אחרי כל שירי האבל של אתמול –

[תמר זיו]

צודקת, תמי. זה הציק גם לי. ורציתי אפילו לכתוב לך על זה, בתור מנהלת קהילה…
אז תודה על הרמת הכפפה.
אבל עוד לפני זה, הציקו לי כל השירים ברמת העיקרון. לא כל השירים כאן כל כך
מוצלחים מבחינה ספרותית… לא מכלילה, ובלי ירידה לפרטים, אבל באמת. בימים
האחרונים יש רק שירים! וזה באמת ז’אנר מסוים מאוד ולא כזה ענק בתוך תחום
הספרות והכתיבה…
אז אני מביאה את שלי. לא שיר, ממש לא.
וגם לא תודה.
כן… טוב, תקראו ותגידו אתן.
—
זה לא היה נחמד, בכלל לא. זה היה אפילו לא-נחמד, אם לדייק.
הכאב. הכאב העצום הזה, הזועק, הכואב. הוא חפר בתוכי.
ולא היה אף אחד שינחם.
*
אחרי הכל, כשזה נגמר, כשכבר יכולתי לקום מהמיטה, הצלחתי להבין.
ככה זה כשעושים ניתוח.
תודה לך, רופא כל בשר.
—

[תמי אפשטיין]

לא עברתי ולא קראתי. אני לא חזקה בשירים, וארוכים ממש לא מושכים אותי. אני גם לא מספיק מבינה בז’אנר הזה.

דיברתי עקרונית.

אם כל כך הרבה ידעו להפיק הגיגי כאב וצער – איפה מילה על הודיה?

[מירי]

“עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד” (קהלת ג’ ד’)

[תמי אפשטיין]

ועת רקוד!!!

הללו את ד’ כל גויים. למה הגויים? כי הם יודעים מה הם מתכננים כדי להשמיד אותנו…

[מירי]

כשקוראת צרה זו לא עת רקוד

נכון שצריך להלל ולהודות על חסדיו של ה’

אבל כמו שבלוויה- בוכים. כך מותר וצריך לקונן אחרי כזה מקרה, וזה לא סותר שממשיכים להאמין, ולבטוח בחסדיו של ה’.

[תמי אפשטיין]

הסתכלות מעניינת.

כשאדמו”ר נפטר וממנים את בנו בהלוויה, מותר לומר מזל טוב ולברך.

אבל כשכל עמי”ש ניצל מאירוע שהיה יכול להיות השני בגודלו אחרי הטבח של שמחת תורה, ואירע פה נס שאי אפשר אפילו לתאר – אסור להודות.

עצוב

[תמר זיו]

