כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שעוסקת בכתיבה וקריאה ואוהבת לדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
אלול, זמן לשוב
אלול, זמן לשוב
ב"ה
אלול, זמן לשוב.
"הוד מלכותו יוצא אל השדות מחר", מספר אלקנה, חוצה את הפרוסה היחידה לשניים.
מביט בה רגע, מתלבט. ואז מניח את הפרוסה השניה בארון. ישמור אותה למחר, לבוקר.
"באמת?" הסכין רועדת לרגע ביד שלה. "סוף סוף! כל כך הרבה זמן חיכינו". השנה הזו לא היטיבה איתם.
לחות עומדת בריסים שלה. וכנראה, אולי, לא נגרמה מהבצל החריף שהיא חותכת.
"כן", הוא מניח גבינה בצלחתו. "בהחלט".
"תהיה מחר בשדה בין הראשונים?" מוריה מקווה. יש כל כך הרבה מה לבקש, מה לספר למלך… רק בימים הספורים האלו, בהם הוא נמצא בשדה, רק בימים האלה היא מצטערת שהיא אישה.
אם רק הייתה גבר, ויכולה הייתה לעבוד בשדה, לעמוד קרוב למלך, ולא לינוק את חיותה רק מסיפוריו של בעלה.
"לא יודע". אלקנה מושך בכתפיו. "למה שאהיה?"
"מה זאת אומרת", מוריה לא מבינה, "כי המלך מגיע! ויש כל כך הרבה מה לבקש ממנו, מה לספר לו…"
"הוא מלך, מוריה, לא חבר", אלקנה מזכיר לה ביובש, טובל את הפת בגבינה.
אלקנה של לפני שלושה או ארבעה חודשים לא היה מדבר ככה. משהו, יצור מסוכן וחסר ממשיות מסתובב בכפר, מרחיק את תושביו הפשוטים מהמלך ואמונתו. מוריה מריחה את הענן הכבד הזה מתקרב ולא יודעת איך לסלק אותו.
גם לא כשהוא פוגע בבית שלה. בבעלה, ביראת המלך שלו.
"טוב". היא נכנעת. "עד מתי המלך יהיה כאן?"
"במשך כל עונת הזריעה", אלקנה מפהק. "לא בטוח שאלך מחר לשדה. עוד לא קניתי מספיק זרעים ואני מעדיף לזרוע את כולם בבת אחת".
הסכין נעצרת בדרכה להלום בבצל פעם נוספת. "אבל – " משהו שורט בגרונה. "המלך, אלקנה – "
"הוא יהיה שם גם למחרת וגם בעוד שבוע", מבטל אלקנה. "את לא צריכה לדאוג, אישה".
"שלום, אלקנה", ידידיה מופתע לראות אותו בשוק בימים כאלה, "אתה לא בשדה? עם המלך?" הלוואי שיכול היה הוא לעזוב את דוכנו ולהיות במחיצת המלך מבוקר ועד ליל. אבל השנה הוא נאלץ להסתפק בגיחות קצרות אל השדה בלבד.
"אה", אלקנה מבטל, "אלו רק הימים הראשונים של המלך! אני מחכה שעומס האנשים יפחת, אתה יודע, עוד שבוע או שבועיים, ואז אבוא".
ידידיה בוחן אותו בפליאה. "באמת?"
אלקנה מושך בכתפיו. "מילא, תמיד אפשר לנסות לבוא לארמון בהמשך השנה. זה לא שהשערים נעולים לנצח או משהו".
ידידיה לא מסכים איתו. אם כבר הוא הגיע ואתה לא צריך להתאמץ כדי להיות קרוב אליו, למה לא לנצל את ההזדמנות? נשגב מבינתו.
מילא. הוא שוקל את שקיק הזרעונים ונוטל את התשלום מאלקנה בשתיקה.
הלוואי ויכול היה להתחלף איתו.
שמש מנומנמת עשתה את דרכה מקו האמצע אל עבר הים, משאירה אחריה שמים צבועים אדום.
"אלקנה?" מוריה מחפשת אותו ברחבי הבית. היא חייבת שהוא יתקן לה את המדף הרחב שיצא מכלל שימוש. "איפה אתה?"
"אלקנה?!"
בחדר היא מוצאת אותו. נובר בארון בדחיפות, מעיף ממנו והלאה פריטי לבוש שונים.
"החלטת לסדר את הארון?" היא מתפלאת. מתאפקת שלא לעקוץ: עד כדי כך משעמם לך? עדיף שתלך אל השדה כבר, במקום.
"ראית את האדרת הטובה שלי?" הוא שואל, מצוקה מעוות את קולו, "עם כפתורי הזהב?"
"מה אתה צריך אותה עכשיו", היא לא מבינה.
"אני חייב לצאת אל המלך, הרגע", הוא אומר בחיפזון. "זה היום האחרון! עוד מעט הוא חוזר כבר אל הארמון".
"אם ככה – " היא מביטה אל החלון. השמים כבר כמעט שחורים לגמרי. "רוץ עכשיו, עם האדרת הזו, אלקנה. אחרת לא תספיק".
והוא רץ.
השדה מקדם אותו בהמולתו הרגילה. אנשים מפטפטים, אחד קוצר את פירותיו, לחן כלשהו מזדמזם בין שפתיו. האחרים מתווכחים, או סתם שותקים.
איפה החן המיוחד, ההדר וההוד, החוט של חסד, של אור ושל מלכות שממלאים את השדה בזמן שהותו של המלך בו?
הנשימה שלו תקועה איפשהו עמוק בתוך הגרון כשהוא תופס בכתפו של זר, כמעט מטלטל אותה. "תגיד -" הוא מצפצף. "איפה המלך?"
האיש נותן בו מבט מתפלא, "הוא חזר לארמון, לפני שעה".
אלקנה קורס על האדמה.
הוא חזר, ואתה הפסדת. הוא כבר הלך בחזרה ואתה עוד טרם באת.
עברו שנים, ובכפר המזרחי גר איש זקן מרובה קמטים. ובכל שנה בעונת הקציר הוא תולה מודעות וכרזות ברחבי הכפר, ואפילו נודד לכפרים הסמוכים.
וזוהי לשונו:
שובו בנים שובבים
הזהרו לבל תחמיצו
שחלילה לא ילך חזרה
בטרם באתם אתם
שובו בנים, כי הוא מחכה
והמלך?
המלך גם הוא ראה את הכרזות הללו. והחיוך שחייך אל האיש שבא שנה אחרי שנה, מבקש את מחילתו של המלך בשבר, היה חיוך גדול יותר, מלא חיבה ואהבה אל האיש.
שאולי טעה, וחטא, אבל ידע לשוב.
- 0 תגובות
עוד לא נכתבו תגובות לדיון זה.
Log in to reply.
