דיונים - כתיבה ספרותית |

שינוי קטנטן – הרהורים לחודש אלול

כתיבה ספרותית
שינוי קטנטן – הרהורים לחודש אלול
פורסם ע"י חנה נתנזון טיפול on 29/08/2026 ב9:34 pm
"בחודש אלול תוקעים בשופר… כל היהודים לחזור בתשובה". קולה הצווחני של מירי בת החמש מתערבל עם הקולות שבראשי, ואני חשה מועקה הולכת וגוברת.
מחצית החודש מאחורינו, ואני – אנה אני באה??
עוד משנות הגן, יודעת שבחודש אלול צריך לחזור בתשובה. ומאז הקריאה רק הולכת ומתגברת, אך אני כלל לא מרגישה מחוזקת. עם שחר אומרת "לדוד אורי וישעי", ובלבי גומלת החלטה, שהשנה, כן השנה אעשה שינוי פנימי אמיתי. אתא ערב, אני מדיחה כלים בעודי מפטפטת במרץ עם אחותי. השיחה כדרכה גולשת לאחיינית המתבגרת, ולשכנה ממול – שהיא גם קולגה משותפת. אני גורפת את השיש משאריות הסבון, ולחרדתי מבחינה שעוד פעם נפלתי….
כלימה מציפה את לבי, ואני מתביישת לשאת את פניי אל מול החודש הטהור – שרק ממתין לי שאתקרב. וכך חולפים הימים היקרים הללו וזולגים מבין אצבעותיי.
קמה בבוקר מבטיחה ללא מילים: "היום אהיה סבלנית, מאירת פנים, אעמוד במטלות ובזמנים ופשוט אהיה טובה יותר". אני מנסה, באמת שאני מנסה. אך כשבשעת בין ערביים עייפה, שמוליק שוב מושך למירי בקוקו, השוקו נשפך ויוסי משתכשך להנאתו בשלולית החומה – אני מוצאת את עצמי צורחת במלוא הגרון לרקע יבבותיה קורעות הלב של מירי.
והנה, אני שוב כשלון חרוץ…
ובשעת לילה סמיכה, כשקולות המצפון מתעוררים לחיים, וחובטים על חדרי הלב ללא רחמים, אני שואלת את עצמי בפעם המי יודע כמה – אבל איך בכל זאת??
איך בכל זאת אני מצליחה לעשות את השינוי המיוחל והנכסף??
שעת הבוקר חולפת במרתון הקבוע. אחרון הילדים יצא למקום לימודיו, ואני נושמת אוויר מלוא ריאותיי. והנה נתקלות עיניי בפיז'מה סוררת, המושלכת באדישות על רצפת חדר האמבטיה.
באחת, הכעס מטפס אל גרוני. כמה פעמים בקשתי, התריתי, התחננתי, והנה שוב אותה הפיז'מה, מונחת באותה התנוחה, בדיוק כמו אתמול ושלשום והיום שלפניו. מילים קשות מתחילות להצטופף ולמלא את ראשי ומתחילות גולשות אל לבי…
ואז, באחת אני נעצרת! חודש אלול!
נושמת אויר נקי – ומשחררת… לא שופטת לא כועסת, רק שואפת ונושפת.
נכון, לא החנקתי אף צעקה. לא כלאתי אף גערה. לא היה מישהו בקרבת מקום אליו יכולתי להפנות את רגשותיי הגואים.
אך כן, עצרתי בעצמי! לא נתתי דרור למחשבותיי ותחושותיי.
אני שמה פעמיי למטבח, מוזגת לעצמי כוס מים קרים. מברכת 'שהכל נהיה בדברו' מילה במילה, ושואפת אל קרבי את עוצמת המילים הללו. יודעת שכאן מתחיל השינוי.
מחשבה קטנה, או הימנעות ממנה. נשימה עמוקה וניסיון עקבי ולא נכנע – לפעול אחרת, להתקדם, לא לחזור על דפוסים שמפילים אותי.
זה יכול לקרות מול מחשבה חונקת או מייאשת, מול תסכול מבעבע, שיפוטיות או פגיעה. מחשבה אוטומטית מתחילה למלא כל חלקה… ורגע לפני שהיא לוקחת אותי בשבי, אני נעצרת ופשוט נושמת.
עדיין איני דנה לכף זכות, מחשבות חיוביות עודן רחוקות… אך את התגובה האינסטינקטיבית אני שולחת לחופשי, מפנה מקום למשהו אחר, חדש.
נותנת לשינוי לנבוט! שינוי קטן, ואולי כמעט לא מורגש, אך הוא עיקש ולא מוותר. שינוי שאנסה ליישם פעם ועוד פעם, ופתאום מבלי משים – משהו פשוט יקרה ויתרחש.
ומאותו ניצן קטנטן לבטח עוד יצמח אילן!!
אביטל בראל הגיבה לפני 9 שעות, 9 דקות 2 חברות · 1 תגובה
1 תגובה