ובנימה קצת יותר אופטימית, וגם… אגואיסטית-משהו.
—
סביבי הכל מוכר, כמו תמיד.
הקירות הרבים. לא רק ארבעה, כי הדירה שלי אינה דירת חדר, ובכל חדר יש ארבעה
קירות.
או יותר.
האור השוטף, דרך החלונות והשמש, או דרך הפלורוסנט בימים אחרים ובשעות אחרות.
השגרה. הרגילה. העוצמתית.
הרבקו. המלא בכסף. כן, יש לי כסף למלא אותו.
המחשב. שבו אני יכולה לעבוד. ולקבל את הכסף הזה.
וגם לקרוא הגיגים של אחרות.
העיניים, שב”ה רואות. וקוראות.
והאוזנים, שב”ה שומעות. ומבינות.
אני – לא שם.
במראה אני רואה אישה בריאת-בשר ובגדים נאים. ונקיים. ושלמים.
במקרר אני רואה אוכל. על הרצפה – שקיות מלאות.
(עדיין לא הספקתי לסדר אותן בארונות. מי שמתנדבת לעזור, שתכתוב באישי ואתן
כתובת 😉 😉 😉 תמר).
ואני יודעת שיש כאלה שכל הטוב הזה לא קיים אצלם.
יתכן שהם עדיין בשבי. ישנים על רצפה קרה ונוקשה, במחשך כל הימים.
יתכן שהם אינם בשבי. אבל הם עניים, או… או כאלה “מוכי גורל”, כמו שאומרים.
אני חושבת שזה פשוט התכלית שלהם בעולם, ורק כשנסיים להיות בו נבין למה.
ואני – לא שם.
תודה לך, בורא עולם.
תודה לך, שבחרת אותי לעבוד אותך מתוך בריאות, טוב ושפע.
ותודה לך, בורא עולם,
שגם אלה שנבחרו על ידך לעבודה אחרת –
מקבלים את כל שהם צריכים מידך הרחבה.
והכי תודה,
שלפעמים אנחנו מצליחים לראות את הטוב הזה.
—
קצת מאחורי:
אז קודם כל, אני לא כזו שמנה… 😉
וכמו כל אישה, הבגדים שלי לא מספיק יפים. (מכירות את “אין לי מה ללבוש”?)
וכמו כל אדם כאן ב”נווה התלאות”, יש קשיים והתמודדויות.
אבל בהשוואה לחטופים, החיים שלי דבש.
ואם נלך על השוואות, אז אני רוצה לתאר שיחת טלפון דמיונית, שהמסר שלה מבוסס על
שיחת טלפון שהייתי עדה לה ביום האחרון:
“אבל זו לא שואה, עם כל הצער”.
“לא ראית תמונות, אז איך את יכולה לדבר? התמונות של החטופים שחזרו, הם כמו של
המוזלמנים מהשואה!”
“השואה התמשכה שש שנים! איך אפשר להשוות את זה לשנה וחצי? ואפילו קצת פחות…”
“אבל…”
“אבל מה?”
“טוב, מבחינת הזמן אין לי מה לומר. אבל מבחינת התנאים! גם בשואה היו כאלה
שסבלו פחות משש שנים. כמה ניצולים היו מפולין, שנכבשה ראשונה ע”י הגרמנים?”
“בוודאי שהם לא סבלו כל כך הרבה. הסבל שלהם נגמר במוות, עוד טרם זכו לראות את
התקווה”.
“טוב, גם פה יש כאלה שמתו”.
“נכון, אבל עם הכל – ויש כאב. והרבה. אי אפשר להשוות את זה לשואה.
אי אפשר להיות כאלה סופרלטיבים, ולהוציא כל דבר מפרופורציות!”
“לכאוב על מה שקורה זה להוציא מפרופורציות???”
“כן. כי אם לא למדנו את הלקח מהשואה, בא הקב”ה והראה לנו לקח חדש. מה יעזור
לנו לכאוב בלי לחזור בתשובה?”
“אבל זה בגדר עמו אנוכי בצרה!”
“זה לא. כי אם זה באמת היה כך, אז כולם היו מתחילים לשמור שבת ולקיים מצוות,
בקצב שלהם. ולא רק להיאנח ולהצטער ולכאוב, ולהמשיך בחיים היפים שלהם”.
“אוף איתך. בכל אופן, שתדעי שהחטופים עצמם – כן עברו שואה”.
“הם לא”.
“תסתכלי בתמונות!”
“תסתכלי בעובדות”.
“עובדות???”
“כן. את יודעת כמה יהודים מתו בשואה ברגע שאחרי השחרור, כי האוכל הזיק להם?
וכמה היו נפוחי כפן מרוב רעב?
פה, על אף שהם נראו שלדים, הם לא היו נפוחים. וחוץ מזה, שבימים שלפני השחרור
האכילו אותם בכמות רבה. ואף אחד מהם לא מת בגלל זה”.
—
אז אל תבלבלו אותי עם עובדות.
אבל בואי נזכור שיש תכלית.
ואם לא ניקח את זה לחיים שלנו,
אז באמת חבל שהם מתו.

[מירי]

.

[תהילה ב]

מסכימה.

מישהו חשב לכתוב שיר על האוטובוסים שהתפוצצו בחניה? ולא באמצע נסיעה עמוסת נוסעים?

[מרים סולובייציק]

את צודקת מאוד. אני מחפשת את התפילה – ההודיה להשם על כל טיפה וטיפת גשם שהשם נתן לנו אחרי שהיה נראה שהשנה תהיה שנת בצורת. היה לי את זה בסידור אחד ובאחרים אני לא מוצאת את זה. חבל.

כמו כן, כשאני רואה את ההתמודדות של הנשים שאני עובדת איתן, אני מודה להשם הטוב על כך שהגורל שלי הוא הגורל שלי ולא שהגורל שלהן הוא הגורל שלי.

אני לא בודדה כמעט ללא משפחה.

אני לא תלויה בחסדי אנשים אחרים.

הבית שלי נראה במצב סביר.

כל הילדים שלי חיים ובריאים בלע”ה והולכים בדרך השם.

(אני מקווה שאני מוציאה אותם ידי חובה בצרות, שיש לי בכל אופן, שהם לא יצטרכו לעבור צרות, כי את הכל אני לקחתי על עצמי, היתה תקופה שהתפללתי – כשהייתי מאוד מאוד חולה – שהמחלות שלי יהיו כפרה לילדים שלי.)

ועוד…ועוד…

תודה לך השם הטוב, ותמשיך גם הלאה לסובב אותנו בחסדיך המרובים!!!