת מת, ו… עוד כמה".
"רגע…" היא אומרת בהלם. עיניה גדלות. מסביב אינספור אנשים. איש לא ממשיך ישר. "כל אלה… טמאי מתים?"
אני מהנהנת. מתקשה לדבר.
"ואפר פרה אדומה?" היא מנסה.
"נגמר". אני ממלמלת בקושי. לפני יותר מאלף חמש מאות שנה.
"אז… מי כן נכנס לשם? מי כן מגיע אל ההיכל?"
"שועלים". אני עוצמת עיניים בחוזקה. "ואין היכל. ואין עזרה".
"שועלים! במקום המקדש! ואתם אינכם עושים דבר?!"
אני שותקת. גם היא. נשימותיה נעשות מהירות יותר. פניה מחווירות. היא מתבוננת בפניהם של ההולכים סביב. הם פונים מייד ימינה. לא מעיפים מבט לכיוון הר הבית. הבעתם מתרצנת. דוק של עצב מכסה על עיניהם. הדיבור המהיר ופרצי הצחוק מתחלפים בדממה של רצינות, של אבל. של געגוע לדבר מה נעלם.
היא מתחילה להבין. רגליה כושלות. עיניה מוצפות. היא כמעט נופלת. אני שולחת יד לתמוך בה. "ומה…" קולה צרוד, שבור, מרוסק. "מה נותר לכם?"
"בואי". אני לוחשת, מובילה אותה בעדינות. רועדת בעצמי. יורדות מדרגות. דיני קריעה על הקיר לידינו. היא נעצרת, קוראת בחוסר אמון שמתחלף מהר מאוד בבכי חסר מעצורים.
עוברות במגנומטר ומגיעות אל ראש גרם המדרגות. היא עדיין מחפשת שריד. "את יכולה לקרוע עכשיו". אני לוחשת באוזנה. המילים מתקשות להתחבר. "זהו השריד. הכותל המערבי".
היא קורעת. נופלת על ברכיה. מתייפחת ללא מעצור. אני לידה. מעולם לא בכיתי כך. מעולם לא כאבתי כך את החורבן. אנחנו בוכות יחד. הרחבה מוארת, חשוכה כל כך. המקום מלא, וריק כל כך.
"קיר…" היא אוספת את דמעותיה. דוחה את הבקבוק שאני מושיטה. "קיר זעיר כל כך… זה מה שנותר לכם?"
אני לוקחת נשימה. "הוא הרבה יותר ארוך", לוחשת לה, מנסה לעודד בטיפשות. "וגם יותר עמוק. זו רחבת התפילה".
"קיר!" היא לא שומעת אותי. ניחומיי לא מסייעים לה, ואני יודעת שבצדק. " זה קיר חיצוני בכלל! קיר תמך של ההר ורחבת הר הבית! קיר!" היא נעמדת לאט. רועדת בחוסר שליטה. "הוא מעולם לא היה מטרה, רק חלק מהדרך לבית המקדש. רגע… ואת רוצה להגיד לי שאתם אף פעם לא מגיעים אל מעבר לקיר הזה?"
"לא". אני אומרת בשקט. דומעת עדיין.
"ואין לכם כהן גדול? ולשון של זהורית? וקטורת?"
אני מנענעת לשלילה.
"ותמיד של שחר ושל בין ערביים? ושירת הלוויים?"
שוב מנענעת לשלילה.
"וקרבן תודה וחטאת, ומוספים ושלמים?"
לא. לא. לא.
"וסדר עבודת כהן גדול? ועומדים צפופים ומשתחווים רווחים? וניסים של בית מקדש? וטהרה?"
אני כבר לא יכולה לנוע יותר. משפילה את ראשי. כמה עלובים ועניים אנחנו.
"ואתם ככה… כמה שנים אמרת לי?"
"אלף תשע מאות חמישים ושמונה". אני לוחשת. הגלות ארוכה לי מדי. "מחר. בתשעה באב".
"אלף תשע מאות חמישים ושמונה שנים זה המון זמן". היא לא מאמינה. נושאת עיניים מעל הקיר. אולי תראה את ההיכל זוהר באור יקרות. אפס. רק עצי ברוש חשוכים. כיפה אפורה, מסגד. "ואתם מסתפקים בקיר אחד, קטן, בודד?"
אני דוממת. אין לי נחמה להציע. לא לה. גם לא לי.
אנחנו יורדות במדרגות. לאט לאט. רגליים כושלות. דמעות מתגלגלות על הלחיים. הקרע בבגדה העליון ושערי שלא נחפף זה ימים, הם עדות חיוורת לאבל העמוק שעוטף את ליבנו.
בדרך נס יש לנו שביל שמוכן ישירות אל הכותל. אנחנו מגיעות אליו. היא מביטה בו בזרות. אני באהבה. קולות של בכי מסביב. מצחים מוצמדים אל הקיר. ידיים מלטפות אבנים בנות אלפיים. פתקים נתחבים בין סדקים. מילות תפילה נלחשות. מאות בקשות. תחנונים. על צרה פרטית ועל צרה כללית. על גלות ארוכה מדי. וחשוכה מדי. ומבלבלת.
אני מתפללת. מעולם לא כיוונתי ככה בתפילה לגאולה. מימיי לא הבנתי כמה חסרים אנחנו. מה הפסדנו. כמה קרבת אלוקים חסרת גבולות הייתה אמורה להיות לנו. ואין.
אני ממררת בבכי. מצטרפת למיליוני תפילות שקדמו לי. למיליוני תיקוני חצות. ל-1957 תעניות של תשעה באב, באלפי ערים, בעשרות דורות. התפילה שלי עולה מעלה כי זהו פתח פתוח וזהו שער השמיים, כי שערי דמעה לא ננעלו. היא נאספת. מורידה נדבך אחד של חורבן.
פוסעות אחורה. היא המומה עדיין, מתקשה להבין את המציאות שלנו. מציאות של גלות.
נשים נוספות פוסעות איתנו אחורה. דמעות על לחייהן. והן יקרות, הדמעות האלה. יקרות עד מאוד. דמעות שלא יבשו קרוב לאלפיים שנות גלות. אנחנו לא שוטפות פנים. מניחות לדמעות להתייבש על הלחי.
בחוץ, ליד הברזייה, אני מוצאת מילים. "אנחנו לא". עונה באיחור על השאלה שלה. "אנחנו לא מסתפקים בקיר האחד הזה. גם אם הדרכים אליו לא תמיד אבלות. גם אם אנחנו מסוגלים לחייך בדרך אליו או לידו. הוא בודד, זה נכון. אבל הוא גם שריד. הוא חומה, הוא גם תקווה. הוא אבן שואבת לכל היהודים. הוא אמונה בביאת המשיח. ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו, בכל יום, שיבוא".
"אבל אינכם יודעים אפילו למה אתם מחכים…" היא ממלמלת.
יונים מנמנמות בין אבן לאבן. שתיים מרחפות מעל ראשי המתפללים. אני מרימה ראש אל שמיים חשוכים. מתעלמת מהבהוב ירוק בזווית העין. שועלים מהלכים בו, אבל נבואתו של זכריה תלויה בנבואתו של אוריה. ורבי עקיבא מצחק.
"אף על פי כן, מעולם לא ויתרנו. מעולם לא שכחנו. וכשהוא יבוא – אז נדע למה חיכינו כל השנים".
"ולא תבינו איך יכולתם לשמוח, ולשיר, ולחייך".
"ולא נבין". אני מסכימה איתה. "ולא נבין גם איך יכולנו לחכות. מאיפה שאבנו את העוצמה ואת האמונה. איך לא בעטנו למרות כל הצרות. לא נבין מאיפה הייתה לנו החוצפה לנצח את כל אלו שניסו לכלותינו, והמשכנו להאמין, ולחכות, ולקוות". אני שוב מרימה ראש. מתוך הרגל מדמיינת מציאות אחרת. של בית השם מתנשא על ההר שמושפל עכשיו, שמבוזה כל כך.
עוד נזכה לגאולה. אני יודעת. וזה יכול לקרות היום. עכשיו. ואז ננוחם בירושלים נחמה גדולה. כי 'ברגע קטון עזבתיך, וברחמים גדולים אקבצך'.
*
נסעתי אל הכותל המערבי. ידעתי מה אני הולכת לראות ומה אני הולכת לפגוש, וכשירדתי בעירייה פגשתי בה בעיניי רוחי. היא ליוותה אותי אל שריד בית מקדשנו. תדהמתה נגעה בי. כאבה היכה בי. החסר היה ברור כל כך. אמיתי כל כך. ומול הקיר הקטן שנשאר לנו, גם עוצמתו של העם המחכה היה ברור ואמיתי עד לאינסוף.
ועם שיודע לחכות, יזכה גם להיגאל.
לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
MOVIQ הפקות וידאו הגיבה לפני 1 שעה, 56 דקות 3 חברות · 2 תגובות
2 תגובות

Sara Amor
אומנות הבמה והפקות תוכן
חברה
24/07/2026 ב2:38 am
סטטוס תעסוקתי:
מנהלת קהילה
וואו
גילי
אמאלה
כולי צמרמורות
זה פשוט—
אני לא נושמת
זה כתוב כלכך טוב
נוגע
כואב
בועט
מחבר…
MOVIQ הפקות וידאו
צילום ומולטימדיה
חברה
24/07/2026 ב3:13 am
סטטוס תעסוקתי:
יוזמת שיח
וואו
כתיבה זורמת ונוגעת כל כך!
הזזת בי משהו